<h1>פירוש רבינו אברהם מן ההר</h1>
<h2>דף ב.</h2>
חמש עשרה נשים. כלומר אם היו שני אחים ואחד היה נשוי הרבה נשים, ואחת מהם היתה נשואה לאחד מן האחין שנשא אחת מאלו חמש עשרה, ומת אותו האח הנשוי אותן הנשים, כשם שהערוה פטורה מן החליצה ומן הייבום כך שאר הנשים שהם צרות לערוה פטורות מן החליצה ומן הייבום, דצרת ערוה כערוה. וצרות צרותיהן. אם נשארו שני אחים, ויבם האח האחד צרת ערות אחיו, שהרי אין לו בה ערוה ויכול לייבם איזו שירצה, והיו לו נשים אחרות, ומת ונפלו לפני זה שהיתה היבמה לו מאחיו הראשון צרת ערוה, כולן פטורות מן החליצה ומן הייבום, דצרת ערוה כערוה. ובמתני' מפרש לה ואזיל. עד סוף העולם. כגון שהיו אחין הרבה, ולסוף נפלו לפני האח הראשון, שהיתה אשת האח הראשון ערוה לו. ואלו הן. צרת צרת צרת ערוה אפילו עד אלף. בתו. כל הני מוכחי' באלו הן הנשרפין [סנהדרין ע"ה ע"א] שהן ערוה. בתו ובת בתו ובת בנו. כל הני מיירו מאנוסתו, דאי מאשתו היינו אידך בבא בת אשתו וכו'. דקרא דאסר אשה ובתה לא שנא הימנו ולא שנא מאיש אחר, ואשה על ידי קדושין משמע, אבל בתו מאנוסתו מקרא אחרינא נפקא. אחותו מאמו. שנשאת לאחיו מאביו שהיא רחוקה לו. וכן אחות אמו שנשאה אחיו מאביו, שמצות יבום נוהג באחין מן האב. אשת אחיו מאמו. שנשאה אחיו מאביו ומת, שהיא ערוה ליבם משום אשת אחיו מאמו, שאין מצות יבום נוהגת אלא באחין מן האב.
<h2>דף ב:</h2>
שלא היה בעולמו. כגון ראובן שמת, ואמו ילדה לוי אחר מיתתו, ועמד שמעון וייבם אשת ראובן ומת שמעון ונפלו נשיו לפני לוי. וכלתו. שמת בנו ונשאה אחיו, והיא אסורה לו לעולם. שמתו. קודם שנפלו, ובשעת נפילה לא היו היבמות צרת ערוה. או שמיאנו. ומיאון בבתו היכי משכחת לה, כגון שהשיאה אביה ונתגרשה ועדיין היא קטנה, והרי היא ברשות עצמה ואין לאביה רשות בה. ושוב נישואיה דרבנן ויכולה למאן, כדאיתא בירושלמי [פ"א ה"ב]. ובפרק האיש מקדש [קידושין מ"ד ע"ב] מוקים לה הכי. איילוניות. ואין הנשואין כלום, ונמצא שאינן צרת ערוה. או שמיאנו. שהרי יש להם בנים. פוטרות. דמשמע פטורות, ואי בעי ליבם.
<h2>דף ג.</h2>
אסורות. דודאי הואיל ופטירי רמו באסור אשת אח. אסורות ליבם. וחליצה לא משתמעא, שאין איסור בחליצה, והוה אמינא דטעונות חליצה, שאין אשת אח פטורה בלא חליצה. ומותיב ולתני בהדיא אסורות לחלוץ. וכל שכן ליבם. מאי קעביד. כי חליץ דניתני אסור בחליצה. הילכך לא שייך בה אלא לשון פטור. אלמה לא. כלומר אמאי לא שייך בחליצה לשון אסור. הא ודאי שייך בה. שאם אתה [אומר] חולצת אתי ליבומי ערוה, הילכך כי הויא ערוה שייך לשון אסור בחליצה, כי היכי דלא ליתי לאסורא דאורייתא. והואיל ושייך איסור בחליצה לתני אסורות, דמשמע בין לחלוץ בין ליבם. דכי אמרינן ברישא דאסורות משמע ליבם ולא לחלוץ, משום דקס"ד דלשון אסור לא שייך בחליצה כדפרישנא. אבל השתא דאסיקנא דלשון אסור שייך בחליצה, דלמא אתי ליבומי, לתני אסורות. כיון דבמקום מצות יבום. כשהיא אשת אחיו, נאסרה עליו צרתה לעולם. אבל בתו אשת נכרי צרתה מותרת. משום הכי תנא פוטרות. דמשמע דהיכא דליכא מצות יבום לא אסירא, אבל היכא דאיכא מצות יבום הואיל ונפטרה מזיקה אסורא ממילא רכיב עלה.
מן היבום. לחודיה שהוא עיקר המצוה, והוא הדין לחליצה... רישא. חלצה. מן התורה, אעפ"י שאסורה לו ליבם מן התורה. קמ"ל. דאינה חולצת מן התורה. שכל העולה ליבום. לזיקת יבום, פירש רבינו שלמה וכל היכא דאמרי' חולצת ולא מתיבמת משום ספק הוא. והעיקר דכל שאינה עולה משום דלא תפסי בה קידושי, והכא דצרת ערוה כערוה. א[בל] מחייבי לאוין עולה לחליצה ולא ליבום, כמו שנבאר בפרק כיצד. וכל שאינה עולה ליבום. מן התורה, מפני שהיא ערוה, אינה חולצת מדרבנן. שאם אתה אומר חולצת מתיבמת. דרישא. דתני ט"ו דמשמע ותו לא. דסיפא. דתני הרי אלו, דמשמע ותו לא.
<h2>דף ג:</h2>
דרב. דאמר צרת סוטה אסורה, כלומ' אם זינתה אשתו, ולו אשה אחרת, ומת בלא בנים, שתיהן פטורות. דרב אסי. דאמר צרת איילונית אסורה. כלומ' שאם היה נשוי איילונית ואשה אחרת ומת בלא בנים שתיהן פטורות, ותרוייהו לקמן [י"א ע"א]. צרת ממאנת. שאם היה נשוי אחיו קטנה וגדולה ומת בלא בנים, ומיאנה הקטנה ביבם זה, צרתה אסורה לו. מחזיר גרושתו. שגירש אחיו אשתו, ונשאת לאחר ומת, ועבר זה והחזירה, ומת בלא בנים, שתיהן אסורות להתיבם. ואשמעי' מתניתי' דהני חליצה בעו. ליתנינהו. לסוטה ואיילונית בהדי הנך דמתניתין. בצרת צרה. דליכא למיתני הלכה צרתה ונשאת לאחיו השני, שהרי לכל האחין הן אסורות, שהאיסור בא להן מכח הבעל, וכולן שוין בו. מנה"מ. דערוה וצרתה וצרת צרה פטורות מן החליצה ומן היבום. עליה מה ת"ל. לכתוב לגלות ערותה בחייה, דמשמע נמי שאינה אסורה אלא בחיי אשתו. במקום מצוה. היינו אשת אח שאין לו בן. לצרור. רבוי צרות משמע, מדלא כתוב לצרר. ט"ו נשים. תו ליכא עריות בכרת חוץ משש עריות דמתניתי' שאין בהם צד יבום לעולם, שהרי אסורות לכל האחין. יכול שאני מרבה וכו'. כלומר אם עבר אחיו או טעה, ונשא אחת מאלו בעבירה, ומת בלא בנים, ולו אשה אחרת, שתהא פטורה מן החליצה ומן היבום, שאי [אפשר שתהא] נשואה לאחיו, דהא לא תפסי בה קידושי. שאין צרה אלא מאח. כלומר אין צרת ערוה אסורה אלא כשיש בהן איסור אשת אח. והיינו כשערות היבם מותרת לאחיו ונשואה לו בהיתר, או שתופסין לו בה קידושין, בכי האי גונא צרתה אסורה. וטעמא דמילתא דהואיל ופטרה הכתוב לאותה צרה מזיקת היבם, הוה לה אשת אח שלא במקום מצוה כאילו יש לה בנים, ונשארה אותה צרה אסורה לו משום אשת אח שהיא בכרת. אבל כשהיא נשואה לאחר, אעפ"י שהיא צרת ערוה לא רמיא עליה באיסורא. והכי נמי אם אחיו נשא אשה בעבירה או טעה, ומת בלא בנים, הואיל ולא תפסי בה קידושי לאחיו אין צרתה אסורה ליבם משום אשת אח, דהא אינה צרת ערוה, דהא לא תפסי קידושין בזו שהיא ערוה לו, ונמצא שהצרה היא אשת אח במקום מצוה ושריא ליבם. זהו עיקר הפירוש, דמקאמר יכול שאני מרבה שש עריות וכו', ולא אמר יכול שאם היו נשואות לאחר שיהיו צרותיהן אסורות, ש"מ דבמקום זיקה מיירי, והיינו כשנשואות לאחיו. ופירוש מותרות כלומר להתיבם.
עונש. אם עבר ויבם הערוה או הצרה מהו עונשו. עשה. דיבמה יבא עליה. כרת. דאחות אשה ושאר עריות בכרת נינהו.
<h2>דף ד.</h2>
גדילים. ודרשינן סמוכין, ושרינן כלאים בציצית. ודוקא למשדי תכלת שהוא צמר דוקא, אבל למשדי חוטי לבן של צמר בבגד פשתים לא. ואע"ג דשרא רחמנא כלאים בציצית, הא אמר ריש לקיש כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שתיהן מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה לא תעשה, ובחוטי לבן אפשר בשל פשתן. והכי איתא בפרק התכלת [מנחות מ"ג ע"א]. מאן דלא דריש [סמוכין] ר' יהודה. בארבע מיתות [סנהדרין ס"ז ע"ב] גבי מכשפה בסקילה.
<h2>דף ד:</h2>
מוכרי כסות. שאינו מתכוין להנאת חימום. דלא נפישא. ואע"ג דמתכוין להנות לא, קמ"ל. באחד מהם. גבי נגעים דכתיב [ויקרא י"ג] בבגד צמר או בבגד פישתים. כל תרי מיני. דגבי לבישה לא כתיב בגד אלא גבי העלאה. מדשש כיתנא. דכתיב [שמות ל"ט] מכנסי בד שש משזר, ובד היינו פשתן כדאיתא ביומא [ע"א ע"ב] דבר העולה בד בבד. תכלת. ושאר הצבעים [האמורים] בבגדי כהונה. של צמר [הם], שאין בגדי כהונה אלא מצמר ופשתים. הכנף מין כנף. משמע שאם היתה טלית של משי עשה ציצית של [משי]. לית ליה דרבא. דהא תנא דבי ר' ישמעאל סבר שאין טלית חייבת בציצית אלא אם כן היא של צמר או של פשתים, דהא על כנפי בגדיהם כתיב, ובגד האמור בתורה הוא של צמר ופשתים, ורבא לית ליה האי דרשא, וסבירא ליה דטלית של שאר מינין נמי חייבת. כדוקייה. לגבי צמר ופשתים דנדרוש מין כנף. צבעיה. בתכלת, דהא תכלת עמרא הוא.
<h2>דף ה.</h2>
לרבנן. דלית להו כל בגדים שנאמרו בתורה של צמר ופשתים, ואיצטריך להו צמר ופשתים לאשמועינן דשאר מינין אין בהם משום כלאים. מראשו. דמצורע דכתיב וגלח את כל שערו. את ראשו מה ת"ל. והלא בכלל כל שערו היה. וקסבר האי תנא. דמצריך ראשו למשרי לאו דהקפה במצורע, והויא לה הקפת כל הראש, אלמא קסבר שאסור להקיף כל הראש. ובנזיר [מ"א ע"א] פליגי בהא מילתא. בכל. דהא נשים פטירי. דהך תנא. דקסבר דהקפת כל הראש לא שמה הקפה, הילכך לא אצטריך ראשו למשרי לאו דהקפה במצורע. בשאלה. שיכול להשאל על נזירותו, ומותר בכל כשאר נדרים. עשה. קדוש יהיה גדל פרע. לא תעשה. תער לא יעבור על ראשו.
<h2>דף ה:</h2>
מקרא [קמא]. [גדיל שנים. שאין] גדיל פחות משני חוטין. ומיעוט גדיל[ים] שנים. [הרי ארבעה] חוטין. וכתיב ונתנו על ציצית הכנף, דהיינו שיתן הד' חוטין בבגד ויעשה מהן גדיל, דהוו שמונה חוטין כשתוחבן בבגד. ופותליהו מתוכו. שיהיו תלוין בו פתילין, שלא יעשה כולו גדיל אלא קצת גדיל וקצת ענף. וא"ד ופותליהו מתוכו, מתוך מנין החוטין, דחוט הכריכה עולה למנין ח' חוטין. תכיפה. פונט בלעז, שאם תפר תחיבה אחת במחט וחבר בה בגד צמר עם בגד פשתים אינה חיבור בפחות משתי תחיבות, ולהכי אצטריך יחדו. שוע טווי ונוז. פי' או שוע והוא שנחלק כגון הלבדים, או טווי יחד, או נוז והוא שזור שמסובך יחד. ומשום הכי אצטריך למשרי כלאים בציצית שהוא נוז יחד, דקשר העליון דאורייתא כדאיתא בהתכלת [מנחות ל"ט ע"א]. וכבר ברירנא להאי פירושא בנדה פרק האשה [ס"א ע"ב]. וההיא מסקנא דהתם ליתא, כדברירנא התם.
משעטנז. מדלא כתיב לא תלבש כלאים צמר ופשתים. משעטנז נמי נפיק דתכיפה אינה חבור, [ואייתר לי יחדיו] למשרי כלאים. מילה. שדוחה שבת. שלש עשרה בריתות. כתיבי בפרשת מילה. פסח. שחיטתו דוחה שבת. לפני הדבור. קודם מתן תורה. דמאן דאמר. בחגיגה [ו' ע"א]. שהקריבו. דכתיב [שמות כ"ד] ויעלו עולות. שחוט לי בשל לי. דאיכא כרת, ואצטריך קרא, דאי לאו קרא הוה אמינא דאתי עשה דכבוד אב ודחי לא תעשה שיש בו כרת דהיינו מלאכה בשבת.
<h2>דף ו.</h2>
דמחמר. שאמר לו להלך אחר בהמתו להביא לו מזונו. ובהא ליכא כרת דלא עביד מעשה בגופיה. ואפילו הכי לא דחי. בתמיה, כלומר אע"ג דהוי לאו גרידא. ליגמר. מהכא דלא דחי, דודאי קרא לאשמועינן אתא. ואי קרא איירי בלאו שיש כרת נשמע מיניה דבעלמא דחי היכא דליכא קרא, דהוי רבותא טפי. ואי איירי בלאו שאין בו כרת נשמע מיניה בעלמא דלא דחי כי הכא, דהוי רבותא טפי. בעלמא קאי. וגמר מהכא ולא פריך. היטמא. אם הוא כהן או נזיר. אל תחזיר. אבידה. ואת שבתותי. וכי היכי דכבוד אב ואם אינו דוחה שבת כך אינו דוחה טומאה. אלא. לעולם דכיבוד דברייתא איירי בין בשחוט לי בשל לי בין במחמר. ואע"ג דדייקת טעמ' דכתב וכו' הא לאו הכי דחי אע"ג דאיכא כרת, אכתי לא אצטריך עליה. דהתם הוא שהלאו הוא הכשר כיבוד ותקונו, שאי אפשר לעשותו ולקיימו בדרך אחר, אבל הכא גבי יבום אפשר בחליצה. והואיל ואפשר בחליצה בלא עליה [לא] אמרינן שייבם אותה, דליתי עשה וידחה הלאו. ופליגא האי שיטה אהך דלקמן [כ"א ע"א] דאמרינן חליצה במקום יבום לאו מצוה היא. ור"ח פי' לעולם בלאו דמחמר, ודקא אמרת נגמר מהכא דלא דחי, מה להנך דהיינו לאו דמחמר שאינו עיקר המצוה אלא הכשרה, דעיקר מצות כיבוד היא האכילני השקני, ומשום הכי לא דחי, אבל בעלמא כי הוי עיקר מצוה אימא לך דדחי. ...לאחות אשה לאסור יבום.
<h2>דף ח:</h2>
שלא במקום. ...דייקא כרבא, דערוה פשיטא לן דלא תני פטורות. לאחר [מיתה]. אם מתה אשתו מותר באחותה.
לדר' שמעון. בפרק ארבעה אחין [כ"ח ע"ב]. מגרשה. אם כנס יבמתו נעשית כאשתו לכל דבר, שמגרשה בגט ולא בעיא חליצה, ויכול להחזירה. ולא אמרינן מצוה דרמיא עליה עבדא. והשתא קיימא עליה באיסור אשת אח.
<h2>דף י.</h2>
אמו אנוסת אביו. שאנס יעקב אשה והוליד לוי, ובא ראובן ונשאה, ומת בלא בנים, ונפלו נשיו לפני לוי. ר' יהודה. דאסר אנוסת אביו. דאי עבר. שנשאה אחיו בעבירה, ותפסי בה קידושי. ואפילו לר' יהודה, הילכך הויא לה אמו אשת ראובן, דחייבי לאוין היא לראובן, הילכך צרתה הואי צרת ערוה ופטורה. ומשני דאי לא קתני. אם עבר זה המת בנשואין לא איירי מתני'. בלא דאי. שלא עבר זה המת בנשואין. אנס כלתו. אשת ראובן בעבירה. קמי ברה. לוי שהוא ממזר, ואי לאו משום שהצרה היא צרת ערות זה הממזר הוה חליץ לה, דאיסור ממזר חייבי לאוין הוא, וחליץ לאשת אחיו הכשר. ואעפ"י כן. דאהדריה ר' ללוי שאין לך מוח. בדקה. הגיהה והוסיפה במשנתו. נשואת אביו. לא תפסי בה קדושי לאחין, דחייבי כריתות היא. ונמצא דאין זו הערוה צרה לאשתו האחרת.
<h2>דף י:</h2>
אנוסת אביו. אפילו לר' יהודה תפסי בה קדושי. והויא לה אשתו האחרת צרתה של זו שהיא אם לוי. החולץ ליבמתו. מסתברא דלא גרסינן וחזר וקדשה, דבחיוב כרת הוא דפליגי אם באו עליהן. ומיהו היכא דחזר וקדשה, אם צריכה חליצה או לא, זה תלוי אם היא להן בכרת, כדקתני בברייתא לקמן, ושייך נמי בפלוגתייהו. כדקיימי קיימי. באסור אשת אח. האי חליץ. האי אח שהרשות בידו. ולענין צרה נמי אי בעי חליץ לאיזו שירצה. הילכך תו ליכא כרת לחד מנהון בחדא מנהון, וכולהו הוו כחד יבם וחדא יבמה. דזה שחלץ שליחות כולם עשה וזו שחלצה שליחות כולן עשתה. ובלאו גרידא דלא יבנה קיימי כיון שלא בנה שוב לא יבנה. וקדשה ומת. משום הכי צריכה חליצה דקדושין תפסי בה דבלאו קיימה עליה. ולשאר האחין נמי לא קיימה אלא בלאו, ומשום הכי חלצי, דלא אלים איסור לאו לאפקועי מצות יבום, ו[מ]שום הכי חליץ לה. והר"ם ז"ל כתב ב[יבום] פרק א' [ה"ב] שאין זה האיסור אלא מ[דרבנן. וצ"ע] דחייבי לאוין קתני, ומדאורייתא [מש]מע דהוי, דהא בעינן לאוקומי לסיפא דברייתא דתני [אין לה] עליו כלום כר' עקיבא דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין, ובשניות דרבנן מודי דקידושין תפסי בהו. [ואולי] יש כאן טעות סופר והלשון כך הוא, כולן אסורות בלאו שנאמר לא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה. שמאחר שמת אחיו בלא ולד נסתלק איסור כרת מעל כל נשיו. לפיכך קידושין תופסין בהן כחייבי לאוין. ומהלשון עצמו שכתב וכן משמע דהני נמי איסורא דאורייתא דומיא דהני דלעיל. ואיכא מאן דאמר שדעת הר"ם דהאי עשה והא לאו דרבנן הוא. דפשטיה דקרא לאו להכי אתא, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו. ואע"ג דאמר ר' יוחנן בשלמא לדידי דאמינא חייבי לאוין נינהו, דרבנן קאמר. כדאשכחן בפרק אלו נאמרין כל הנהנה מצרי עין עובר בשני לאוין אל תלחם לחם רע עין ואל תתאו למטעמותיו. ולעולם לר' יוחנן הרי דרבנן ולריש לקיש דאורייתא. ורב ששת דקא משני סיפא אתאן לר' עקיבא הוה ס"ד דלר' יוחנן הוו חייבי לאוין דאורייתא, וקסבר דסיפא ר' עקיבא, ואקשי דאי הכי הוא הוה תני בברייתא לדברי ר' עקיבא, אלא ודאי לא מצינן לאוקומה לסיפא אליבא דר' יוחנן כר' עקיבא. דאפילו לר' יוחנן לאו חייבי לאוין דאורייתא נינהו דנימא דלר' עקיבא לא תפסי בה קדושי. וכן עיקר שדעת הר"ם כך הוא, שלא הביא זה הלאו והעשה במנין המצוות. וההיא דסוף פרק ר"ג [נ"ג ע"א] דלר' יוחנן הוו חייבי לאוין מן התורה קשיא להאי דעתא, דהא סתם תנא דאין אחר חליצה כלום למאן דאמר דחייבי לאוין לא תפסי בהו קדושי. אמאי צריכה חליצה. נהי נמי דלזה שחלץ תפסי בה קדושי דבלאו קיימה, שאר האחין אמאי חלצי לה, דערוה היא להם משום אשת אחיהם דמת תחילה. אין לה עליו כלום. זה המקדש, שאינה צריכה הימנו גט. משמע דחייבי כריתות היא.
<h2>דף יא.</h2>
קשיא. לרב ששת דאוקים סיפא כר' עקיבא דלא הוה עב... אלא הוה אמר לדברי ר' עקיבא. כריש לקיש, דאמר בכרת. וסיפא ניחא. ורישא מוקים באחין שנולדו אחר שקדשה, ור' שמעון היא דאמר יבם ואחר כך נולד לו אח שריא ליה. ולא נאסרה עליו משום נפילת הראשון דלא הוה בעולם בשעת נפילה. הילודים. שנולדו אחר שקדשה זה. הנולדים. שנולדו כבר. כר' יוחנן, דחייבי לאוין נינהו. ורישא ניחא, וסיפא מוקים באחין שנולדו אחר שמת, ואפילו יבם אחיו ואחר כך נולד זה וחלץ לה אחד מהם וקדשה זה שנולד אין לו עליו כלום, משום דאסירא עליו משום אשת אחיו שלא היה בעולמו. דאפילו יבם אחיו ואחר כך נולד זה שקדשה קיימא עליה באיסור אשת אחיו הראשון, כרבנן דאמרי אפילו יבם ואחר כך נולד הויא ליה ערוה. הבא. וקנאה והויא אשתו. בעשה. פירש רבינו שלמה דבית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים. הר"ם פירש ביבום פרק א' [הי"ב] עשה דיבמה יבא עליה ולא על צרתה, ולאו הבא מכלל עשה עשה. כר' יוחנן. דאמר דשליחותא דאחין קא עביד, וכי היכי דלדידיה הויא צרה בעשה הואיל ויבם, לאחין נמי הויא בעשה, דכגוף אחד הם. כריש לקיש. דאיהו הוא דקאי בעשה, הא אחין כדקאי קאי. והלכה כר' יוחנן. ואע"ג דרב אשי קאי כריש לקיש, הא רבינא קאי כר' יוחנן. ועוד קיימא לן כל היכא דפליגי רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל [חולין צ"ג ע"ב]. וכן פסק הרי"ף בפרק החולץ [מ"א ע"א]. צרת סוטה. שהיה נשוי שתי נשים וזינתה האחת תחתיו, ויש שם עדים, ומת בלא בנים, היא וצרתה פטורות אף מן החליצה. טומאה כתיב. [במדבר ה'] ונסתרה והיא נטמאה. כעריות. דכתיב בהו אל תטמאו בכל אלה, ומה התם צרתה פטורה אף כאן צרתה פטורה. עמו. עם זה האיש שקינא ואמר לה אל תסתתרי עם פלוני. לביתה. לבעלה, שרגלים לדבר שזינתה, ואסורה לבעל ולבועל. ואם אשת כהן היא אסורה לאכול בתרומה.
<h2>דף יא:</h2>
ולא מתיבמת. מפרש רב יוסף פ"ק דסוטה [ה' ע"ב] דכתיב והיתה לאיש אחר ולא ליבם. וחולצת, דכיון דכי איתיה לבעל בעיא גיטא, השתא בעיא חליצה. ורבא מפרש טעמא דאינה מתיבמת ק"ו אם נאסרה במותר לה באסור לה לא כל שכן. אלמא סוטה גופה חולצת ואת אמרת שאף צרתה אינה חולצת. סוטה ודאי. שיש עדים שזינתה, וכשזינתה כתיב בה טומאה כעריות, דכתיב ונסתרה והיא נטמאה כלומר שזינתה. סוטה ספק. דליכא עדים אלא מסתירה, ואפשר שלא זינתה כדכתיב [במדבר ה'] או עבר עליו וכו' ונסתרה והיא לא נטמאה. מן הנשואין. אחר שנישאת לאחר ומת, דהוטמאה ביאה משמע. מן האירוסין. אחר שנתקדשה לאחר ומת. אסורה. דכתיב והיתה לאיש אחר לא יוכל בעלה הראשון לקחתה, והויא היינו קדושין. הוטמאה, דמשמע נבעלה, בסוטה איירי, דקיימא עליה בלאו. ומדקאמר נסתרה היינו ספק סוטה. בלאו. דלא יוכל. ור' יוסי. דסבר דהאי לא יוכל [לא איירי] בסוטה כלל, קסבר דבסוטה ליכא לאו, דאותה הנאסרת עליו בלאו יש בה הויא דכתיב והיתה. ואישות. דכתיב או כי ימות האיש האחרון. והילכתא כרבנן דאפילו מן האירוסין אסורה לחזור לו. אבל זינתה דברי הכל דמותרת לחזור לו, דהויא מיהא כתיבה בה אפילו לרבנן. וסוטה ודאי קיימא עליה בלאו. והלכתא כרב דאמר צרת סוטה אסורה, כלומר ופטורה מן החליצה ומן היבום. וסוטה ספק חולצת ולא מתיבמת. ורב יוסף דאותביה סבר דלא שנא סוטה ודאי ולא שנא סוטה ספק כיון דאילו איתיה לבעל בעיא גיטא כי ליתיה נמי בעיא חליצה, והלכתא כרב. ומסתברא דהואיל וסוטה ספק חולצת, צרתה או חולצת או מתיבמת, וכן פסק הר"ם ביבום פרק ו' [הי"ט]. צרתה מהו. להתיבם, ואי משום היא תועבה, דמשמע מיעוטא, לא תדרוש ואין צרתה תועבה, אלא ואין בניה תועבין. במותר לה. בעלה. באסור לה. יבם. ק"ו. דגופה לעשות צרתה כמותה, שתחלוץ ולא תתיבם. אבל פשיטא דהיא גופה חולצת, דהא לא כתיב בה טומאה, דהיא נטמאה בסוטה איירי כרבנן. מהו. ליבמה. במקום מצוה. מצות יבום.
<h2>דף יב.</h2>
תניתוה. אתרוייהו לישני קא מהדר. היתה אחת. שנפלו לו שתי יבמות מאח אחד, וביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה. ואם היתה וכו'. לעלמא. לכהונה, אבל לאלו שהם ישראלים כשרות. ליה. לאחר שמת, כגון שהחזיר גרושתו. ואשמעינן דהיא חולצת וצרתה מתיבמת. מאי נפקא מינה. לחלוץ למאן דבעי. כאן שנה. בזאת המשנה דתני אם היה חולץ חולץ לפסולה לימדנו. לא ישפוך. כגון הכא שיחלוץ הפסולה לכהונה ולא יפסול כשירה לכהונה. היא וצרתה ס"ד. כיון שחלץ לאחת נפטרה חבירתה. צרת ממאנת. שנפלו לפניו גדולה וקטנה מאח אחד ומיאנה הקטנה ביבם, צרתה אסורה. וקא בעי אילימא אף לשאר אחין. בזה. ביבם זה. מותרת. ליבם לשאר אחין, וצריכה חליצה או יבום מאחד משאר אחין. אבל ליבם שמיאנה בו אסורה מדרבנן, הואיל ולא מיאנה בבעל כי מיאנה ביבם באותו מיאון עקרה לה לזיקה דידיה, וקיימא עליה באיסורא מדרבנן. לדידיה. ליבם. מעשה. [ל]פטור זיקה שהוא דרבנן, דאיסורא דאורייתא ליכא, דכי מיאנה ביבם עקרה נישואין הראשונים, נמצא שהיא אנוסת אחיו ולא אשת אחיו. לא אתעבדה בה בצרה מעשה, לפטור זיקתה. צ[רת בתו ממאנת משכחת לה אם] עשה בה מעשה יתומה בחייו.
תרי גוני גרושין. דגדולה גט, דקטנה מיאון. מיאנה. כלתו בראובן בנו, מותרת ליעקב, דאנוסת בנו היא, מת ראובן ומיאנה ליבמה שמעון אסורה ליעקב, דבשעה שמת ראובן עדיין היתה נראית ככלתו. הכא נמי בשעה שמת אחיו שהוא חתנו, אשתו הגדולה נראית כצרת בתו. צרת איילונית. מי שהניח שתי נשים והאחת איילונית צרתה אסורה לו מן התורה ואינה חולצת. אשר תלד. בראויה לילד. איילונית. לשון איל מן הצאן, דכרניתא דלא ילדה. וכיון דפטורה קיימא עליה באסור אשת אח. ונמצאת צרתה צרת ערוה. מותרות. אלמא איילונית מחייב הצרה להתייבם. שהכיר בה. שהיא איילונית כשקדשה, והרי היא אשתו מן התורה ורמיא עליה דיבם באסור אשת אח, נמצאת צרתה צרת ערוה ופטורה. כשלא הכיר בה שהיא איילונית כשקדשה. איכא מאן דאמר דאפי' גיטא לא בעיא מדרבנן אם הוא מקפיד בה, דקדושי טעות נינהו. ומפרשי הכי ומתני' דתני שצרתה מתיבמת מיירי בשלא הכיר בה, ואפי' גיטא לא בעיא דקדושי טעות נינהו, ונמצא שאין אשתו האחרת צרתה של זו האיילונית, שזו אינה אשתו. וקשיא להאי פירושא הא דגרסינן פרק בנות כותים [נדה ל"ב ע"א] קטן וקטנה לא חולצין ולא מיבמין קטן שמא ימצא סריס וקטנה שמא תמצא איילונית. ואי אפי' גיטא לא בעיא תתיבם ממה נפשך, אי לאו איילונית היא מיבם במקום מצוה, אי איילונית היא מותרת היא דלאו אשת אחיו היא אלא אנוסת אחיו. ומתרצי דטעמא דאינו מיבם הוא דזימנין דאיכא צרה וזימנין דמיבם לקטנה דהוו קדושי תורה, כגון שקדשה אביה ואזלה צרה ומנסבא לעלמא, ואם נמצאת הקטנה איילונית תצא כדתנן בפרק הזורק [גיטין פ' ע"א], ומשום האי חששא אפי' במקום דליכא צרה אמר רבי מאיר שלא תתיבם. ועיקר הפירוש דאיילונית אפי' לא הכיר בה בעיא גיטא מדרבנן ואעפ"י שהבעל מקפיד בה. והטעם שהרי ל[א אמר] בביאור בשעת [קידושין], אלא שהם דברים ידועים לכל שאין דעת [אדם סובל]ת. והיינו דתנן בפרק אלמנה נזונת [כתובות ק' ע"א] הממאנת והשניה והאיילונית אין להן כתובה, משמע הא גיטא בעיא, כדדייקינן בפרק המדיר [שם ע"ג ע"א] כנסה סתם אין לה כתובה, כתובה הוא דלא בעיא הא גיטא בעיא. והכי נמי איכא למידק הכא. והיינו דתני איילונית בהדי שניה, מה שניה בעיא גיטא אף איילונית נמי בעיא גיטא. והיינו טעמא דקטנה אינה מתיבמת שמא תמצא איילונית וקיימא עליה באשת אחיו מדרבנן שלא במקום מצוה. וקסבר רב אשי דהיכא דלא הכיר בה אעפ"י שצריכה גט מדרבנן, הואיל ואין צרתה צרת איילונית מן התורה שהרי אינה אשתו, צרתה מתיבמת. דייקא נמי. דמתני' מיירי שלא הכיר בה, דקתני נמצאו, דאחר נשואין משמע. הכיר בה. דהוו קדושין דאורייתא, ואע"ג דבתו ערוה היא וצרתה היא צרת ערוה, אפילו הכי מותרת, כיון דהאי איילונית לאו בת חליצה ויבום היא לשום יבם, דלא קרינן בה אשר תלד, הויא לה כצרת ערוה שלא במקום מצוה כלומר שנשואה לנכרי. ומה התם צרתה מותרת אף כאן צרתה מותרת וזקוקה ליבום. וטעמא דמילתא דכי אמרינן דצרת ערוה פטירא, ה"מ היכא דרמיא זיקת יבום אתרוייהו, ולגבי האי גברא הויא חדא ערוה ולא מצי ליבומה. אבל היכא דלא רמיא זיקת יבום אחדא, וכגון שהיא איילונית, דלעולם לית לה עלה זיקת יבום לשום גברא, לגבי יבום כמאן דליתה דמיא, דהא לית לה עלה זיקת יבום לעולם. ולא דמיא לסוטה, דסוטה אית עלה זיקת יבום, אלא שנאסרה כשזינתה, ולא מדחיא אלא מהאי ביתא דנפלה, דהא בהאי ביתא סטיא, ואי מנסבא לאחר ומת לא מדחיא מההוא יבם. ואילו איילונית מכל ביתא דנפלה מדחיא.
<h2>דף יב:</h2>
צרת ממאנת. שמיאנה ביבם. ומיהא לאו הלכתא כותיה, אלא חולצת ולא מתיבמת, משום דבשעת נפילה נראית כצרת בתו, כדלקמן [בפרק בית שמ]אי (ק"ז ע"ב). [אבל ר' יוחנן סבר] מותרת אפילו מדרבנן, דומיא דאידך. והרי"ף שהביאה משום אידך הוא דנקטה, כדקאמר ומסקנא כי האי תירוצא בתרא דאמרי' כי אתא רבין וכו'. ונשען שלא ביאר זה, במה שכתב לקמן [י"ג ע"א] גבי מתני' דכל שיכולה למאן וכו'. והיכא דליכא צרה אעפ"י שמיאנה בזה, לגבי שאר אחין חולצת או מתיבמת, כדשמואל דאמ' שמואל מיאנה בזה מותרת לזה, וכן כתב הרי"ף. צרת איילונית. אבל איילונית גופה לא חולצת ולא מתיבמת. צרת מחזיר גרושתו. משנשאת לאחר, והיא עצמה חולצת ולא מתיבמת. משמשת במוך. [פירש רבינו שלמה מותרת לתת מוך] במקום תשמיש בשעת תשמיש שלא יתעברו, וליכא משום השחתת זרע. איכא מאן דאמ' דאשה לא מפקדה אהשחתת זרעה, ומשום שמשחתת זרעו של איש הוא דאצטריך לאשמועינן הא דמוך. ואיכא מאן דאמ' דאיהי נמי מפקדה אהשחתת זרעה, ומשום זרעה דידה נמי קא אתינן עלה דהאי ברייתא, כדפרישנא בנדה פרק כל היד. סנדל פירש רבינו שלמה ולד שאין לו צורת פנים, שמא תחזור ותתעבר וידחוק האחד את חבירו ויפחות צורתו. ולזה הפירוש קשה דהא מסקינן פרק המפלת [נדה כ"ז ע"א] שאין מתעברת וחוזרת ומתעברת, אלא טיפה אחת היא ומתחלקת לשנים. לשון הר"ם בפירוש המשנה פרק המפלת [מ"ד], סנדל לשון שור מבשר, וידמה כסנדל, ולכן נקרא סנדל. והוא מתהוה עם העובר בקרום אחד ממותר הנדות הנוסף על מזון העובר ע"כ. וודאי אמר זה שכך מתהווה מצד הטבע. ולפרש מתני' דהתם דתני המפלת סנדל לא הוצרך לפרש אלא מה שהווה כך מצד הטבע. אבל לפעמים מצד המקרה, כלומ' מכח התשמיש, מתהוה כך כשמגיע האבר יותר פנים. ומשום הכי קאמ' ת"ק שמשמשת במוך, שהמוך יבדיל בינו ובין מקום העובר. ואע"ג דאין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת איתא להך חששא. ולפירוש רבינו שלמה נמי קשה איך הניח העיקר, שהיה לו לומר שמא תתעבר ושמא תעשה עוברה סנדל. תגמול. לשון ויגמל [בראשית כ"א] שתתעבר ותהא צריכה לגמול בנה וימות. ואיזו היא קטנה. שאפשר שתלד. מבת אחת עשרה. היינו שנה שלפני גדלות. פחות מכאן. מי"א שנה, ודאי אינה מתעברת, ואסורה במוך. ויתר. מי"ב יולדת בלא סכנה, הלכך משמשות כדרכן. מדקאמר שמא תמות. מצינו שחמותה יכולה למאן, כגון שילדה בת בתוך י"א שנה וקדשה ראובן אביה מיד לאחיו, ומיאנה חמותו בו, ומת ראובן בלא בנים, והיתה לו אשה אחרת שמצוה ליבמה, והא מיאנה חמותו. ותמות. ודאי שאינה יולדת. קודם הזמן. קודם י"א שנה. שכבר ילדו. ומדתלי טעמא בלידה ש"מ דקטנה היא עדיין ואפשר שתלד. וקאמ' דהואיל וילדה אעפ"י שהיא קטנה אינה יכולה למאן. דאי איירי בגדולה, דקטנה אינה יולדת, ליתני שכבר גדלו, שהוא עיקר הטעם. אלא ודאי שמא תמות תנינן, אפשר דילדה ולא תמות. אלא קשיא אם כן מצינו חמותו ממאנת, שאעפ"י שילדה הואיל ולא הביאה סמנין היכי קאמ' תנא דמתני' אמאי אינה יכולה למאן, הא תנן בהדיא בנדה [נ"ב ע"א] הביאה שתי שערות אינה יכולה למאן, הא לא הביאה אע"ג דילדה ממאנת. אלמא תנא דסתם לן מתני' לא סבירא ליה הכי. כסימנין. פי' רבינו שלמה והרי"ף כלומר אעפ"י שהיא קטנה עדיין, הואיל וילדה הרי היא כאילו יש לה שנים והביאה סמנין ואינה יכולה למאן. והא דקאמר עד שהביאה שתי שערות הוא הדין לילדה. לרבי יהודה. דאמ' במסכת נדה [י"ב ע"א] שאעפ"י שהביאה סמנין ממאנת. עד שירבה שחור על הלבן. כלומר שחור השיער והלבן הבשר, כדמפרש בפרק בא סימן [שם נ"ב ע"א]. בבנים מודה דשוב אינה ממאנת.
<h2>דף יג.</h2>
בלא סימנין. כלומר ועד שתביא שתי שערות דמתני' דוקא הוא, מיהו הואיל וילדה ודאי הביאה סמנין. פירש רבינו שלמה שכל היולדת ואעפ"י שהיא קטנה כבר הביאה סמנין, וקסבר רב זביד שאם הביאה סימנין תוך זמן דהיינו שנה שלפני גדלות הוו סמנין גמורין, ולא אמרינן שומא נינהו, דקסבר תוך זמן כלאחר זמן, ואנן קיימא לן תוך זמן כלפני זמן. ומסתברא דהכי פירושא רב זביד אמ' וכו', כלומ' לעולם ותמות תנינן, דמילתא פשיטא הוא דתוך הזמן הזה היא מתה ועוברה מת. ומאי קשיא לך אמאי תני רבה בר שמואל שכבר ילדו, לאו בקטנה שהיא בת י"א איירי, אלא בגדולה שיש לה י"ב שנים ולא הביאה סמנין, וקאמ' דהואיל וילדה ודאי הביאה סמנין וגדולה היא. ואי[כא לאקשויי על] הרי"ף שהביא הא דרב זביד. ולפי מה שכתב הר"ם ז"ל פרק [ב' אישות ה"ט] נראה שפי' כן הא דרב ספרא, לעולם אין קטנה יולדת ותמות תנינן, ומאי קשיא לך אמאי נקט שמואל שכבר ילדו, לאו בפחותה מי"ב שנים איירי, אלא בשיש לה י"ב שנים, ואעפ"י שאין לה שתי שערות, הואיל וילדה הרי היא כאילו הביאה סמנין, ושוב אינה ממאנת. וכן עיקר הפירוש. תדע דהא בפרק אלו נערות [כתובות ל"ט ע"א] פריך מהאי ברייתא ומי מיעברא ותנינן שמא תתעבר ותמות, אלמא מילתא פשיטא היא דלא מיעברא, כי האי מסקנא כדפרישנא אליבא דדברי הכל. וכן עיקר הפירוש, דלפירוש הרי"ף הוה ליה לרב ספרא למימר בנים הרי הם כשנים וסימנין.
אין חוששין. פלוגתא היא ביוצא דופן [נדה מ"ו ע"א]. ...שנותיה, אע"ג דבדקינן לה לאחר זמן ולית לה סימנין. חיישינן. מדקאמר חיישינן ש"מ דאי בדקינן לה אחר לידה ולית לה סימנין לא הויא אלא חששא בעלמא, דחיישינן שמא נשרו [מחמת] צער לידה ואינה יכולה למאן לחומרא. אבל לקולא דנימא גדולה היא ותחלוץ לא, דחששא בעלמא היא. והכי אמרינן בפרק יוצא דופן [שם] מכלל דלמאן דאמר חוששין חלצה, הא חיישינן קאמר. והיינו דאיכא בין רב זביד ורב ספרא. וכל היכא דלא בדקינן לה אחר לידה אפילו רב זביד מודי דמסתמא גדולה היא. ופסק הר"ם באישות פרק ב' [ה"ט] כרב ספרא דבנים הרי הן כסימנין. וענין חוששין שמא נשרו ברירנא בדוכתה בפרק יוצא דופן [נדה מ"ו ע"א] ובבא סימן [שם נ"ב ע"א]. והא דאמרינן בנים הרי הן כסימנין, דוקא ילדה אבל נתעברה לא, דבני לא מקרי עד שנולדו. ועוד דמילתא דרב זביד ודאי ביולד משמע, דקאמר משום צער לידה חיישינן, ובהני בנים דאיירי רב ספרא דהרי הן כסמנין הוא דאיירי רב זביד.
מנא ה"מ. דצרת צרה פטירא. כנס הנכרית. ולבסוף גירש בת אחיו, דהוו להו צרות זו לזו קודם גירושין. ומת. ונפלה נכרית זו לפני השלישי. תברא. שבור אותן, דקשו אהדדי, ותרי תנאי נינהו. תנא דמתני' סבר מיתה מפלת לפני יבם, והואיל ובשעת מיתה לא הויא צרת ערוה, דהא נתגרשה, מותרת. ותנא ברא [סבר] הנשואין שנשאת לאחיו מפילין אותה לפני היבם, הילכך משנעשית צרת ערוה שעה אחת אסורה עליו איסור עולם. זו. כלומר מתני' דהכא דקתני ומתה בתו או שנתגרשה, דמשמע ואפילו כנס ולבסוף גירש, הכי קאמר אין צריך לומר זו דשלשה אחין, דההיא גירש ולבסוף כנס הוא. תמאן השתא. הקטנה, אעפ"י שמת בעלה תאמר אי אפשי בקדושין שקדשוני אמי ואחי לבעלי המת. ונמצא שלא היתה הקטנה אשתו, ואין הגדולה צרת ערוה ותתיבם. לר' אושעיא. בפרק ב"ש [ק"ז ע"א] ...אמרו אם עשה... בה מאמר, דהיינו שקדשה בכסף, אם מיאנה בו בעלת המאמר אינה צריכה גט אלא חליצה. אבל אינה יכולה לעקור במיאון הזיקה שתפטר בלא חליצה. שאני. רבנן גזור בה בצרה שלא תתיבם, ואעפ"י שתמאן הקטנה. דלא ליתי למשרי צרת ערוה, דהאי נראית כצרת בתו, שהרי לא מיאנה בחיי הבעל.
תוספתא [פ"א ה"א]. לאחר מיתת הבעל, אמתו קאי דאלו גרושה אחר מיתת הבעל לא משכחת לה. נשואות לאחרים. היינו נתגרשו. נמצאו. משמע שלא הכיר בה הבעל שהיא איילונית, ואפילו נמצאת איילונית אחר מיתתו, שהוא לא ידע, צרתה מותרת, דמקח טעות הוא. ואפסיקא הלכתא לעיל [י"ב ע"ב] בגמרא דצרת איילונית מותרת ואפילו הכיר בה דהויא אשתו גמורה. ולא ידעתי לאיזה צורך כתב הרי"ף זאת התוספתא.
שש עריות וכו'. מדלא אמ' וכולן אם היו נשואות לאחרים צרותיהן מותרות, ופסיק ותני שש עריות וכו', ש"מ דבנשואות לאחיו במקום זיקה איירי, דומיא דהנך דריש פרקין. והיינו כשנשואות בטעות או בעבירה, כדפרישנא בברייתא דריש פרקין, ומותרות לקרובים קאמר. ופירוש מפני שהן נשואות לאחרים, כלומר שאין להן נשואין לזה, דלא תפסי להו קדושין להאי אלא לאחרים. חמורות. שאינן יכולות לינשא לאחיו אלא בעבירה. זו היא חומר שלהן, כדאיתא בירושלמי [פ"א ה"ה]. אמו. היא אנוסת אביו, ואסורה לבנו אעפ"י שאינה אמו. ור' יהודה היא כדאוקימנא לעיל [ג' ע"ב]. ואשת אחיו מאביו. ומיירי שיש לו בנים. וצרותיהן מותרות. שאין צרה אלא מאח כדלעיל. ירושלמי [שם] מתירין. דקסברי דצרת ערוה מותרת.
<h2>דף יג:</h2>
חלצו. הצרות מן האחין. פוסלין. דחליצה גמורה היא. מכשירין. דלאו בת חליצה היא כלל, והרי היא כחולצת מן הנכרי. מכשירין. אם נתאלמנו מיבמיהן, דאלמנה כשירה לכהונה. פוסלין. דנבעלה לפסול לה היא, ופסולה לכהונה. נשים. ואעפ"י שאם נתיבמו הצרות כב"ש הוו ממזרין לב"ה, מודעי להו ופרשי. על גב אלו. אלו משאילין כליהם לאלו. החוצה. דרשי כמו החיצונה, כלומר הנכרית. פנימית. קרובה ליבם. ואפילו הכי אמרה תורה שלא תהיה הנכרית לזר אלא ליבם. ביבמה. לשוק. שאם קדשה זר אינה מקודשת. החוצה. דרשי כמו לחוץ. הארוסה. שאם היא ארוסה ומת הארוס צריכה יבום או חליצה כנשואה, והכי משמע חוצה כמו חיצונה שלא נתקרבה לביאה עדיין. אין איסור חל על איסור. קס"ד דהכי קאמר אין איסור אחות אשה חל אאיסור אשת אח שהוא קודם, ונמצא שאין הנכרית צרת ערוה, שהרי אין עליה איסור אחות אשה. ומקשי תינח היכא דנשא מת. שראובן שמת לקח תחילה לאה ונאסר על שמעון משום אשת אח, ואחר כך לקח שמעון רחל, ונא... אסור בלאה משום אחות אשתו, הואיל וא[יסור אשת אח] ק[דים אי]ן איסור אחות אשה חל עליה. ונמצא שאין הנכרית צרת ערוה, דאיסור אשת אח מותר במקום מצוה. אבל נשא שמעון תחילה רחל, נאסרה עליו לאה משום אחות אשה, וכי נשא ראובן לאה אשתו האחרת היא צרת ערוה משמעון משום אחות אשה. ומשני דאפילו הכי, הואיל ולא אתי אסור אשת אח וחייל אאיסור אחות אשה, הוה ליה כמו שאינה אשתו, ואינה צרת ערוה אגודות אגודות. חבורות חבורות, דנראין כשתי תורות כשקורין אלו ביום הכניסה ואלו בי"ד ואלו בט"ו. תגודדו. לשון גדידה מדכתיב תתגודדו ש"מ תרתי. עד כאן לא שניתה. כלומר היה לך להשיב תשובה זו. איסורא. דאסור לבני עיירות למקרי בט"ו ולבני כרכים למקרי [בי"ד] ...והתם וכו' הא תנן הלילה וכו', ליל י"ד. ב"ש אוסרין. ואיכא דעבדי כב"ש ואיכא דעבדי כב"ה. ומשני דהתם איסורא לא מחזי כשתי תורות, אע"ג דהאי עביד מלאכה והאי לא עביד, דמאן דחזי סבר האי דלא עביד משום דלית ליה מלאכה. אבל כשקורין אלו בי"ד ואלו בט"ו ודאי משום חיובא הוא דקעבדי.
<h2>דף יד.</h2>
בת קול. פרק קמא דעירובין [ז' ע"א] יצתה בת קול ואמרה הלכה כבית הלל. דכי הדדי נינהו. בחכמה ובפלפול. ש"מ בהדיא דלא אזלינן בתר רובא אלא היכא דהוו כהדדי בחכמה ובפלפול. ר' יהושע. בפרק הזהב [ב"מ נ"ט ע"ב]. בשתי עיירות לית לן בה. ואע"ג דעשו ב"ש כדבריהם, במקומן עשו ולא במקום ב"ה. וקריאת המגילה כל אחד ואחד היה קורא במקומו. ושמעינן מהא דבני כפרים היו קורין במקומן ולא בעיירות. שלא כדברי רבינו שלמה שפי' שם [מגילה ב' ע"א] שבעיירות היו קורין. ואע"ג דרבא פליג עליה דאביי, בעיקר דינא הוא דפליג ולא אקריאה, דאם כן לותביה והא מגילה דעיר אחת היא דבני כפרים קורין בעיירות בי"א ובי"ב ובי"ד. והא מילתא לאו ראייה ברורה היא, דהאי דמקשי ליה קרי כאן לא תתגודדו, משום בני י"ד ובני ט"ו שכל השנים היו קורין אלו בי"ד ואלו בט"ו. אבל בקריאת כפרים שלא היה להם יום קבוע לא מקשי [שפ]יר, [ד]מנהגא הוא. והיינו דמקשי ליה אמינא לך אנא איסורא, ובקריאת בני כפרים בי"ד ליכא איסורא, דתקנתא הוא דתקון להו רבנן לתועלתם. ואע"ג דקאמר אמינא לך איסורא, דאמ' ר' יוחנן בזמניהם זמנים הרבה תקנו להם חכמים. והאי מימרא גבי בני כפרים איתאמרא, כדאמרינן בריש מגילה [שם], היכא רמיזא וכו'. הכי פירוש' זמנים הרבה, ומינייהו י"ד וט"ו. ודרשינן התם זמנו של זה ולא זמנו של זה, דמותיב התם ואימא כפרים בי"ד עיירות אי בעו בארביסר עבוד אי בעו בחמיסר עבוד. זמניהם כתיב, זמנו של זה לא זמנו של זה. אבל לאו למימרא דבבני כפרים איכא איסורא אי קרו בי"ד, שיום י"ד הוא עיקר קריאתם אלא שהקילו להם חכמים, כדאיתא בריש מגילה. מיהו עיקר הפירוש הוא שבמקומן היו קורין כשתי בתי דינים בעיר אחת דמו. שדבריהם ידועים ומפורסמים לכל.
ת"ש. אי עשו אי לא עשו. היו כורתין עצים בשבת לעשות. למילה, דקסבר מכשירי מילה דוחין את השבת. בשר עוף. שהיה דורש בחלב אמו, מי שיש לו חלב אם, יצא עוף שאין לו חלב אם. כלל אמר ר' עקיבא. לגבי מילה. שרגא. נר שהדליקו בשבת וכבה, דלית ליה מוקצה. שמעא. שמשו של ר' אבהו, דהואיל וחזי לר' אבהו דמטלטל ליה בשאר מקומות יטלטלנו במקומו של ר' יוחנן. תא שמע. אי עשו. בני חייבי לאוין. דאיכא למיחש לב"ש דלמא הך אתתא בת צרת ערוה שלא חלצה אלא נשאת לאחר היא, ואיכא לאו דלא תהיה אשת המת החוצה, אפילו הכי לא נמנעו, דכשירה היא. איכא מאן דדייק מהכא דבת יבמה לשוק כשירה היא. ולאו ראייה היא, דהך ריהוטא אזלא כמאן דאמר דהאי לא תהיה ללאו הוא דאתא, דהא קרי לה בני חייבי לאוין. אבל למאן דאמר דהאי לאו אתא דלא תפסי בה קדושי, מצינו למימר דהויא ממזרת, ואפילו תימא דאליבא דהלכתא היא, דמספקא לן אי אתא ללאו או ללא תפסי בה קידושי, כשירה היא מן התורה, דממזר ודאי הוא דלא יבא הא ממזר ספק יבא, וליכא בה אלא איסורא דרבנן, דהויא לה ספק ממזרת דרבנן. ומשום הכי לא נמנעו, דספיקא הוא אי הך אתתא בת צרת ערוה או לא, וספיקא דרבנן לקולא. וזה נבאר בע"ה בפרק החולץ [מ"ט ע"ב] ובהאשה רבה [צ"ב ע"ב]. בני חייבי כריתות. דאיכא לספוקי דלמא הך איתתא בת צרת ערוה שנתיבמה, והיא אסורה על היבם משום אשת אח. דמודעי להו. דעו שזו המשפחה בני צרת ערוה שנתיבמה היא, ומיד היו פורשים. הכי נמי מסתברא. דמודעי להו. על גב אלו. שמשאילין להם כליהם.
<h2>דף יד:</h2>
טמאות. דב"ה מחמרי בטהרות טפי. הך מהך. דהואיל ואסקת דעשו כדבריהם, ודאי האי לא נמנעו מיירי דמודעי להו. קלא אית לה. אם זאת בת צרת ערוה שנתיבמה. ואע"ג דעשו כדבריהם לא צריך לאודועי לב"ה, דודאי ידעו. קמ"ל דאע"ג דהויא מילתא דאית לה קלא צריך ליה לאודועי, דדילמא לא ידע הייך ועליה דידיה רמי לאודועיה. בכסף ובשוה כסף. לב"ש. ובפרוטה ובשוה פרוטה. לב"ה. מן הספק. קס"ד ספק איסור. עשו. שייבמו צרת ערוה. אמאי נמנעין. ב"ה, הא ליכא למיחש שתהיה בת חייבי כריתות. ותסברא. דהא מילתא ראייה היא דעשו, אכתי קשיא לך ב"ש אמאי נמנעין, דהא בני חייבי לאוין כשירין נינהו. וקסבר מריה דהאי שיטה שאין ממזר מיבמה לשוק... [למה] להו למימנע. אלא מאי אית לך [למימר] דהאי נמנעין אב"ה מב"ש קאי, ולא קאי אתרוייהו. השתא דאתית להכי, אפילו תימא לא עשו, והאי נמנעין מן הודאי דקאמר מב"ש לב"ה דוקא קאמר, ומצרה קא מיירי שלא היו נושאין צרת ערוה עד שחלצה, ולא קאמר מב"ה לב"ש. מן הספק נמי אסורא. כלומר דאורייתא דצרת ערוה זקוקה לב"ש מן התורה. מן הסתם. שלא היו יודעין בה שום איסור. שהיו נסמכין עליהם שאילו היתה צרת ערוה היו מודיעים להם. שמעינן מהא דהיכא דפליגי תרי גברי באיסורא, וכל חד וחד יהיב טעמא למילתיה, אסור ליה למאן דשרי למספי ליה מההוא מידי, אלא מודע ליה ופריש. ואי ידע ביה דמודע ליה שרי למיכל מאי דספי ליה בסתם, דאי הוה ביה איסורא לטעמיה, הוה מודע ליה. ואע"ג דהויא איסורא דאורייתא. וכן נמי ממה שהוא ספק איסור לטעמיה, מחייב לאודועי ופריש, דספיקא דאורייתא לחומרא. אבל אי הויא איסורא דרבנן בספק איסורא לטעמיה, לא צריך לאודועיה, דספק דרבנן לקולא. הילכך האנשים הדרים במקומות שאין אוכלים אומה לאונה שבאו למקום שאוכלין אותה, ודעתם לחזור, ונתארחו שם אצל בעל הבית, אסור ליתן לפניהם בשר שהיתה שם זאת הסירכא. [והאורחים מותרים לאכול] מה שיתן להם אפילו בלא שאלה, דספק הוא להם, דספיקא דרבנן היא ולקולא. וכן אם הבעלי בתים לא ידעו אם היתה שם זאת הסירכא אם לאו, מותר הוא ליתן לפניהם, דהנך טריפות דרבנן הוא ולקולא. רווחת. מתפשטת, כלומר היאך הלכה. פגום. לכהונה כדלקמן.
<h2>דף טו.</h2>
חולצות. וינשאו לשוק בהכשר לדברי הכל. הראשונות. קס"ד שנתיבמו, ובניהם ממזרים אם נגמור הלכה שלא יתיבמו. נטרפה. ולא גמרו כלום. צרות דב"ה. שנשאו לשוק בלא חליצה, ולאו אבנים קאי, שלא נתיבמו מעולם. אם כן מאי תאב אני. הלא כולי עלמא לא מיבמי להו כב"ה. לאפוקי וכו'. דמצריך להו חליצה לרווחא דמילתא. הוה. והלא מבני בניו של הלל היה. איילונית. וצרת בתו איילונית מותרת. הכיר. ת"ק סבר דלא הכיר בה, אבל הכיר בה צרתה היתה אסורה. ואחרים סברי אפילו הכיר בה היה מיבם צרתה, והיינו דתני היתה ולא תנא נמצאת. ומיהא הלכה כאחרים. כנס. לעולם לת"ק לא היתה איילונית, וכנס צרתה מפני שגירשה. ולאחרים הואיל וכנס אעפ"י שגירש אסורה, אלא איילונית היתה. ומיהא הלכה כת"ק.
יש תנאי. לת"ק אחיו כנס בתו על תנאי שאין עליה מומין או נדרים, ולא נתקיים התנאי. הילכך אינה אשתו וצרתה זקוקה. ואחרים סברי דהואיל ובעל אחליה לתנאיה, אלא הטעם שיבם צרתה דאיילונית היתה. ומזה הלכה כאחרים. ואית דמפרשי שקידש בתו בביאה, ועשה תנאי בדבר ולא נתקיים, הילכך אינה מקודשת וצרתה מתיבמת. אחרים סברי הואיל וקידושי ביאה לא אפשר לקיומינהו על ידי שליח, התנאי אינו כלום ואשתו היא. אלא הטעם שיבם צרתה דבתו היתה איילונית. ואם זה משפט התנאי הויא הלכה כאחרים, ואם אינו ממשפטי התנאי הלכה כת"ק. וכבר ביארנו משפטי התנאי בקידושין בפרק האומר [ס"א ע"ב ע"ש תוס' ר"י הזקן].0...
<h2>דף כ.</h2>
[ואפילו] הכי אסורה עליו מכח ראובן, כדמוכח לקמן מקרא. ובהא פליג ר' שמעון. ומהאי טעמא דברירנא... שרי ליבומה. ומה ראית. למרמי קרא דאיסורא, דהיינו ויבמה, אאח שנולד לאחר מכן, וקרא דהתירא דהיינו לאשה איבם שנשאה. אהיתרא. בעלה, שהוא מותר. אאיסורא. אחיו שהוא אסור בה עכשיו שנולד שהיא אשת אחיו. כל שהוא. אסורה ליבם. איסור ערוה. עריות שהם בכרת. לא חולצת. דהא אף צרתה פטורה, דצרת ערוה כערוה. איסור מצוה. מפרש ואזיל. חולצת. היא עצמה, דהא תפסי בה קידושי אעפ"י שהיא אסורה לו. אבל צרתה מתיבמת או חולצת. וכן פסק הר"ם פרק ו' [יבום ה"כ]. וכן הוא... וכמו שנבאר לקמן. אחותה. כלומר אחותה של ערוה. כשהיא יבמתה. שנפלה לו מאח אחר, כגון שהיו שני אחין נשואין שתי אחיות, והאחת ערוה לשלישי כגון שהיתה חמותו או כלתו, ומתו ונפלו שתיהן לפניו. אחות הערוה או חולצת או מתיבמת דלאו אחות זקוקתו, דאותה שהיא לו ערוה לאו זקוקתו היא. שניות לעריות. שאסרו אותן חכמים. ובגמרא מפרש להו. איסור קדושה. חייבי לאוין. אלמנה. שמת אחיו שהוא כהן הדיוט, ונפלה לפניו שהוא כהן גדול. גרושה. שנשאה אחיו בעבירה או קדשה, ולא אלים איסור לאו למיפטרה בולא כלום, אעפ"י שהיא אסורה לו. וכדרב אסי. בפ"ק דצרת איילונית פטירא, דלאו בת יבום היא, דהא כתיב אשר תלד, ורמיא עליה באיסור אשת אח. הילכך ערוה היא וצרתה פטירא. כל דאסורא. היינו ערוה שאין לו בה היתר לעולם, ואפילו במקום מצוה, שהרי היא ערוה לו מחמת עצמה. דלאו איסורא. כגון איילונית שאינה ערוה לו אלא משום אשת אחיו. ואילו היתה כאשה אחרת היתה מותרת לו, דהא מת אחיו בלא בנים. אעפ"י שהיא אינה ראויה ליבום צרתה מותרת, ודלא כרב אסי. קפסיק ותני. במתני' אלמנה לכהן גדול שאינה מתיבמת, דמשמע לא שנא שנשאה אחיו דאיכא לגביה תרתי איסורי, חדא דאלמנה לא יקח וחדא דאשה בבתוליה יקח ולא בעולה, ולאו הבא מכלל עשה עשה, דכל נשואה כבעולה היא. ולא שנא. שקדשה אחיו ומת, ואכתי היא בתולה, דלית ליה בה אלא איסור לאו דאלמנה.
עשה. דיבמה יבא עליה. וא"ת והא גבי יבום נמי איכא לא תעשה, לא תהיה אשת המת החוצה. תריץ דהאי לאו לאו לאפקודי אמצות יבום הוא דאתא, אלא שלא תנשא לאחר, אבל אי בעיא למיתב עגונה מציא למיתב ולעיאגוני אי ליכא אלא האי קרא. אשתכח דליכא גבי מצות יבום אלא עשה דיבמה יבא עליה. וא"ת הואיל ומן התורה אלמנה מן הנשואין לאו בת יבום היא, דלא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה, אמאי חלצה, הא קיימא לן כל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה כדמקשי' ואי אמרת זיקת שני יבמין מן התורה חליצה נמי לא בעיא. ותירץ רבינו מאיר דהאי חליצה דאלמנה מן הנשואין מדרבנן, גזירה אטו אלמנה מן האירוסין שהיא בת יבום מן התורה דאתי עשה ודחי לא תעשה. והעיקר דהאי חליצה דאלמנה מן הנשואין ודאי דאורייתא היא, דהא תני לה בהדי הנך שניות דודאי הם חולצות מן התורה. וכי אמרי' כל העולה ליבום, מחייבי כריתות דוקא הוא דקאמרינן, אבל מחייבי לאוין לא. דהואיל ותפסי בהו קדושי מן התורה חלצי מן התורה, ויבומי לא דהא אסירי להו, כמו שנבאר בפירוש זאת ההלכה, וכן נראה דעת הר"ם ביבום פרק ו' [ה"י]. שאין ת"ל יבמתו. דהא בריש קרא כתיב לקחת יבמתו. לחליצה. דלא קרית בה ועלתה לקחת אלא ועלתה לחלוץ. עולה. השערה, ולישנא דקרא נקט. חייבי לאוין נמי. לא לחלוץ, דהא אסור ליבומה. יבמתו. דאיכא דעולה לחליצה שאסור ליבומה. ומה ראית. דקרא דמרבי חליצה במקום שאסור ליבם שדית אחייבי לאוין, וקרא דאסר חליצה במקום שאסור ליבם, דהיינו אם לא יחפוץ, שדית אעריות.
<h2>דף כ:</h2>
דלא תפסי בהו קדושי. הלכך קרינן בהו [לקחת], דהא אית בהו צד קיחה בדיעבד שהיא צריכה גט וחליצה, הלכך רבויא [דיבמתו]... ואם לא יחפוץ לאו למעוטינהו אתא, אלא למעט חייבי כריתות [דלית] בהו צד קיחה. שמעינן מהאי שקלא וטריא דהא דאמרינן במכלתין כל העולה ליבום מהני קראי קא מוכחינן... לא נאמר זה הכלל אלא בחייבי כריתות, כדמסיק הכא, וכדכתבינן בפרק החולץ [מ"א ע"א]. בא עליה. איסור מצוה, דהיינו שניות לעריות, דמדאורייתא רמיא ליבום. חלץ לה. איסור קדושה, דמדאורייתא רמיא קמיה לחליצה. פצוע דכא וכרות שפכה. מפרש בהערל [ע' ע"א]. סריס אדם. שסרסו אדם, וכל הני אסורין לישא ישראלית. והזקן. שפסק מלידה. והאי לאו מחייבי לאוין הוא, דמותר הוא בישראלית, אלא קמ"ל דאע"ג דלאו בר אולודי הוא ביאתו ביאה, שקונה יבמתו בביאה ויוצאה בגט. או מיבמין. לאו לכתחלה קאמר, אלא יבומן יבום, כדמפרש ואזיל שאם בעלו קנו. ונתנו גט. כלומר או נתנו גט, דגט מהני ביבמה לפוסלה על כל האחין, תו לא מצו ליבומה. קנו. ויוצאה בגט בלא חליצה. ואם בעלו. כלומר פצוע דכא וכיוצא בו, ולאו אזקן קאי. ואסור לקיימן. אסיפא קאי. אמאי אם בעלו קנו. אכתי תיבעי לחליצה, דהאי ביאה זנות היא, ולא עבד לה מידי דלמפטרה מחליצה. אלא אמר רבא. לעולם חייבי לאוין דלית בהו אלא לאו גרידא רמו ליבום מן התורה, דאתי עשה ודחי לא תעשה. והיינו דתניא אם בעלו קנו. ודקא קשיא לך אלמנה מן האירוסין תתיבם, עשה ולא תעשה נמי אית בה, דכתיב בכהנים קדשים יהיו. ממזרת. דהויא לאו גרידא תתיבם. ותנן במתניתין חולצות ולא מתיבמות. כל התורה. והיכא אשכחן לאו גרידא, דנימא דאתי עשה ודחי לא תעשה.
אלא אמר רבא. כלומר עשה דקדושים יהיו דכתיב גבי כהנים והתקדשתם דכתיב גבי ישראל, מפני שהוא כולל כל המצוות, לא חשבינן ליה כעשה. והטעם שאינה מתיבמת אלמנה מן האירוסין, דאי שרית לה ליבומי אתי ליבומי אלמנה מן הנשואין, וההיא ודאי לא רמיא קמיה ליבום מן התורה, דהא אית בה עשה ולא תעשה, ולא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה. ורבא מוקים הך דרשא דלעיל דיבמתו לאלמנה מן הנשואין לכהן גדול מן הנשואין, שעולה לחליצה ולא ליבום. אבל לא לשאר חייבי לאוין, דשאר חייבי לאוין דהוו לאו גרידא אפילו ליבום רמו מן התורה. דאי אמרת דרבא פליג אכל ההיא דרשא דלעיל, וקסבר דחליצה דאלמנה מן הנשואין גופה אינה מן התורה, כמו שכתבנו לעיל בשם רבינו מאיר [כ' ע"א], לרבא יבמתו למאי אתא, דהא ודאי מיותר הוא, אלא לאו ש"מ כדכתבינן. ביאה ראשונה. איכא מצות יבום, ובביאה שניה ליכא מצוה. לאו מילתא. דודאי אפילו חייבי לאוין גרידי לא רמו מן התורה ליבום. ודרשא דיבמתו לכל חייבי לאוין אתא. וטעמא דלא אתי עשה ודחי לא תעשה, דהא אתה יכול לקיים את שתיהן בלא עקירת הלאו. ומדאורייתא היכא דאתה יכול לקיים שתיהן לא אתי עשה ודחי לא תעשה. שמעינן מהא דהא דריש לקיש מדאורייתא קאמר לה. קנו. אלמא מדאורייתא רמיא ליבום, ואע"ג דאפשר שחליצה פוטרת צרתה, שהרי יבם האחת כדין והלכה לה זיקתה.
<h2>דף כא.</h2>
דלא פטרה. דביאת זנות [היא], ועדיין הם זקוקות. אתי עשה. ומן התורה ליבום רמיא קמיה. לא. ולא רמיא קמיה ליבום, וביאת זנות היא. דריש לקיש. דהא הכא אתה יכול לקיים שתיהן, ואפילו הכי רמיא קמיה ליבום מן התורה, דהא תני אם בעלו קנו, אלמא אע"ג דאתה יכול לקיים שתיהן אתי עשה ודחי לא תעשה. כי קאמינא וכו'. והלכתא כברייתא וכריש לקיש, דלא פליגי אהדדי, וכרבא דשני גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה [שניה]. הילכך איסור מצוה ואיסור קדושה בא עליה או חלץ לה נפטרה צרתה כפשטה דברייתא. הני. כלומר עריות כל זמן שלא הוליד ממנה ונתחרט די להם בתשובה לחודא, אבל מדות לא אפשר בתשובה לחודה, שהרי צריך השבה, שהרי גזל ממון. ורבינו שלמה פירש שהרי גזל את הרבים ואינו יודע למי יחזיר, ואע"ג דקיימא לן [ביצה כ"ט ע"א] יעשה מהם צרכי צבור לאו תשובה מעלייתא היא. בדיתא. שקר, מלשון משה בדאי הוא [ברכות ד' ע"א]. ובעל הערוך גריס בריתא היא ברי"ש, כמו שכתב בערך בר, ופירש דעת חיצונה היא ולא רצה לגנותו ולומר טעה. את משמרתי. גבי עריות כתיב. אם אמו. אמו אסורה מן התורה, וגזור רבנן אם אמו אטו אמו. ואסרו נמי אם אביו אטו אם אמו, דבאביו ליכא איסור אב מן התורה. ולקמן מותיב... אשת אבי אביו. משום אשת אביו הכתובה בתורה. אשת אבי אמו. משום אשת אבי אביו, ואע"ג דאינה אם אמו. אשת אחי האב מן האם. שהתורה לא אסרה אלא אשת אחי האב מן האב, כדאמרינן בפרק הבא על יבמתו [נ"ד ע"ב], ואסרו חכמים כשיש שם צד אבות. אשת דודו. שהוא ואביו אחין מן האם, או כשהוא אח אמו מן האב, שדודו ואמו בני איש אחד. כלת בנו. גזירה משום כלתו שאסורה מן התורה. וכלת בתו. משום כלת בנו. ואע"ג דכל הני גזירה לגזירה, לקמן מפרש טעמא. אשת חמיו. שאינה חמותו. חורגו. הוא בן אשתו.
פסיקא ליה. שהיא אסורה לעולם. אבל בת חמיו שהיא אסורה עליו משום אחות אשתו אין איסורה איסור עולם, שלאחר מיתת אשתו מותר בה. והא דאמרינן הכא דחורגו מותר בבתו שיש לו מאשה אחרת, אפילו גדלו יחד הוא והיא. והכי איתא בסוטה פרק משוח מלחמה [מ"ג ע"ב] דאמר ר' יוחנן משום ר' אליעזר בן יעקב חורגתא הגדילה בין האחין אסורה לינשא לאחין משום דמתחזיא כאחתייהו, ולא היא קלא אית למילתא. ואע"ג דגרסינן בגמ' דבני מערבא [ירושלמי פ"ב ה"ד], ר' זריקא בשם ר' חנינא אשת חמיו אסורה מפני מראית העין, ר' בשם ר' אליעזר שני חורגין שגדלו בבית אחד אסורין לינשא מפני מראית העין, אתא עובדא קמי ר' חנינא אמר יסבון באתר דלא חכמין להון כלומר במקום שאין מכירין אותם, אגמרא דילן סמכינן וקלא אית לה למילתא. ואשת חמיו אמרי בהדיא שמותרת לו, ובת בעל אמו נמי אמרינן בהדיא דשריא ליה, ואפילו גדל עם בתו כדאיתא בסוטה. ארבע נשים. מהני תמני שניות דקתני לעיל בברייתא, היה מקובל רב מרבותיו שד' מהן יש להן הפסק, שלמעלה או למטה מהן מותרות. ונקיט רב איידיה לפרושי תלת מהני ארבע. ופירש רבינו שלמה והרביעית שכח. ורבינו מאיר פי' וברביעית היה חולק עמהם. והני ג' דקא חשיב לא שייכא בהו ערוה דאורייתא. אשת אחי האם מן האב. היא לבדה שניה, אבל אשת אחי האם מאמו שריא. ואשת אחי האב מן האם היא לבדה שניה, אבל אשת אחי אבי אביו מן האם שריא.
וכלתו. מפרש לקמן שהיא כלת בתו. וכלת בת בתו שריא. אבל כלת בן בנו לעולם אסורה, [שהרי יש בה] צד איסור כלה דאורייתא, דכלתו אסורה מן התורה. ושאר השניות שנשארו בברייתא או יש בהן איסור ערוה דאורייתא, כגון אם אמו, דאמו ערוה דאורייתא. או מחלפן בהו כגון אם אביו שאין בה איסור אם מן התורה, אפילו הכי קרוב הדבר להחליף ולטעות באם אמו, הילכך אסורות לעולם אם אם אם אמו אפילו עד אלף דור למעלה. מוסיף. בהנך שיש להם הפסק, ואשת אבי אב אמו שריא. דמחלפא. ואי שרית אשת אבי אב אמו אתי למשרי אשת אבי אביו. והתם איכא צד ערוה דאורייתא, דהיינו אשת אביו. להתם. כלומר היכא דעיקר איסורא הויא משום אב, כגון הכא שהאיסור הוא משום אשת אביו, אם נתיר אשת אבי אב אמו, אעפ"י שאסור באשת אבי אב אביו, לא אתי למטעי. שהכל יודעין שאדם רגיל לילך במשפחת אביו יותר ממשפחת האם, הילכך יש שם קורבה טפי מאמו. אבל כשהאיסור הוא מחמת האם, כגון אם אמו שאיסורה עד אלף דור, כל שכן שנאסור באם אביו לעולם.
<h2>דף כא:</h2>
כגון כלתא. פי' ר"ש שהיו לו כלת הבן וכלת הבת, ואתי לאחלופי ע"כ. ומסתברא דהכי פירושא, חכמים אסרו כלת בתו משום דאתי לאחלופי בכלת בנו. אסברה לך. היאך יהיה הדבר קרוב להחליף כגון כלתה דבי בר ציתאי שהיו לו כלת הבת וכלת הבן. ומשום הכי גזרו על כל כלת הבת, כדקתני לעיל דכלת הבת שניה דמשמע ואפילו לית ליה כלת הבן, משום דהיכא דאית ליה כלת הבן אתי לאחלופי, ומשום הכי גזרו על כלת בתו. היא גופה. היכא דהוי צד אם וצד אב, גזירה אטו הכל צד אב. שלא אסרה תורה אלא אשת אחי האב מן האב. ותגזור כולהו צד אם אטו חד צד. כולהו לאו דוקא, אלא הרבה מהנך דקחשיב בברייתא הוו גזירה לגזירה. אשת אחי האב מן האב. היא גזירה, שהרי אשת אחי האב יכולה להיות ערוה אם היו אחין מן האב. אבל אשת אחי האב אינה יכולה לעולם להיות ערוה, משום הכי הויא גזירה לגזירה. בת חמותו. שהיא אחות אשתו. דבנקיבה ערוה. דאחות האם אפילו מן האם ערוה, כדדרשינן בהבא על יבמתו [נ"ד ע"ב] ערות אחות אמך בין מן האב בין מן האם. בחד קידושי. כשקדשה אחי אמו. תרי קידושי. כגון אשת חמיו אין אחד בא לאסרה אלא מכח שנים. קידושיה שיקדש הוא בת חמיו, וחמיו יקדש אשתו. הילכך לא גזרו בה רבנן. וכן כולהו דקא חשיב רבא. שית דבי ר' חייא. לקמן בשמעתין [כ"ב ע"א].
<h2>דף כב.</h2>
דדמו. שהן צד אחוה דאב. ולמטה דידהו ערוה, דאחות האב ואשת אחי האב ערוה. ולמעלה דידהו, כגון אשת אחי אבי אביו או אחות אבי אביו, הוו שניות. וחשיב להו בחדא. שלישי. בת בן בנו או בת בת בנו. ושבבתו. בת בן בתו או בת בת בתו, דבת בנו או בת בתו ערוה. ודור אחד למטה הוסיפו חכמים ועשאום שניות. ושבבן אשתו. בת בת בנה או בת בן בנה. ושבבת בת בת בתה או בת בן בתה, דבת בנה או בת בתה נמי ערוה. רביעי. עם אשתו, והיינו אם אם חמותו או אם אבי חמותו. וכן נמי אם אם חמיו או אם אב חמיו. ואע"ג דלעיל אמרינן שית דר' חייא, משום דדמי להדדי לא חשיב דור שלישי אלא בחד. דאם חמיו ואם חמותו ערוה, שהם בכלל אשה ובת בנה אשה ובת בתה. למעלה. באם חמיו ואם חמותו, דקאמר רביעי, וחשיב אשתו בחושבנא דדרי. ולמטה. כי חשיב הבנים לא חשיב אשתו, דהא תני שלישי שבבנו ושבבתו, והיינו בת בן בנו, ולא חשיב אשתו. ולתני רביעי שבבנו. לאו מכח אשתו. דאפילו בבנו מאנוסתו מתוקמא. שלישי. מברייתא דר' חייא בעי למוכח. ופסק הר"ם באישות פרק א' [ה"ו] דיש להם הפסק כפשטיה דברייתא דר' חייא, [דכיון דהוי בעיא] דלא אפשיט הוה ליה תיקו בדרבנן ולקולא. אלא שיש טעות סופר בספרים שלא מנה אלא כ' שניות, וה[לשון] בפירוש המשנה [והשניות] עשרים ו[אלו הן ע"כ]. והם כ"ב כדפרישנא, תמני דברייתא, דאשת אחי האם מן האב נכלול באשת אחי האם, כלומר בין מן האב בין מן האם, וי"ב דר' חייא. והוא לא מנה אלא י' בדר' חייא וב' דירוש', הרי כ"ב. וודאי טעות סופר הוא. ורבינו מאיר גם כן מנה כ"ב וכדפרישנא. הילכך לכולן יש להם הפסק חוץ מארבע דברייתא, והם אם אמו ואם אביו ואשת אבי אביו וכלת בנו. ורבינו מאיר פסק לחומרא דלכולן אין להם הפסק חוץ מד' דברייתא דקא חשיב רב וזעירי. וכתב דכי אמרינן [ע"ז ז' ע"א] בשל סופרים הלך אחר המיקל, ה"מ היכא דאיכא מאן דפשיט לקולא. אבל הכא כל היכא דבעי למפשיט לקולא דחי. ולא נהיר דמכל מקום לא אפשיט, ובדרבנן לקולא כדכתבינן. והלכה כאמימר דאכשר באשת אחי אבי אביו ובאחות אבי אביו.
ירושלמי [ה"ד]. אם אבי אביו. דהני דלעיל דברייתא מאם אמו, וכאן מיירי מאם אבי אביו. והאי דקאמר בירושלמי צרת שניה או חולצת או מתיבמת, הוא הדין נמי לצרת חייבי לאוין. ולא תימא דטעמא דמילתא משום דחייבי לאוין בת יבום הוא מן התורה, ומשום הכי צרתה מתיבמת, אלא אף צרת איילונית דלאו איהי בת חליצה ויבום מן התורה, כדכתיב אשר תלד פרט לאיילונית [לעיל י"ב ע"א], צרתה חולצת או מתיבמת. וטעמא דמילתא דצרה לא מיפטרא ולא אסירא אלא כד הויא צרה לערוה כדחזינן מאחות אשה דהיא ערוה, וכתיב בה לצרור [ויקרא י"ח], לפטור צרתה, או מאן דדמי לה כגון שזינתה האחת בודאי, דאמרינן צרת סוטה אסורה, דטומאה כתיב בה כעריות, ואוקימנא לה פ"ק [י"א ע"ב] בשזינתה ודאי. אבל צרת איילונית מתיבמת, כדאסיקו רבא ור' יוחנן בפ"ק [י"ב ע"א].
חמורה. שהגוים מוזהרין על הקרובות. ומסתברא הואיל ואינן אסורות בעריות אלא מפני זה אינן [אסורים] אלא בעריות דידהו דשייך בהו האי טעמא, אבל בשאר עריות שלא [נאסרו] לבני נח לא. וכן כתב הר"ם בקדושה פרק י"ד [איסו"ב הי"ב]. והכי משמע פרק נושאין [על האנוסה (צ"ז ע"א)]. וכתב רבינו מאיר שהעריות והשניות, שאיסורן מחמת הקרובים שהיה הורתם ולידתם בקדושה, אסורות להם כשם שאסורות לישראל. לכתחלה. דרחמנא אפקריה לזרע גוי, דכתיב [יחזקאל כ"ג] וזרמת סוסים זרמתם, הילכך קורבת אב אינה קורבה. מאי שנא עדות מעריות. דקיימא לן בפרק נושאין [צ"ז ע"ב] גר שהיה נשוי אחותו מן האם יוציא. לכל מסורה. הכל נושאין נשים, ואי שרית לה לקיומה אתי למישרא ערוה בישראל, דכולי עלמא לא ידעי דגר כקטן שנולד הוא. לב"ד. ואינהו ידעי שהאחים שנתגיירו רחוקים הם, דגר כקטן שנולד הוא. ולא אתי לאכשורי אחין דישראל. מכל מקום. מפרש בגמרא אפילו ממזר. ליבום. שמיבמה מן התורה, דאתי עשה דיבום ודחי לא תעשה דממזר, דחליצה במקום יבום לאו מצוה הוא. ומדרבנן שאינה מתיבמת אלא חולצת, גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה [לעיל כ' ע"ב]. לכל דבר. מפרש בגמרא. שפחה ונכרית. ולדה כמותה. על מכתו. אם הכה אביו או קללו חייב מיתה. לאתויי [מאי]. דאי לאתויי אם הוא רשע או עובד ע"ז פשיטא, שהרי אחיו הוא שנולד בכשרות כמוהו. לאתויי ממזר. שלא נולד בכשרות. פשיטא אחיו הוא. שבן אביו הוא אעפ"י שנולד בעבירה ויבום באחוה באב תלה רחמנא. וכ"כ הר"ם פרק א' דאפילו עובד ע"ז זוקק ופוטר. והיכא דנפלה לפני אח משומד לא שרינן לה לעלמא עד דחליץ לה. ואפילו נשתמד כשקדשה אחיו שמת. ומי שנשתמד ומת ויש לו אח כשר, שאשתו זקוקה לו, מסתברא לן דלא מיבם לה, דיקום על שם אחיו אמר רחמנא [דברים כ"ה]. והאי אח שמת לאו בר מקיים שמיה הוא. מיהו לאו באיסור אשת אח רמיה קמיה, דזקוקה היא לו מן התורה לחלוץ לה למפטרה מיניה. לילף אחוה אחוה. לגבי הא מילתא נמי דנבעי כשרין. ואימא הכי נמי. דהא ילפינן אחוה אחוה לגבי אחוה מאב. מפטר פטר. אם הניח זה שמת בן ממזר פוטר אשתו מיבום, כדמוכחינן לקמן [כ"ב ע"ב].
<h2>דף כב:</h2>
לירשו. לירש הממזר אם מת בלא בנים. ואם הוא כהן מטמא לו. לשארו זו אשתו. ובההוא קרא כתיב לאחיו. לאפוקה. ולאו אשתו היא. אחיו הוא. שאינו יכול לסלק הקורבה. והוא הדין שהאב מטמא לו, דבנו הוא. ושמעינן מהא שמתאבלין על הממזרין, דכל שכהן מטמא לו ישראל מתאבל עליו [מו"ק כ' ע"ב]. האשה וילדיה. בעבד עברי שמסר לו רבו שפחה כנענית וילדה בנים הכתוב מדבר, וקאמר שהאשה והבנים עבדים לאדון. אלמא ולדה כמוה. ונכרית. לקמן [כ"ג ע"א] מוכח מכי יסיר. כתב הרי"ף בשם רבינו חננאל ורב נטרונאי דהא דקיימא לן הכא ובקדושין דולד כמוה, דוקא בשפחה דאחרים שאין לו בה קנין לשחררה, דומיא דנכרית שאין לו בה קנין לגיירה. אבל שפחה דידיה שבידו לשחררה, אע"ג דלא נקיטא גיטא דחירותא, הואיל ואמור רבנן חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות זוקק ליבום. וכתב וחזינן לגאון אחר דמספקא ליה. הילכך נקיטינן לחומרא, ואי לית ליה זרעא אלא האי חולצת ולא מתיבמת. ולענין ממונא לחומרא לתובע ולא ירית אבוה, ולקולא לנתבע ולא מזבני ליה יורשים. ולהתירו בבת ישראל צריך גט שחרור. ואי קדיש מקמיה גט שחרור צריכה הימנו גט. ואי בעי למינסב שפחה לא שבקינן ליה. ואם היתה בת ובא עליה בנו אין ממיתין אותו משום אחותו, ומיהו אסור בה. והר"ם ז"ל כתב בגירושין פרק י' [הי"ט] שאין ראוי לסמוך על כל זה. והטעם שלא תמצא אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אלא בשהיתה אשתו, כגון ש[גירשה] ובא עליה כדאיתא בהזורק [גיטין פ"א ע"א]. או במקדש על תנאי ובעל סתם, כדאיתא [בהמדיר (כתובות ע"ד ע"א)], דהואיל והיתה אשתו והיה רגיל להיות עמה באישות ולא בזנות. או שקדשה, ונמצא שדעתו להיות עמה בתורת אישות ולא בתורת זנות. בהא אמור רבנן דחזקה היא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אם לא פירש שלזנות הוא בא עליה או על תנאי הראשון בועל. אבל באשה אחרת סתמא דמילתא דביאת זנות היא. וכי פנויה שנבעלה היכן מצינו שנחוש לה לאשת איש. אלא ודאי סתמא דמילתא דביאת זנות היא. וכל שכן בשפחה ונכרית. וסברא נכונה היא זו. ומתניתין דהכא ודהתם אפילו בא על שפחתו וילדה, ולדה כמוה, ואין לחוש שמא שחררה.
מאי טעמא. כלומר אע"ג דבנו הוא הוה לן למדרש אחוה אחוה מבני יעקב, מה להלן כשרין ולא פסולין אף כאן כשרין ולא פסולין. והואיל והוא פסול אינו זוקק אינו פוטר. ומשני בפירוש רבתה תורה פסולין לפטור מיבום, דכתיב ובן אין לו יבמה יבא עליה, אבל משומד עובד ע"א פשיטא שפוטר אשת אביו מן החליצה ומן היבום, דבנו הוא. ואעפ"י שחטא ישראל הוא, ויורש את אביו מן התורה. ובן אין לו אמר רחמנא, והרי יש לו בן שנולד בכשרות. והיינו דלא אשכח במתניתין שיהיה לו בן ואשתו אינה פטורה מן החליצה אלא כשיש לו בן מן השפחה ומן הנכרית. ובן שיש לו מן הנכרית הוא גוי גמור לכל דבריו, וסתמא דמילתא שאינו מחזיק בדת ישראל כלל. וש"מ שאם נולד לו מישראלית, אעפ"י שאינו מחזיק בדת ישראל פוטר את אמו. וכן כתב הר"ם ביבום פרק א' [ה"ג]. וזה אין בו ספק. וזה ביארנו גם כן בגיטין פרק תניין [כ"ג ע"א]. אין. כמו עין, אם יש לו זרע בעולם. דמצי למיכתב אן לו בלא יוד. והוא הדין נמי לזרע זרעה פסול, דגרסינן בריש קדושין [ד' ע"א] וזרע אין לה ושבה [אל] בית אביה וכו'. והתם מרבה מאין לה אפילו זרע זרעה פסול. אלמא איין עליה משמע אפילו זרע זרעה פסול. ועוד דהכא לא איצטריך לן איין עליו אלא דלא ניליף אחוה אחוה מבני יעקב כדכתבינן. הילכך זרעו פסול וזרעו כשר חדא דינא אית להו דבנו הוא. דודאי כי היכי דקאמר פשיטא אחיו הוא ומיבם הוה ליה למימר פשיטא בנו ופוטר, דיבום קולא היא שמותר באשת אחיו. אלא טעמא כדפרישנא.
השתא מיהא. הואיל ועשה תשובה. והאי לא יוכל לתקון דקאמר, שעונו גלוי ומפורסם כל זמן שהממזר קיים. ומיהו אע"ג דלא עשה תשובה איסורא מיהא איכא, דגרסינן באלו הן הנחנקין [סנהדרין פ"ה ע"ב] לכל אין הבן נעשה שליח לאביו לא להכותו ולא לקללו חוץ ממסית ומדיח, אלמא בשאר עבירות שעושה אינו נעשה שליח ב"ד להכות אביו. וכן כתב הרי"ף. בת אשת אביו. שנולדה לו על ידי נשואין ולא באונסין. בת אביך. משמע בין מן הנשואין בין מן האונסין. בת אשת. משמע מן הנשואין. לחייבו. שני לאוין ובשוגג שני חטאות. שאין מזהירין כלומר דלהוי לאו גמור להלקותו מלקות, דאי לאו דכתבה רחמנא..., ולא אמר אחותך היא, הוה אמרינן ק"ו אם על אחותו בת אביו ולא בת אמו או בת אמו ולא בת אביו חייב, כדכתיב בת אביך או בת אמך, חייב, כל שכן בת אביו ובת אמו. ומדאיצטריך קרא למיכתב בקרא דבת אשת אביך אחותך היא לחייב עליה משום אחותו, ש"מ דבעלמא אין מזהירין מן הדין. ור' יוסי. דקסבר דלא לקי משום בת אשת אביו, למאי הלכתא כתביה רחמנא. אישות. את אסור בבתו משום אחותך פרט לאחותו מאביו שילדה לו שפחה ונכרית, שאין בה משום אחותך, דולדה כמוה ואין לאביך בה כלום, נמצא שאינה אחותך. אישות. דלא תפסי בהו קדושין. מאנוסתו. שמותרת לו. ודרוש הכי מי שהיה לאביך בה אישות, כלומר שקדשה. בת בנה. דידה מאיש אחר, גלי שאתה מותר בה. וכתיב בת בנה לא תגלה. אפילו כשהיא מאיש אחר. באונסין. גלי, דלאו אשתך היא. ואפילו קאמר, דבבתו ובנו מן האונסין אסור בבתן, דקורבה היא. הילכך אחיו אסור באחותו מן האונסין.
<h2>דף כג.</h2>
לחייבי לאוין. שאם נשא אביו ממזרת, והוליד בת, לאו אחותו היא. תפסי קדושי. ויש לאביך אישות בה קרינן בה. לחייבי כריתות דלא תפסי בהו קדושי, דלא תהוי אחותו. אמר קרא. כלומר כתוב קרא אחרינא דאע"ג דלא תפסי בה קידושי הויא אחותו. הוצא. הוציאנה לחוץ, שאינה אשתך. ואע"ג דלא תפסי בה קדושי קראה אחותו. והאי קרא אתא לרבויי בת חייבי כריתות שהיא אחותו. ואשת אביך אתא למעוטי בת שפחה ונכרית דלא הויא אחותו. ומותיב ומה ראית דתימר הכי, איפוך אנא. לעלמא. לשאר אינשי. לדידהו. לזה שבא עליה. ומשני דגוף אחר הוא, הילכך להאי גופא לא תפסי קדושי לעולם. ומשום הכי מרבינן חייבי כריתות. ורבנן. דמוקמי להאי אשת אביך שלוקה משום [בת] אשת אביו. מנא להו. שלא יהא אסור בה משום אחותו. לאדוניה. אלמא אין לו לאב כלום בבנים, דאם כן לפקוה בהדיה. חייס. שמתיחס אחר אביו, כדכתיב [מ"ב כ'] בלאדן בן בלאדן. בנך הבא מבתך. אעפ"י שאביו גוי, כדפרישית לעיל [ט"ז ע"ב], וכמו שפירשתי בקדושין פרק האומר [ס"ח ע"ב]. כשר. ולקמן פליגי בה בהחולץ [מ"ה ע"א]. בשבעה גוים. בשאר גוים מנא לן דולדה כמוה. כל המסירין. ומכולהו איירי. ולא חשש אלא בבתך לא תתן לבנו, כי יסיר את בנך הנולד מבתך. ולא אמר כי תסיר את בנך, כלומר אם תקח בתו לבנך. דההוא בנה הוא ולא בנך. טעמיה דקרא. בפרק המקבל [ב"מ קט"ו ע"א] גבי אלמנה עניה אין ממשכנין אותה, אבל עשירה ממשכנין אותה שאי אתה חייב להחזיר לה ואי אתה משיאה שם רע. הילכך יכלת למימר דהאי כי יסיר, הואיל וטעם לא תתחתן הוא כי יסיר, מכולהו איירי, אע"ג דקרא דלא תתחתן בשבעה גויים כתיב. אלא לרבנן. דלא דרשי טעמיה דקרא, הא לא איירי קרא אלא בשבעה גוים, שאר עממין מנא לן דולדה כמוה. ר' שמעון. ואשת אביך ללאו אתא. וולדה כמוה דנכרית מכי יסיר נפקא, דמכולהו איירי. ורבינו שלמה פירש דלרבי שמעון דדריש טעמיה דקרא הוי כי יסיר מיותר, דאע"ג דלא כתיב טעמא בביאור הוה דריש טעם לא תתחתן משום כי יסיר, וכי יסיר אייתר לשאר גוים, אבל לרבנן דלא דרשי טעמיה דקרא איצטריך קרא לפרושי טעמא בשבעה אומות ולמעוטי שאר אומות שאינן אדוקין בע"ז כמותן, כדקיימא לן [חולין י"ג ע"ב] גוים שבחוצה לארץ לאו עובדי ע"ז הן אלא מנהג אבותיהן בידיהן, ולא אייתר להו רבויא. ושאר אומות מנא לן. ודכותה אמרינן בסנהדרין גבי לא ירבה לו נשים דלר' שמעון הוי לא יסיר רבויא, דבלאו פירושא דקרא הוה דרשינן ביה טעמיה. ולרבנן דלא דרשי טעמיה דקרא, הכא פריש קרא טעמא.
<h2>דף כג:</h2>
ואינו יודע. ואסור בשתיהן, דכל חדא וחדא איכא למימר זו אחות אשה. חולץ לשתיהן. דלא ידע איזו היא יבמתו, ומחלץ לחדא ויבומי לחדא לא, דאחות חלוצתו אסורה לו מדרבנן בחייה. ויבומי ברישא נמי לא, דדלמא לאו זו היא יבמתו, וקא פגע באחות זקוקתו. חולץ. [תחלה לאחת והשניה מיבם ממה] נפשך, שאם זו יבמתו שפיר. ואם אחותה היא לא פגע באחות זקוקתו, דחליצה אפקעתה לזיקה. קדמו וכנסו. קודם שנמלכו בב"ד. אין מוציאין אותן. דכל חד אמר אנא שפיר נסבי. ואפילו תימא שמי שיבם ראשון כנס אחות זקוקתו ועבד איסורא, משיבם אחיו השניה שהיא יבמתו פקע זיקתה מאידך למפרע. לביאה. שאסור ליקח אחת מהן. דקס"ד השתא כגון שאמר אחת מכם מקודשת לי, ועשו שתיהן שליח לקבל. וכל חדא וחדא קיימא בספק אחות אשה. ומדקתני נותן גט אלמא הוו קידושי. שהוכרו. כשקדש ידע את מי קדש. ולבסוף. לא הכירה. ומאי קמ"ל. פשיטא דשתיהן צריכות גט מספק, דהא קדושין מסורין לביאה היו, וקדושין גמורין נינהו בין לאביי בין לרבא דפליגי בהא מילתא בקדושין [נ"א ע"א]... ואפסיקא הלכתא התם כאביי דהוו קדושי. הילכך מתוקמא אפילו לא [הוכרו] תחלה. שנים שקדשו. והם נכרים. שני גיטין. ואסור בשתיהן משום ספק אחות אשה. חולץ. לשתיהן ואסור בהן משום אחות זקוקתו. חולץ. ואסור בהן משום אחות חלוצתו. חולץ ברישא. ואחר כך האחר מיבם ממה נפשך כדלעיל. אין מוציאין. כדפרישית לעיל. מיבם חלוצתו של זה. ממה נפשך אם זו יבמתו שפיר יבם, שהרי אחיו לא חלץ אלא לאחותה, ולא היתה יבמתו. ואי לאו יבמתו היא שפיר נסיב, דאי משום אחות זקוקה הרי חלץ אחיו לאחותה שהיא יבמתו ופקעה לה זיקה. ואי משום יבמה לשוק, הרי חלצה מאח בעלה. קדמו שנים. אחין של אחד. וחלצו. לשתיהן. לא ייבמו השנים. אחי האחד, דקמא דנסב איכא למימר זו אחות זקוקה. אלא אחד חולץ. תחלה ואחר כך השני מיבם ממה נפשך כדלעיל. ואם קדמו. אלו השנים האחרונים ולא נמלכו בב"ד. וכנסו. שתיהן אחר חליצת שנים האחרים. אין מוציאין. כדלעיל. ומשום יבמה לשוק ליכא, דהא חלצו. תרי. שלא ייבם אחד מהם. אטו. זה שאינו אלא אחד, כלומר ויצא גם הוא וקא פגע באחות זקוקה. ומאי שנא. דהכא תני אין מוציאין והתם תני יוציאו.
<h2>דף כד.</h2>
התם. דאחות זקוקה הויא נמי אשת אח. למאן דאמר. בפרק ארבעה אחין [כ"ו ע"א] טעמא דאין מיבמין דאלים כח זיקה, ובשעת נפילה מתסרן משום אחות זקוקה. וכי מיבם חד לחדא ופקעה זיקתה לא משתריא אחותה לאידך, דכל יבמה שנאסרה על יבמה שעה אחת אפילו לאחר נפילה אסורה לעולם. ואי למאן דמפרש התם טעמא דאי מייבמין דילמא כי יבם חד חדא מית אידך, והויא לה חדא דלא מיבמה אחות אשה דהאי יבם דיבם לקמייתא, ופטרת לה מחליצה ומיבום, וקא מבטלת מצות יבום, ונאסרה ליבם משום כך. ואפילו יבמה ואזלא לה האי חששא, כבר נאסרה עליו מפני כך, ועומדת עליו באיסור אשת אח שלא נראית ליבום מתחלה. אבל הכא זו שנאסרה משום אחות זקוקה, לאו יבמתו הואי, וכי פקע איסור אחות זקוקה ביבום אחותה, הרי זו מותרת, דלאו אשת אח הואי, הילכך מספיקא לא מפקינן לה, דאימר כל חד וחד וכו'. ספק חלוצה. דדלמא זה יבם יבמתו, וזה שחלץ לה לאו כלום דלאו יבמתו הואי, וכן באידך. כתב רבינו מאיר דכי אמרינן דספק חלוצה לא גזרו ביה רבנן, דוקא בספק כי האי, דמספקא לן אי האי דחלץ לה הוי יבם או לא. אבל היכא דחלצה מיבם ודאי, אעפ"י שחלצה בגזירה דרבנן וההיא גזירה מספק, אם נשאת תצא. ודייק לה מהא דאמרינן בפרק החולץ [ל"ו ע"ב] מת הולד תוך שלשים ועמדה ונתקדשה אם אשת כהן היא אינה חולצת, משום דאיכא רבנן דסברי ולד של קיימא הוא גבי אשת כהן עבדינן כרבנן, משמע הא לרשב"ג חולצת ומפקינן לה. ומת בתוך ל' לרשב"ג ספיקא הוי, כדאיתא בשבת פרק ר' אליעזר [קל"ה ע"ב] דתני רשב"ג אומר כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל, הא שהה ספיקא. נמצא דלרשב"ג צריכה חליצה מספק. וטעמא משום דעבדינן כרבנן לא תצא, הא לרשב"ג תצא ואעפ"י שחולצת מספק, ש"מ דחולצת מספק מיבם ודאי גזרו ביה רבנן.
בגדול. ודריש הכי ולקחה לו לאשה ויבמה והיה הבכור, כלומר היבם יהיה בכור. אשר תלד. אותה יבמה תהא ראויה לילד. יקום. היבם ינחול חלק אחיו, ולא ירשו שאר אחין עמו. אתה אומר לנחלה. וביבם משתעי קרא. או אינו אלא. בבן שנולד איירי, שיקראו שמו כשם המת. ואפיקתיה. וכוליה קרא ביבם איירי. אבל הבן הנולד יקראו לו איזה שם שירצו. שמעינן מהא דבכל התורה כולה אע"ג דדרשינן קרא, הפשט והדרש שניהם קיימין. בכור ליבם. כלומר דבכור כתיב אבל פשוט. כלומר מי שנוטל חלק פשוט, ואינו נוטל פי שנים, והיינו מי שאינו בכור, ומשום הכי קרי ליה פשוט. למה לי. הא לאו בכור הוא מאביו, שהרי המת היה בן אביו. אלא ודאי אף מי שאינו בכור מיבם.
<h2>דף כד:</h2>
למאי הלכתא. ליכתוב גדול. בראוי. לבא אחר מיתת אביהם אלא במה שהוא מוחזק בו, דכתיב [דברים כ"א] בכל אשר ימצא לו. אף יבם, שנוטל בנכסי אביו חלקו וחלק אחיו שמת. אינו נוטל אלא במה שהוא מוחזק. הנטען. חשוד שטענו עליו שם רע ממנה. לא ישאנה. משום לעז, שלא יאמרו אמת היה הקול הראשון. וכתב הר"ם בגירושין פרק י' [הי"ד] וכן גוי ועבד הבא על בת ישראל ונתגייר הגוי או נשתחרר העבד הרי זה לא ישאנה. איכא מאן דאמר דוקא שפחה ונכרית דאיכא איסורא, הוא דגזור רבנן שלא ישאנה, אבל נטען על הפנויה לא גזור רבנן וישאנה, דהא לית בה איסורא ע"כ. וזה הבל, שהבא על הפנויה עובר משום לא תהיה קדשה, כדתניא בסיפרא [פר' קדושים פ"ז] אל תחלל את בתך להזנותה זה המוסר בתו פנויה שלא לשום אישות וכן המוסרת עצמה שלא לשום אישות. מיהו לא גזרו חכמים אלא במי שאין לו בה קידושין, כגון שפחה ונכרית שאם נטען עליה אפילו נתגיירה או נשתחררה לא ישאנה, ובהנהו דדמי להו גזרו משום דלא מצו למימר שקדשה. אבל בפנויה שיש לו בה קידושין, אע"ג דאיכא איסורא טפי אם בא עליה בזנות, דאיכא לאו דקדשה, לא גזרו שלא ישאנה, דבהא ליכא לעז, דמימר אמרי שקדשה בצנעה. וכי נסיב לה מוכחא מילתא טפי שקדשה מתחלה. והיינו דבמתניתין לא תנן אלא שפחה ונכרית ואשת איש ולא תני הנטען מן האשה, דהואיל ויש לו בה קדושין לא גזרו מטעמא דפרישנא. וכן נראה מלשון הר"ם בגירושין פרק י' [הי"ד] שלא הביא אלא שפחה ונכרית כלשון המשנה. ואיכא מאן דאמר דכל שכן נטען מן הפנויה דאיכא לאו, מה שאין כן בשפחה ונכרית דליכא אלא איסורא דרבנן, שלא אסרה תורה אלא דרך חתנות [ע"ז ל"ו ע"ב]. ונקט במתניתין שפחה ונכרית וכל שכן פנויה, דטעמא דמילתא שמחזק הקול הראשון. והעיקר מה שכתבנו, שלא גזרו אלא בשפחה ונכרית.
והוציאוה. ב"ד מתחת ידי הבעל בשביל זה שאסרה לו. יוציא. שכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל. הויא. ואע"ג דלא נתגיירה אלא כדי שישאנה זה. עבדי שלמה. בעלי שררה. גירי אריות. כלומר מחמת יראה, ולקח אריות משום כותים שנתגיירו מחמת האריות בספר מלכים [מ"ב י"ז] וישלח י"י בם את האריות. ס"ד. כלומר הנך דמקמי הכי לאו גרים נינהו. כבזמן הזה. שלא יעשה מחמת שררה. אי הכי. [דהויא גיור]ת גמורה, אמאי לא ישאנה לכתחלה. דלא הוה ס"ד דמשום לזות שפתים הוא דאתי לאחזוקי לקלא קמא. והלכה כרב דאמר כולן גרים הם. וא"ת והא למאן דאמר כותים גירי אריות הם אמרינן בכולא תלמודא [חולין ו' ע"ב] דגוים גמורים הם. תריץ שאני כותים שלא נתגיירו לגמרי, דכתיב בהו [מלכים שם] את י"י היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים. אבל מי שנתגייר לגמרי, אעפ"י שנתגייר מחמת יראה, דהיינו רוצה לומר גירי אריות, הוי גר גמור. וכן כתב הר"ם בקדושה פרק י"ג [איסו"ב הט"ו]. אין מקבלים. שאינם מתגיירים אלא מפני השלוה, ואין לנו לקבלם. בימי שלמה. אלא אותן שנתגיירו נתגיירו מאליהן. ובעדים. הא דתנן אם כנס יוציא מיירי דאיכא עדים שזינתה עמו. אבל אי ליכא עידי זנות אלא קול, כגון שהיו שם עידי דבר מכוער כדלקמן, אם כנס לא יוציא. כי ניים. כלומר שהוא לא אמרה מעולם. דתניא. תיובתיה. ובא אחר. שנשאה אחר ולא הנטען. ואפסקיה לקלא. שלא יצא עליה קול שזינתה תחתיו, ומת זה השני או גרשה, אם כנסה הנטען לא יוציא. דאיכא עדים. שזינתה עמו כשהיתה אשת הראשון. כי אתא אחר. ונשאה ונפסק אותו קול, שהרי לא זינתה עמו כשהיתה תחת השני. מאי הוי. הרי נאסרה עליו איסור עולם. אלא לאו דליכא. עדי זנות. וטעמא. דלא יוציא מפני שלא כנסה מיד שגירשה בעלה, דאיכא למימר שאם היה הקול אמת מיד היה כונסה, ואפילו הכי משום חומרא דאשת איש לא יכנוס לכתחלה. מפקינן. הילכך מתניתין דתני יוציא, אפילו ליכא עדים מתוקמא, דהא לא אתא אחר ואפסקיה לקלא. הוא הדין וכו'. וברייתא דתני לא יוציא בדליכא עדים מתוקמא. ולא תדוק וטעמא דאתא אחר, אלא היא גופה אתא לאשמועינן דאע"ג דאתא אחר ואפסקיה לקלא לא יכנוס לכתחלה, ומשום לא יכנוס הוא דאוקמה בדאתא אחר ואפסקיה לקלא, ולא משום לא יוציא. ומיהו אם כנס לא יוציא, דהא ליכא עדים. בד"א. דאמרינן שאם כנס הנטען יוציא. שאין לה בנים. פירש רבינו שלמה מבעלה ראשון. והרי"ף פירש מהנטען, וכן פירש הר"ם בסוטה פרק ב' [הט"ו]. לא תצא. לפירוש ר"ם דכי מפקינן לה מחזקינן לה לקלא קמא ואיכא לעז בבנים. אע"ג דאמרינן בסוטה [כ"ז ע"א] אשה מזנה בניה כשרין דרוב בעילות אחר הבעל, לעז מיהא איכא. ורבינו שלמה פירש ועבדינן להו ממזירין. ולא נהיר כדכתבינן, דאפילו היתה פרוצה ביותר הוי התם בעיא ולא אפשיט. ומדקאמר סיפא ואם באו עידי טומאה, מכלל דרישא דליכא עדים. ואפילו הכי כי אין לה בנים אם כנס יוציא. תצא. דהואיל ואסירא ליה מדאורייתא לא חיישינן ללעז הבנים. ומשני דאין הכי דינא היכא דליכא בנים אע"ג דליכא עדים של טומאה אם כנס יוציא. והיכא דאיכא בנים לא יוציא אלא בעדים. והאי דאוקים רב למתניתין דתני יוציא דוקא בעדים, משום דמוקים לה כשיש שם בנים. ואי ליכא עדים הוה אמרינן לא יוציא.
קשיתיה. לישנא דמתניתין דייק דודאי בעדים משמע, ואתא רב למימר דהואיל ואיכא עדים אע"ג דאיכא בנים תצא, הא ליכא עדים ואיכא בנים לא תצא. הוציאה. מעצמו בלא ב"ד משמע. בעדים. שאין אשה נאסרת על בעלה בקול. ואי בעית אימא. כלומר דלרב אע"ג דליכא בנים לא מפקינן אלא בעידי טומאה. ומתניתין אע"ג דליכא בנים מתוקמה. ואפילו הכי קאמר רב ובעדים.
והני מתנייתא. דקאמרי דהיכא דליכא בנים אע"ג דליכא עדים מפקינן לה מהנטען. ר'. תני להו. פירש רבינו שלמה דמפיק אשה מבעלה בקול כל דהו. נראה דעתו דהאי תצא דקאמר ר' שבעלה חייב להוציאה. וקא מסיק תלמודא דהואיל ואלימי עידי כיעור שבעלה חייב להוציאה, דינא הוא שאם כנסה הנטען שיוציאנה. מיהו אם יש לו לבעל בנים הימנה לא יוציא הנטען שנשאר משום לעז הבנים. והאי פירושא לא דייק מכמה אנפי. חדא דאם כן הוה לר' למימר תצא ואם יש לה בנים לא תצא. דודאי אי לזה הנטען חיישינן משום לעז בניו של בעל ראשון ואמרינן דלא יוציא הואיל ויש לבעל ראשון בנים, כל שכן שנחוש ללעז גירושין, שאם הוא חייב להוציא כל שכן דאיכא לעז טפי. ועוד שלא מצינו בשום מקום שאם יצאה שם רע על אשתו יהא חייב להוציאה ואפילו בדיני שמים. ואע"ג דבעד אחד בבא לצאת ידי שמים מיחייב, כדאיתא פרק האשה [פ"ח ע"א], התם הוא דהוא עד טומאה והוא מהימן ליה כבי תרי דלא משקר, והוה ליה כשני עדים. [אבל] מילתא דקלא חששא בעלמא, וכי האי גונא אפילו בדיני שמים לא מיחייב, וכל שכן שאין ב"ד מחייבין אותו לגרש. דדבר שבערוה אינו פחות משנים [גיטין ב' ע"ב] שיעידו עדות ברורה, כדאמרינן בכיצד העדים [מכות ז' ע"ב] אמר שמואל במנאפים משיראו מנאפים אלא אמרו חכמים המוציא אשתו משום שם רע, כלומר שרצה להוציאה מדעתו. ועיקר הפירוש דתצא, דדין יוצאה משום שם רע הוא דקאמר ר'. והכי פירושא, הני מתנייתא דקאמרי דאפילו ליכא עדים תצא מנטען כשאין לו בנים ר' היא. ומיירי שהיה שם עידי כיעור, דלר' אלימי עידי כיעור לשוייה יוצאה משום שם רע, שאם רצה הבעל לגרשה אבדה כתובתה, כדאסיקנא בפרק אלמנה ניזונת [כתובות ק"א ע"א] דיוצאה משום שם רע הפסידה כתובתה ונוטלת מה שבפניה והולכת. וקאמר ר' דהיכא דאיכא עידי כיעור תצא, כדין יוצאה משום שם רע, והפסידה כתובתה כלומר אם רצה הבעל להוציאה אינו מחזירה. ואע"ג דאמרינן בסוף גיטין [צ' ע"א] שמי שרואה את אשתו יושבת וראשה פרוע ופרומה משני צדדין ורוחצת במקום שבני אדם רוחצין מצוה לגרשה מן התורה, התם אינה אסורה לבעלה ואינו חייב להוציאה, אלא מפני שאינה צנועה כבנות ישראל מצוה לגרשה, ואפילו יש לו בנים הימנה, דהואיל ולא חיישינן שזינתה ואינו חייב להוציאה אעפ"י שהיא מצוה מפני שאינה צנועה כבנות ישראל ליכא לזות שפתים. אבל הכא האי חששא דר' משום זנות היא שזינתה עם הרוכל, ויוצאה משום שם רע היא, ואי אמרת תצא שבעלה חייב להוציאה איכא לזות בבנים. והואיל והאי חששא משום זנות, ליכא לפרושי תצא משום מצוה כי ההיא ברייתא דסוף גיטין, דלא דמו אהדדי כדפרישנא. והיינו דלא פליג התם בין יש לה בנים לאין לה בנים. והא דאמרינן בסוף נדרים [צ"א ע"ב] איתתא שריא אם איתא דעבד איסורא ארכוסי הוה מירכס, הא פרישנא התם איתתא שריא אעפ"י שקינא לה בעלה, שאין חשש טומאה בסתירה זו מפני זו הטענה. ורבינו תם פירש דמיירי דקאמרה איהי טמאה אני לך, ואיכא רגלים לדבר משום הכי אי לאו האי טענה הוה אסירא לבעל. ואיכא מאן דמפרש האי תצא דקאמר ר' מהרוכל, כלומר אם גירשה בעלה וכנסה רוכל תצא, ומפרשי נמי איתתא שריא דנדרים לההוא גברא. והואיל ואמר ר' דהיכא דאיכא עידי כיעור אם גירשה הבעל אבדה כתובתה כדין יוצאה משום שם רע, הכי נמי קאמר בהני ברייתות שאם כנסה הנטען יוציא, והוא שלא יהיו לו בנים לנטען. אבל אם היו לו בנים הימנה לא יוציא הנטען משום לעז הבנים, הואיל וב"ד מחייבין אותו יאמרו הרואים שזינתה. אבל אם לא היו לו לנטען בנים הימנה והיו לו בנים לבעל ראשון שגירשה מדעתו יוציא. דהואיל ובעל ראשון לא מיחייב לאפוקה ליכא לעז בבניו, דאע"ג דנטען מיחייב לאפוקה, אמרי אינשי תחת הנטען זינתה. וטעמא דיוציא, דהואיל ואיכא עידי כיעור אסרוה לו חכמים היכא דליכא לעז בבנים, או משום לזות שפתים, דחומרא דאשת איש שאני, דהא גבי שפחה ונשתחררה לא יכנוס משום לזות שפתים ואם כנס לא יוציא. ומתניתין מתוקמה לר' אפילו בעידי כיעור והוציאה מדעתו ואם כנס לא יוציא, והוא דליכא בנים. וכן נראה דעת הרי"ף והר"ם ממה שכתב בסוטה פרק ב' [הי"ג] ובאישות פרק כ"ד [הט"ו].
רוכל. מוכר בשמים לנשים. ואשה חוגרת. שנכנסו תיכף שיצא הרוכל ומצאוה שעדיין היא חוגרת הסינר, והוא כעין מכנסים שנושאות הנשים לצניעות. וזהו דבר כיעור, שנראה שהתירתו מעליה לדבר עבירה שזינתה עמו. או מצאו בגג כילה שעל המטה רוק לח, ואין דרך לרוק למעלה אלא השוכב ופניו למעלה. הילכך נראה שזינתה עמו ורקקה בשעת תשמיש. או מצאו [כ"ה ע"א] מנעלים הפוכים. כלומר שיש שם עפר תיחוח ומצאו מקום מנעל הפוך שפיו למעלה כדי שלא יכירום הרואים, ויש לחוש שזה הרוכל זינתה עמו והפך מנעליו. הר"ם ז"ל לא הביא הא דמנעלים הפוכים בפרק כ"ד [אישות הט"ו], וכתב שם או שנכנסו זה אחר זה והגיפו דלתות, מלשון יגיפו הדלתות [נחמיה ז'], יסגרו, תרגם יונתן וסגרת הדלת [מ"ב ד'] ותגיפי ית דשא, והוא סגירה בלי נעילה במנעול, כדתניא פרק איזהו מקומן [זבחים נ"ה ע"ב] ושחטו פתח אהל מועד ולא בזמן שהוא נעול. פשיטא מוגף כנעול דמי, וילון מאי, אמר ר' זירא הוא עצמו אין נעשה אלא לפתח הפת[ו]ח. ושמעינן מהא דמוגף כנעול דמי. ושמעינן מהא שאם נכנסו שניהם לפנים מן הוילון והיה הפתח פתוח אין זה דבר מכוער. אפשר שהר"ם גריס מנעולים הפוכים אמר ר' הואיל ומכוער הדבר תצא ותו לא, דלא גריס נחזי דמאן נינהו, וכל שאין הדלת נעולה במנעול זקוף אלא המנעול הוא הפוך כמו שהוא הפוך כשהדלת אינו סגור. כרב. דאמר דלא תצא אלא בעידי טומאה ואעפ"י שאין שם בנים. בקלא דלא פסיק. כלומר שמפני אותו דבר מכוער שראו יצא קול כיעור שפלוני זנה עם פלונית. ולא נפסק. פירש רבינו שלמה שלא יצא קול אחר לומר שקר זה הוא הלעז שאמרו מפלוני ופלונית, אלא עמד הקול עד סוף יום ומחצה. והעיקר שיצא עליהם יום ומחצה בלי הפסק, הילכך חיישינן לזה הקול, ואם נשאת לנטען ואין שם בנים תצא. אבל בקלא דפסיק. שלא עמד הקול יום ומחצה אלא תוך יום ומחצה שיצא הקול הראשון יצא קול אחר לומר שקר היה הקול הראשון לפירוש רבינו שלמה. ולפירוש האחר שלא רננו עליהם כל זה הזמן והם שותקים מאותו רנון, בהא עבדינן כרב שאם נשאת לנטען לא תצא. מיהו לא תנשא לכתחלה, דהא רב לא תצא קאמר, ולא תנשא מפני שיצא עליו קול ויש שם בני אדם שחושבים שהוא אמת אם ישאנה ואיכא לזות שפתים.
<h2>דף כה.</h2>
וקלא דלא פסיק עד כמה. כלומר כמה ימים יצא הלעז עליהם דנימא דקלא דלא פסיק הוא, לפירוש רבינו שלמה שאפילו יבא אחר כן קול אחר לומר שקר היה הקול הראשון נעביד כר'. דומי מתא. חשודי העיר, שאין מוציאין עליהם קול מצד הידיעה אלא שאומרין בדומה. יומא ופלגא. הואיל ויצא הקול עליהם יום וחצי הוי חשודים. והכי הלכתא. ומיהו אעפ"י שלא פסק הקול יומא ופלגא, אם גירשה בעלה וכנסה אחר ונפסק הקול, כלומר שלא יצא קול שזינתה עמו כשהיא תחת השני וכנסה הנטען אעפ"י שאין לו בנים לא יוציא. ולכתחלה לא יכנוס כברייתא דלעיל. ואפילו ר' מודה בה. וכן פסקו הרי"ף והר"ם בסוטה פרק ב' [הי"ג]. דלא פסק ביני ביני. כלומר שלא היה באותו יום ומחצה הפסק לאותו רנון. ולפירוש רבינו שלמה שבאותו יום ומחצה לא יצא קול אחר. ולא נהיר, שזה היה מובן בקלא דלא פסיק לפירושו. אלא ודאי קלא דלא פסיק, פירושו שיום וחצי ירננו בני העיר עליהם, כמו שפירשנו. ובתר הכי אמר שלא יפסוק בינתים שלא תאמר אם ירננו עליהם בתחלת זה הזמן וסוף זה הזמן וישתקו בינתים יהא קלא דלא פסיק, קמ"ל הא פסק שלא תצא.
אי לא פסק. שלא שתקו מאותו רינון מחמת יראתם. וכל זה קאי שפיר לפירושינו, וכן נראה שפירש הר"ם [פ"ב סוטה הי"ד] וקשה לפירוש רבינו שלמה. שאין דרך לומר ההפך מחמת יראה, אלא דרך הוא לשתוק מהלעז. כלא פסק דמי ותצא. דליכא אויבים. לא לה ולא לנטען. וכן כתב הר"ם [שם]. דאפקוה לקלא. ולא תצא. מיהו לא תנשא לכתחלה משום לזות, דהשתא הוא מאמת הקול. הא דתנן. בגיטין פרק השולח [מ"ה ע"ב]. לא יחזיר. והתם מפרש דוקא שאמר לה בשעת הגירושין משום נדר או שם רע אני מגרשיך ושמא תלך זו ותנשא לאחר, ונמצאו דברים בדאים שיצא קול אחר ששקר היה הקול הראשון, ויאמר אילו הייתי יודע שכן הוא לא הייתי מגרשה, ונמצא גט בטל. לפיכך אומרים לו הוי יודע שהמגרש אשתו משום שם רע אינו מחזיר, וגמר ויהיב גיטא. אבל אי לא אמר משום נדר או שם רע אני מגרשה יכול להחזירה, דהשתא ליכא תקלה, דהא יהיב גיטא ולא אתני מידי. ואיכא דאמרי וצריך שיאמר לה משום נדר או משום שם רע אני מוציאך, כלומר אפילו לא אמר הכי בשעת גירושין וליכא קלקולא לא יחזיר, דהואיל ופרוצה היא או נדרנית קנסוה רבנן שלא יחזירנה. אלא צריך שיאמר לה כן בשעת גירושין, ליסרה שלא תהא פרוצה בעריות ובנדרים. יוציא. הכא נמי יוציא.
הוציאוה ב"ד. דאיכא עידי טומאה ואסורה ליה מן התורה לעולם. הכא הוציאה. משום קול ולא אסירא עליה כלל אלא שהוציאה מדעתו. והאי לא יחזיר מדרבנן הוא כדפרישנא. הוציאה. דליכא עידי טומאה כר', ולא אסירא לבועל אלא מדרבנן, ומה התם יוציא הכא נמי יוציא. ואפילו הכי מי דמי, הכא, גבי בעיין בעל מחזירה, ואין זה מגונה. התם. במתניתין דהכא, ובעית למפשט מינה בעיין. בועל. כונסה, והוי דבר מגונה, משום הכי יוציא. ומשני דהואיל והכא והכא מדרבנן הוא, תרוייהו חד דינא אית להו, ולא יכנוס, ואם כנס יוציא אמור בהך והוא הדין לאידך. ומסיק תלמודא ולא היא. אלומי אלמיה. כשכונסה הבועל הוא מאמת הקול הראשון שאמת היה הלעז ואיכא לזות שפתים. אבל הכא, גבי בעיין כשהבעל מחזירה אמרינן כבר בדק על הקול הראשון ומצא שהיה שקר, ומשום הכי החזירה. איכא למאן דאמר דהך מסקנא לאו ללישנא קמא היא, דאי חיישינן לתקלה כל שכן אם אינו מוציא איכא תקלה טפי, שמא הלכה זו ונשאת לאחר ונתארמלה או נתגרשה והיו לה בנים הימנו, ואם עבר ונשאה זה ואמרת שאינו מוציא כל שכן דאמר אילו הייתי יודע. אבל ללישנא בתרא הוא דקאמר משום פרוצות, ולא חייש לקלקולא. והואיל וקיימא לן כלישנא קמא, אם כנס מוציא. וזה הבל גמור, דהואיל ואומרין לו הוי יודע שהמוציא אשתו משום שם רע אינו מחזיר, תו ליכא תקלה, ואפילו ללישנא קמא אם עבר וכנס אינו מוציא. וכן הלכתא, וכן פסקו הר"ם [פ"י גירושין הי"ב] והרי"ף. והוא הדין נמי אשה שאין לה וסת ושמשה בעדים ואירע לה שראתה דם בשעת תשמיש ג' פעמים, דתנא בה בהדיא [נדה י"ב ע"ב] יוציא ולא יחזיר עולמית, אעפ"י שנתקנה אחר שגירשה וקבעה לה וסת. ומפרש טעמא בהדיא בגמרא משום קלקולה, כדאיתא בהדיא סוף פ"ק דנדה שאם עבר והחזירה אחר שנתקנה שלא יוציא, דומיא דמוציא אשתו משום שם רע ומשום נדר דהכא. והתם אמרינן יוציא ולא יחזיר. ואי בהנך מסקינן אם עבר וכנס לא יוציא, הוא הדין לאידך. וכן כתב הר"ם בגירושין פרק י' [הי"ג]. וכל שכן אשה שיש לה וסת ואירע לה ג' פעמים שראתה דם מחמת תשמיש, דאמור בה רבנן מכאן ואילך לא תשמש, אלא תתגרש ותנשא לאחר, כדאיתא פרק תינוקת [נדה ס"ו ע"א]. שאם לא תנשא לאחר אלא עמדה עד שנתרפאת ובדקוה, כדאיתא התם. ולא אתמר בה בגמרא טעמא דאסירא עליה משום קלקולא, דלא שייך בה טעמא דקלקולא, כמו שביארנו שם. אם עבר זה והחזירה אחר שנתרפאת, שלא יוציא, כמו שביארנו זה גם כן בפרק השולח [גיטין מ"ה ע"ב]. בפני נכתב. והטעם שצריך לומר כן מפרש בגיטין [ב' ע"א] לפי שאין בקיאין לשמה. לא ישא. הואיל ואדיבוריה סמכינן. לא ישא. הואיל ועל עדותו היא נשאת איתא לזות שפתים שמא עיניו נתן בה והעיד שקר. אבל לאחר תנשא, כדמפרש בגמרא. ר' יהודה וכו'. טעמיה מפרש בגמרא. דלאו עליה. שאין צריך לומר בפני נכתב ונחתם.
דאמר מר. בפרק האשה [צ"ג ע"ב] טעמא דעד אחד מהימן משום דהיא גופה דייקא אם מת קודם שתנשא. מה בין גט. שהנשים שאין נאמנות לומר מת בעלה, ששונאות אותה ומתכונות לקלקלה, כגון חמותה ובת חמותה, נאמנות להביא גיטה לומר בפני נכתב ונחתם. והטעם שהכתב מוכיח, ולאו עלה סמכינן כל כך הילכך אע"ג דכשאמר מת לא ישא את אשתו, כשהביא גט ממקום שאין צריך להעיד כלום ישא את אשתו. רשע. דקאמר שהרג זה הנפש, והיכי שרינן איתתא אפומיה. ואע"ג דטעמא הוא משום דאיהי דייקא ומינסבא, מכל מקום תיכף שהעיד שרינן לה להנשא, ואי לאו סהדותיה לא הוה שרינן לה השתא. רשע הוא. שהרי נרבע ברצונו. ואע"ג דאתא אחר ואסהיד שאותו פלוני רבע זה האדם אינו מצטרף עמו להיות עדות ולא קטלינן ליה. דאקילו. דאפילו רשע מדאורייתא אמור רבנן שיהא כשר, משום דאיהי דייקא ומינסבא.
<h2>דף כה:</h2>
דדבריהם. כגון מפריחי יונים ומשחק בקוביא. כר' יהודה. דאמר הרגתיו לא תנשא, דהואיל והוא רשע אפילו בעדות אשה לא מהימן. אפילו לרבנן. דאמרי הרגתיו תנשא אשתו, ולאו טעמייהו דרשע הוא ורשע כשר לעדות אשה. אלא דסברי דלאו רשע הוא. ואע"ג דאמר הרגתיו, הרגוהו אחרים רצה לומר. וסברי להו כרבא דפליג עליה דרב יוסף דאמר פלוני רבעני לרצוני הוא ואחר מצטרפין להרגו, שהרי יש שני עדים שרבע. וממאי דאמר לרצוני לא מהימן, שהרי הוא קרוב אצל עצמו, וקרוב פסול לעדות בין לטובה בין לרעה. דכי אמרינן [ב"מ ג' ע"ב] הודאת בעל דין כמאה עדים, הני מילי בממונא, אבל בקנסא ומלקות וליפסל לעדות לא. הילכך אינו נעשה רשע בעדותו. והלכתא כרבנן וכרבא וכרב מנשה. רב יוסף. דאמר פלגינן דבורא ונאמן מלרצוני ורשע הוא. כר' יהודה. דאמר הרגתיו לא תנשא אשתו. אפילו לרבנן. דאינהו סברי לא פלגינן דבורא. וטעמייהו דהרגתיו תנשא משום דרשע כשר לעדות אשה. ורב מנשה דסבר פסול, סבר לה כר' יהודה. הייתי. אבל לא נגעתי בו, דלא הוי רשע. בנדר. שאחד מהם אסר הנייתו שיש לו מתשמיש חבירו, ובאו לפני חכם לשאול, ולא מצא פתח לנדר, ונצרך הבעל לגרשה. לא ישאנה. מפני החשד, שיאמרו שמפני שישאנה לא מצא פתח ואסרה. והא מתניתין מיירי אע"ג דפתח להו בחרטה והם אינם מתחרטים ואינו יכול להתיר להם אלא על ידי פתח. ובכל פתח שעושה להם ואומר אדעתא דהכי מי נדרת, והוא או היא אומרין אין. והחכם טרח אחר הפתחים ולא השיבו אלא אין. לא ישאנה, משום לזות [שפתים]. שאפילו אסרה בדבר שאין אדם יכול להתיר לא ישאנה. תדע דתני סיפא מיאנה או שחלצה ישאנה מפני שהם ב"ד, והא התם שאין בידו לעשות לה כלום להתירה הואיל והיא חולצת או ממאנת, ואפילו הכי טעמא דהוו טפי מחד, ואין אדם חוטא ולא לו [ב"מ ה' ע"ב], הא לאו הכי לא ישאנה. וטעמא דמילתא דאיכא אינשי דחשבי שהיה יכול להתירה אם היה רוצה.
הא התירה. החכם ונתארמלה או גירשה אחר כך ישאנה החכם. ומדמצי להתירה אלמא תלתא הוו. וקאמר שאם אסרוה לא ישאנה. ומי חשידי וכו'. בשלשה. כתב רבינו מאיר והוא דגמירי. אבל אי לא גמירי אפילו עשרה נמי לא ע"כ. כדאמר רב חסדא. בנדרים פרק נערה [ע"ח ע"ב], דקאמר אהרן ובניו וכל ישראל בפרשת נדרים, למאי הלכתא, אמר רב אחא להכשיר שלשה הדיוטות. והא ראשי המטות כתיב, אמר רב חסדא אמר ר' יוחנן ביחיד מומחה. כתב רבינו מאיר דוקא כשהוא סמוך, אבל אינו סמוך אע"ג דגמיר לא עד שיהיו שלש', עד כאן. וכבודו מונח במקומו, שכל מה שכתב כאן הוא הבל. דגרסינן פרק כל פסולי המוקדשין [בכורות ל"ו ע"ב] בכור שנסמית עינו הרי זה ישחוט על פי שלשה בני הכנסת. ומסיק בגמרא דוקא במקום שאין מומחה, אבל במקום שיש מומחה לא. וגרסינן התם אמר רב חייא שלשה מתירין את הבכור במקום שאין מומחה, שלשה מתירין את הנדר במקום שאין חכם, לאפוקי מדר' יהודה דתניא התרת נדרים בשלשה ר' יהודה אומר ואחד מהם חכם, מכלל דהנך כל דהו. אמר רבינא דמסברי להו וסברי, עד כאן. דש"מ בהדיא דת"ק דאמר בשלשה, בהדיוטות דמסברי להו וסברי קאמר, אע"ג דלא גמירי הלכות נדרים שפיר. והיינו דאמרינן פרק נערה שאהרן ובניו שהם שלשה אעפ"י שהם חכמים כל שלשה מישראל שוים עמהם להתיר נדרים במקום שאין חכם. כלומר והוא דמסברי להו וסברי, כדמוכח הכא. ולגבי יחיד דלא בעינן אלא שיהיה חכם, כלומר שיהיה בקי בהלכות נדרים. ואית דמפרשי בקי בתלמוד, כלומר רב מובהק. והיינו דקאמרינן במקום שאין חכם. ותנן נמי הכא בפרקין החכם שאסר וכו', שהכל תלוי שיהיה חכם ובקי בהלכות נדרים. ולפירושא בתרא בתלמוד. וזה כל ביחיד מומחה דאמרינן הכא ופרק נערה, כלומר אם שיחיד שהוא מומחה ובקי בהלכות נדרים, ולפירושא בתרא בתלמוד יכול להתיר נדרים לבדו, ואעפ"י שאינו סמוך. כל ענין היתר נדרים אין מבא לסמיכה כלל, שאינן דין כמו שביארנו שם פרק נערה. והאי דקאמר התם גבי בכור במקום שאין מומחה, ולא אמר במקום שאין חכם, משום דבהיתר בכור שייכי כמה ענינים, היותו חכם ושיהיה גם כן בקי במומין ושיטול רשות גם כן מהנשיא, כדאמרינן פ"ק דסנהדרין [ה' ע"א] יתיר בכורות אל יתיר, מאי טעמא אילימא משום דלא חכים והא אמרינן דחכים טובא, אלא משום דלא בקי במומי והא בקי טובא. אבל לאו למימרא דבעינן שיהא סמוך. וביומא פרק בתרא [ע"ח ע"א] בעי אם זקן ויושב בישיבה צריך ליטול רשות להתיר בכורות או אינו צריך. וביארנו זה בסנהדרין פ"ק.
לא חשו. לומר שלא יקח אחד מהם השדה מהלוקח ולא ישאו האשה. היא גופה. כלומר הוא הדין דאפילו תרי מותר, שאין אדם חוטא מפני חבירו. והאי דנקט ב"ד, לאשמועינן דבמיאון צריכין שלשה. והאי דוקיא דמתניתין לאו הלכתא היא, דהלכתא כב"ה דאמרי בפרק ב"ש [ק"ז ע"ב] מיאון בפני שנים. ירושלמי [פ"ב הי"ב] וכו' אחיו ע"כ הירושלמי. כנס. העד שהביא הגט או שהעיד שמת בעלה או החכם שאסרה. גמרא. כלומר הא דאמרת אינו מוציא היא קבלה בידך או סברא.
<h2>דף כו.</h2>
ברננה. ברינון ולעז כזה. ולא דמי לנטען לאשת איש, דלעז דאשת איש שאני. ורבינו שלמה פירש דהואיל והוציאה בעלה מפני זה והלך זה ונשאה, מכוער הדבר יותר. שמעינן מהאי מתניתין דמאן דגריס לאפוקי [איתתא מבעלה] לא ישאנה לכתחלה מפני החשד. מיהו אם [כנס לא יוציא] וכתב רבינו מאיר ואי אתברר דלהכי איכוין אעפ"י שכנס, יוציא משום קנסא, מידי דהוה אזר שקדש יבמה הזקוקה לכהן דקנסוה רבנן לאפוקה בגט, שלא יהא חוטא נשכר, כדאיתא בהאשה רבה [צ"ב ע"ב] עד כאן. ומסתברא דלא דמי, דהתם דינא הוא דניקנסיה, דהא אסר לה להאי יבם כהן, דמשום קידושיו צריכה גט הימנו מספק, וגרושה אסורה לכהן. אבל הכא אע"ג דהאי חכם גורם שיגרשנה, לא אסר לה עליה, דאי בעיא אזלה לחכם אחר ושרי לה ומנסבה ליה. ואפילו הוי האי בעלה כהן לא דמי, דהתם עביד מעשה בידים, הכא לא עביד מעשה. נתגרשו לא. דאמרינן מפני שנתן עיניו בזו שאסרה על בעלה גירש את אשתו. כי הוה להו קטטה מקמי הכי אפילו נתגרשה מותרת לו, שהרי היתה להם קטטה קודם שיתן דעתו על זאת. הא והא דלא הוי קטטה. מקמי הכי, ואפילו הכי ארגיל הוא בקטטה, כלומר שהוא היה מעורר הקטטה. איכא לזות, דאמרינן נתן עיניו באשת חבירו ורוצה לגרש אשתו, כדי שיקחנה. אבל אם היא סבת הקטטה ליכא לזות וישאנה. מיתה אמיתה. הא דנקט ומת קאי אעד זה, שמת בעלה ונשאת לאחר ומת, העד כונסה. ואע"ג דנתארמלה תרי זימני. וגירושין. הא דקתני או נתגרשו קאי אעד. העד שהעיד בפני נכתב ונחתם ונשאת לאחר וגרשה. וגירושין לאו דוקא נקט, שלא מצינו שתהא אשה אסורה לינשא אפילו נתגרשה כמה פעמים. ורבינו שלמה שפירש דלא כר', דאי ר' נהי נמי דחשד ליכא, מיהו לכל העולם אסורה, שהרי הוחזקה להתאלמן או להתגרש. דאלמא אף בגירושין אמר ר' בתרי זימני הויא חזקה, לא דקדק, שזה לא נמצא בשום מקום. מיתה. הא דתני מתו, מיירי אעד שהעיד בפני נכתב ולא נתאלמנה אלא פעם אחת. והא דתני נתגרשה מיירי אעד שהעיד שמת בעלה, דליכא אלא חד גירושין. ולאו דוקא, כדפרישנא. אי נמי שדעת המקשה היה כך, ומיהו אגב שיטפיה קאמר תלמודא הכי. והאי פלוגתא דר' לקמן בפרק הבא על יבמתו [ס"ד ע"ב].
וכולן. פירש רבינו שלמה החכם והמביא גט והמעיד באשה להשיאה דתנן בהני לא יכנוס. אם היו להם נשים. בשעת מעשה, ולא נשאום עד זמן שמתו נשותיהם או עד שנשאו לאחרים, ודאי מוכחא מילתא שלא נתנו עיניהם בה, דאי הכי הוא מיד הוו נסבי לה. ומסתברא דאף נטען על השפחה ונשתחררה ועל הגויה ונתגיירה, אם המתין לה עד שמתה אשתו או עד שנשאת ונתארמלה, דמותר לישאנה לכתחלה דמוכחא מילתא דקלא שקרא הוא, דאלתר הוה נסיב לה. מיהו בנטען על אשת איש אפילו בכי האי גונא אסור לישאנה לכתחלה משום חומרא דאשת איש. וכן נראה דעת הר"ם ממה שכתב בגירושין פרק י' [הט"ו]. וכן עיקר, דהא בגמרא מדמי הני לנטען משפחה, ומוכח מינה דכנס אינו מוציא. ומסתברא דנטען על השפחה ואיכא עידי טומאה, ונשתחררה, שאם כנס אינו מוציא, דליכא השתא איסורא. אבל בא על אשת איש אסורה לבעל ולבועל לעולם [סוטה כ"ז ע"ב]. ומסתברא דאסור לישאנה לכתחלה, דאע"ג דאיכא עדים, לאו כוליה עלמא ידעי לה למילתא בבירור. ואי נסיב לה איכא לזות שפתים. ומסתברא דאע"ג דאיכא סהדי, אי אמתין לה עד דמיתה אינתתיה או עד שנשאת לאחר ונתארמלה או נתגרשה, מותר לישאנה לכתחלה. דטעמיה דנטען מן השפחה אסור לישאנה לכתחלה משום לזות שפתים. ומאן דידעי בבירור ידעי, וליכא איסורא מחמתייהו. ומאן דלא ידעי בבירור, הא אמרי הואיל ולא נשאה מתחלה שקר היה הקול.
אסור באמה וכו'. כלומר אסור לישא אחת מקרובות של זו שנחשד עליה עד שתמות זו שנחשד עליה, שמא יזנה עמה. וכיון שנשא האם, הבת שנחשד עליה היא עליו בכרת. וכל שכן אם הוא ודאי שזינה עמה. וכתב הר"ם באיסורי ביאה פרק ב' [הי"א] שהביא זה, ואם כנס הקרובה שזינה עם קרובתה הרי זה לא יוציא, עד כאן. וזה אמת שלא אסרו חכמים זה אלא שלא ישאנה לכתחלה משום הרחקת עבירה, ואעפ"י שעבר ובא עליה לא נאסרה עליו אשתו. ולעולם ברננה לא מפקינן, זולתי רינון ולעז דאשת איש באנפי דאסיקנא לעיל. הכא נמי היא תאסר בקרוביו, שמא עצת זימה ביניהם ויזנה עמה. שכיחי דאזלי. רגילות זו אצל זו לבקרן, ושמא החשודה תלך לבית קרובתה לבית הנטען והויא חששא קרובה, משום הכי אסור בקרובותיה. לא שכיחי. והויא חששא רחוקה. אהדדי. אם שכב הבעל עם קרובת אשתו, אין אשתו נאסרת לבעל. לא קפדה. אשתו, אעפ"י שרואה שותקת, וחיישינן. גברי. שאם רואה אשתו מזנה אסורה עליו, לא חיישינן שיזנה קרובו עמה. שיחוש שמא יבא בעלה ויקפיד. אביו נמי. יהא מותר לישא זו שהעיד או שנטען עליה. ובמתניתין לא תני ליה לאב. לא מיבעיא לאביו. של מתיר דמותרת, ולא חיישינן שמא יזנה מתיר זה עמה, שבוש הוא מאביו ויראתו ואימתו עליו.
ולא מתיבמות. מפרש בגמרא משום זיקה, דכל אחת ואחת זקוקה לו והן אחיות ואלים כח זיקה לשויי אחות זקוקתו כאחות אשתו. ואיסור זיקה דרבנן היא. יש זיקה. אלים כח זיקה לשויא מדרבנן אחות זקוקה כאחות אשה לאסרה על היבם. ובפרקין דלעיל [י"ב ע"ב] פליגי רב הונא ורב יהודה. וכי תימא לחלוץ חד לחדא וליבם אידך, י"ל דקס"ד דקסבר תנא דמתניתין דהואיל ונאסרו בשעה אחת אסורות לעולם. מתרי בתי. משני אחין נפלו, ואינן באות מבית אחד. הילכך יכולות להתייבם שתיהן לשניהם. אסור לבטל. אסור לעשות דבר שתוכל מצות ייבום להתבטל. ואי מיבמין הני אחין דמתניתין דלמא כי ייבם לוי ימות יהודה ותצא היבמה בלא ייבום וחליצה משום אחות אשת לוי. וכי תימא יחלוץ לוי תחלה ואחר כך ייבם יהודה, שאפילו ימות יהודה חליץ לה לוי, דהואיל ואין זיקה אין כאן איסור אלא גזירה שמא ימות. אפילו הכי אמור רבנן דלא לייבם חד מינייהו, דאי שרית להו ליבומי חדא דילמא מיבם ברישא והדר חליץ. [והא דאמרינן] היכא דאיכא חד ומת אידך אזלה אחותה בלא חליצה דוקא למאן דאמר אין זיקה. אבל למאן דאמר יש זיקה חולצת. דתנן בפרק החולץ [מ"א ע"א] שומרת יבם שקדש אחיו את אחותה וכו' מת היבם מוציא את אשתו בגט ואשת אחיו בחליצה, אלמא אעפ"י שמת היבם צריכה חליצה מפני זיקתו. והואיל וקיימא לן יש זיקה אי יבם חד ומת אידך צריכה חליצה. תלתא נמי. אמאי נקט ד' אחין, בתלתא סגי ליה. דאי אמרת בשלמא דמתניתין יש זיקה אתא לאשמועינן, דאפילו היכא דהוו תרי אחי דאיכא למימר זאת זקוקה ללוי וזאת זקוקה ליהודה, אפילו הכי אלימא זיקה אפילו דתרי וכל שכן דחד דזיקה אלימתא היא ששתיהם עומדות לפניו. אלא אי אמרת דמתניתין אתא לאשמועינן אסור לבטל מצות יבמין, בחד חי סגי ליה.
<h2>דף כו:</h2>
חמשה. ונשארו שלשה, דחיישינן דלמא אדמייבם חד מייתי תרוייהו, והוי רבותא טפי. אבל לגבי זיקה לא הוי רבותא בין ד' וה', שאין יכולים לייבם אלא שנים. שני אחין יבמין. כלומר שהן אחי בעליהן. וחמשה אחין היו. אמצעית. כמו שלישית. רבינו שלמה גריס הכי מדקאמרת אמצעית צריכה חליצה משניהם אלמא יש זיקה וחליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחין. וקשיא היכי מוכח מאמצעית דיש זיקה, דלמא לעולם אין זיקה, וטעמא דחולצת משניהם משום דחליצה פסולה היא. ומשום דהויא איסור חלוצה, וצריכה לחזר על כל האחין ואפילו למאן דאית ליה אין זיקה. וי"ל אפילו תימא הכי מוכחינן דיש זיקה. דהכי דייקינן מדקאמר משניהם, דלא נקטה אלא בה' אחי, ש"מ דקסבר יש זיקה. וטעמא דרישא דאחד חולץ לאחת ולא מייבם חד מינייהו משום זיקה הוא ולא משום בטול מצות יבמין. דאי קסבר אין זיקה לוקמה בשיתא אחי וליתני זה מייבם אחת וזה מייבם אחת, דלמיתה דתרי לא חיישינן. והוי ריבותא טפי דלשמעינן הא מילתא וליתני אמצעית חולצת משלשתן. ומדנקטה בחמשה אחי ש"מ דטעמא דזה חולץ משום זיקה היא. ומדקאמר שאמצעית לא מיפטרא בחליצה דחד ש"מ חליצה פסולה וכו'. ונראה דלא אמרינן חליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחין אלא למאן דאית ליה יש זיקה ואפילו בתרי אחי, דהואיל וזאת זקוקה לתרוייהו וזה שחלץ לה לא היה יכול לייבמה אין החליצה זו כמו ייבום שתסלק זיקת אחיו, אלא יחלוץ לה אחיו שהיא זקוקה לו גם כן. אבל למאן דאמר אין זיקה אינה זקוקה אלא לחולץ או למיבם, ומכי חליץ לה נפטרה בין שהיה יכול לייבמה דהויא חליצה כשירה בין שלא היה יכול לייבמה דהויא לה חליצה פסולה. והכי מוכח בריש ר"ג [נ"א ע"ב]. קמייתא. הראשונה והשניה יחלצו משניהם, דהא חליצה פסולה היא, שאינם יכולים לייבם, דיש זיקה וכל חדא וחדא לכל חד וחד הויא אחות זקוקתו.
אי דנפול. לחליצה כאחת, שהיתה שעה אחת שהיו שתיהן נפולות לפניהם לחלוץ, שלא חלץ לזו שמת בעלה ראשון קודם שימות האח האחר. הכי נמי. דכל אחת ואחת צריכה חליצה משניהם, ואפילו הראשונה, דחליצה פסולה קמייתא דאחות זקוקה היא. ואחרונה דאחות חלוצה היא. והכא במאי עסקינן שחלץ לראשונה קודם שימות בעל שניה וחלץ לשניה קודם שימות בעל שלישית. וחליצה כשירה היא, שהרי היו יכולים לייבם. אבל שלישית חליצה פסולה היא, דאחות חלוצה דשתיהן היא ואסורה מדרבנן. והאי דנקט שלש אחיות, רבותא אשמעינן לא מיבעיא היכא דלא הוו אלא שתי אחיות ושתיהם זקוקות בשעה אחת לפניהם, והיה בשניה איסור זיקה שעה, דשתיהן חולצות מכולן. דקמייתא הויא חליצה פסולה משום אחות זקוקה, ושניה הויא חליצה פסולה משום אחות חלוצה. אלא אפילו היכא דהוו תלת אחיות וחלצו הראשונות חליצה כשירה והשלישית לבדה היא חליצה פסולה משום אחות חלוצה, ולא היתה בזו איסור זיקה כלל. אפילו הכי צריכה לחזר על כל האחין. ואפילו תימא דהא מילתא לאו רבותא היא, הוא הדין דבשתי אחיות נמי מצי לאשמועינן דחליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחין ושתיהן חולצות מכולן, דאחות חלוצה שחלצה מכל האחין אסורה ליבם וחליצה פסולה היא. ומאן דדייק מדלא אשמעינן רב בשתי אחיות דאחות חלוצה שחלצה מכולן מותרת, ומשום הכי לא אוקמה בשתי אחיות לאו מילתא, דהא בהדיא אמרינן אי דנפול בבת אחת הכי נמי, דמדקא' כולן חולצות מכולן לא רצה לומר ולא השלישית, דאם כן הוה ליה לפרושי והשלישית אין חליצתה פסולה אלא משום אחות חלוצה שחלצה מכולן. ועוד דאי רב סבירא ליה הכי הוה ליה לאשמועינן בשתי אחיות, ונימא ראשונה צריכה לחזר על כולן, ושמעת מינה דחליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחין ושניה מתיבמת, דש"מ דאחות חלוצה שחלצה מכולן מותרת. וכי תימא רב רצה להשמיענו דחליצה פסולה משום אחות חלוצה שצריכה לחזר, לתני הכי ואם חלץ לראשונה קודם שנפלה השניה, שניה צריכה לחזר על כולן.
אין זיקה. בפרק כיצד [י"ז ע"ב] שומרת יבם שמתה מותר באמה. וכיון דאין זיקה חליצה כשירה נינהו מהראשונה והשניה, דלית כאן איסורא ליבומינהו. ואע"ג דמשום בטול מצות יבמין אמור רבנן דלא ליבמו משום גזירה היא, דלמא אדמיבם חד מית אידך, אבל בגוף הייבום ליכא איסורא וחליצה כשירה היא. ואע"ג דנפול תרוייהו בבת אחת בחליצה דחד נפטרו ראשונה ושניה. לכולן. דקסבר שמואל חליצה פסולה אינה צריכה לחזר על כל האחין.
<h2>דף כז.</h2>
לאחיות. שתי אחיות שנפלו לפניו משני אחיו, וכל אחת ואחת צרתה עמה. לא נפטרו. דחליצה פסולה היא, דאי בעי ליבומה לחדא מהאחיות לא מצי עביד, דאחות זקוקתו היא. אלמא חליצה מעולה בעינן, דהיינו שיחלוץ לצרה שיכול ליבמה אם ירצה. הכא נמי מכי חלץ ראובן לחדא הויא לה אידך אחות חלוצתו ואינו יכול ליבמה. ושמעון יכול ליבמה, שהרי מכי חלץ ראובן לאחותה פקעה ליה זיקה מינה. הילכך יחלוץ לה שמעון אם ירצה, והויא לה חליצה מעולה. אמצעית. דהיא חליצה פסולה אתרוייהו משום אחות חלוצה. דרובה. שהאחד חולץ לשתים. ואי בעית אימא. לעולם לכולן אכולהו קאי. ופסק הר"ם ביבום פרק ז' [ה"ט] כשמואל דחליצה פסולה אינה צריכה לחזר על כולן. וכן נראה דעת הרי"ף לכאורה, שלא הביא דברי רב בשלימות. ועוד יש מזה ראיה במה שהביא בפרק ר(שב)"ג [נ"א ע"א] בברייתא וכן אתה אומר בשני יבמין ויבמה אחת, כמו שנבאר שם בג"ה. ואף על גב דהלכתא כרב באיסורי [בכורות מ"ט ע"ב], הטעם נבאר לקמן [נ"א ע"א]. לאחיות. שנפלו לו שתי יבמות אחיות משני אחין, וכל אחת צרתה עמה. וחליצה דאחיות חליצה פסולה היא, דלאו בת יבום נינהו משום אחות זקוקה. לבעלת הגט. נפלו שתי יבמות נכריות מאח אחד ונתן גט לאחת, אינה בת יבום, גזירה שמא יבעול אחר חליצה איקלשא ליה זיקתו. עשה מאמר. באחת משתי נשי אחיו המת, ואחר כך חלץ לה, עדיין צריכה גט למאמרו. לא לפטרו אחיות. דקס"ד דזיקה כנשואה למהוי חליצה פסולה, כל היכא דבנשואה אינה חולצת. אין זיקה. ולקמן מותיב כי חלץ לאחיות אמאי לא נפטרו צרות. והשתא אותיב ליה היכי מצי למימר הכי דשמואל סבר אין זיקה.
והא אמר שמואל. בפרק שני [י"ח ע"ב]. לדברי האומר אין זיקה. קאמר למילתיה. ושמעינן מהאי שיטה דאפילו למאן דאמר אין זיקה קא בעי חליצה מעולה. ומיהו דלבעי בחליצה פסולה שיחזר על כל האחין ליכא למשמע מינה, דתרי מילי נינהו דלא נגעי אהדדי. חליצה פסולה. משום אחות חלוצתו, דהא חלץ ללאה תחלה. תפטור. דחליצה דלאה כשירה היא, דאי בעי ליבומה מצי ליבומה. שמעינן מהא דלמאן דאמר אין זיקה אם נפלו שתי יבמות אחיות מיבם האחת. אי הכי. דצרות דקאמר שמואל בצרה דרחל, שחלצה אחרונה, היכי קאמר שאם חלץ לצרת רחל אחר שחלץ ללאה תפטר רחל בחליצת צרתה, הלא הוא אסור ליבם צרת רחל מפני שהיא צרת רחל שהיא קרובת לאה שהיא חלוצתו. התחיל. שחלץ ללאה תחלה לא יגמור למפטר רחל, דצרה נמי אסירא ליה, אלא שתיהן חולצות. התחיל בצרות. שחלץ לצרת לאה תחלה. יגמור. ברחל למפטר צרתה, דרחל שריא ליה, כדתנן וכו'. וטעמא מפרש בהחולץ [מ' ע"ב]. כדקתני חלץ לאחיות לא נפטרו צרות. ואפילו צרה דלאה, דיש זיקה, וחליצה דלאה פסולה היא, דאסורה ליה משום אחות אשה בזיקה. וכי תימא חלץ לצרות אמאי נפטרו אחיות. לא אלימא וכו'. ואע"ג דאי בעי ליבומי לצרות לא מצי ליבומי. תדע דהא רב אשי גופיה אמר לקמן צרת אחות אשה בזיקה אסורה. מיהו קל איסורן משל אחיות. ומשום הכי חליצתן משובחת משל אחיות. וצרת בעלת הגט או בעלת מאמר נמי לא מצי למינסב הצרות, דהואיל ועשה מאמר באחת או נתן גט לאחת אסור בצרה, דבהדיא אמרינן דביאה אחר גט או אחר מאמר ביאה פסולה היא. ומיהו הואיל ולא עביד בה מעשה, קליש איסורא דידה. הילכך חליצה דידה עדיפא למפטר צרתה. והלכתא כשמואל, וכדאסיק רב אשי. והכי פסקו רבוותא.
<h2>דף כז:</h2>
בעלת הגט. נפלו לו שתי יבמות מאח אחד ועשה מאמר לזו ונתן גט לזו, ואסורות שתיהן. איזה מהן יחלוץ לפטור צרתה. ומודה רשב"ג. דאמר אין גט אחר גט בפרק ה' [נ' ע"א]. מודה שיש גט אחר מאמר, אם נפלו לו שתי יבמות מאח אחד וקדש האחת ואחר כך נתן גט לאחרת, פסל גם את הראשונה. ולא אמרינן מאמר ככנוסה דמיא ואדחיא לה שניה. ואם נתן גט לאחת תחלה ואחר כך עשה מאמר בחברתה לא אמרינן גט במקום חליצה הוא, ולא להני בחברתה מאמר יבמין. לא ליהני. לאצרוכה גיטה. לא ליהני. גט לפסול הראשונה. כי הדדי. וחולץ לאחת ונפטרה צרה. שתי אחיות. משני אחין. חלץ. מסתברא דרב אמרה למאן דאמר יש זיקה, ואינו יכול ליבם אלא חולץ. ומכי חלץ לה הותרה לשוק. ומשום סיפא נקט ליה, דהא מילתא פשיטא הוא. לראשונה. לזו שמת בעלה תחלה. ומותר בשניה. אעפ"י שהשניה בשעת נפילה היתה אסורה ליבם משום אחות זקוקה, אפילו למאן דאית ליה יש זיקה, הואיל ומתה אחותה שריא ליה דלית ליה מאי דשני לן בפרק כיצד [כ"ג ע"ב] אי למאן דאמר יש זיקה יש זיקה. ואין צריך לומר. דראשונה היתה מותרת בשעת נפילתה, ונאסרה כי נפלה אחותה, וכשמתה שריא ליה. הני מילי. דאמרינן כל יבמה וכו'. הני מילי היכא דבשעת נפילה נאסרה מן התורה אבל זיקה דרבנן הוא, והואיל ונסתלקה הזיקה שריא. לר' יוחנן. והוא הדין דקשיא לרב. אלא משום דרב אמרה למילתיה למאן דאמר יש זיקה ואיהו סבירא ליה אין זיקה ומפרש למתניתין משום ביטול מצות יבמין הוא דלא אקשי ליה מינה, אלא לר' יוחנן הוא דאקשי דקסבר יש זיקה, וטעמא דמתניתין משום זיקה הוא. מי שנאן. כלומר ואינה משנה ודינא הכי דחליץ לה לשניה ומיבם ראשונה. חדא. השניה. אלו. משמע הנך תרתי דאיירי בהו.
<h2>דף כח.</h2>
לראשונה. ומיבם לשניה, וההיא נאסרה בשעת נפילה. ומשום הך חששא אסרינן אפילו למחלץ שניה וליבם ראשונה. שמא ימות. כלומר לימא דטעמא דמתניתין משום בטול מצות יבמין היא דקסבר אין זיקה. ומשום הכי אסרו חכמים יבום באחיות ואע"ג דחלץ חד ברישא, גזירה שמא ייבם ברישא. אבל לגבי חליצה דלעיל, שמתה היא, ליכא למיחש להכי. למיתה לא חייש. וקסבר דטעמא דמתניתין משום זיקה הוא. שמעינן מהא דר' יוחנן סבר יש זיקה. כר' אלעזר. בפרק ב"ש [ק"ט ע"א]. ואנא דאמרי כרבנן. דהואיל ובשעת נפילה שריא, אעפ"י שנאסרה בינתיים חוזרת להיתרה הראשון. ר' אלעזר. דקתני ר' אלעזר אומר ב"ש אומרים וכו'. ר' יוסי. בבכורות [ט' ע"א]. אפשר לצמצם. שיצאו שניהם כאחת. הכא נמי אפשר לצמצם שימותו שניהם כאחד ובשעת נפילה קיימי שתיהן באיסור אחות זקוקה. לא סתם. דרבנן פליגי עליה. ברישא. דנימא ליה חלוץ לשניה. אי הכי. דמתניתין איירי דלא ידעינן הי נפל ברישא, אמאי יוציאו שניהם. בשלמא זה שכנס תחלה יוציא דודאי אחות זקוקתו נסב, ואפילו נסב ראשונה השניה היתה זקוקה לו עדיין, ואע"ג דפקע מיניה בתר הכי ביבום שניה. קנסינן ליה ויוציא. אלא משני אמאי מפקינן מספק, הלא יכול לטעון בהיתר נשאתיה שאחי כנס השניה באיסור ואני כנסתי הראשונה בהיתר שהותרה ונאסרה, ומכי הלך זיקתי מהשניה שכנסה אחי הותרה לי.
מי שנאן. דודאי חולץ לשניה האחד, והאחר מיבם ראשונה. ואי לא ידעי הי נפל ברישא, זה שכנס תחלה יוציא והשני יקיים. הכי היא מסקנא לר' יוחנן. וכן פסק רבינו מאיר ודחה המשנה. ושמעינן מהא דר' יוחנן סבירא ליה כשמואל דחליצה פסולה אינה צריכה לחזר על כל האחין, דהא כי חליץ לשניה ברישא חליצה פסולה, ואי צריכה לחזר על כולן לא מצי הך מיבם אחותה דאחות חלוצה היא. וההיא ברייתא דפרק ר"ג [נ"א ע"א] דתני וכן אתה אומר בשני יבמין ויבמה אחת, אתיא כשמואל. והאי דמסיק רב אשי בפרק ר"ג [נ"ג ע"א] דכולי עלמא חליצה פסולה אינה פוטרת, התם בחליצת מעוברת מתוקמא. אי נמי דאוקימתא בעלמא נינהו ולא סמכינן עלייהו, כמו שנבאר שם. ואית דגריס התם פוטרת. והר"ם ז"ל פסק בפרק ז' [יבום ה"ד] כר' יוחנן. והיכא דלא ידעינן הי נפל ברישא לא כתב [שם ה"א] אלא שניהן חולצין ולא מיבמין. ולא כתב דין קדמו וכנסו בכאן כלום, אלא כתב בסוף כשידענו מי נפלה תחלה, ודין הך דאינה חמות ברישא כדאסיק רב פפא לדעת ר' יוחנן. וכתב בתר הכי [ה"ה] קדמו וכנסו יוציאו. ותימה הוא איך לא כתב שאם כנס השני אין מוציאין מידו הואיל ולא ידעינן הי נפל ברישא, או איך לא גלה לנו דעתו בזה. ומה שכתב בפרק ה' [הט"ו] גם כן, דחליצה פסולה מכי חזרה על כל האחין פטר צרתה, לא ירדתי לסוף דעתו בזה גם כן. וודאי בכאן יש טעות סופר בספרים, כמו שכתבנו בפרק ר"ג [נ"א ע"ב]. ונראה שהר"ם לא דחה המשנה דתני יוציאו משום הך שיטה דקאמרינן לר' יוחנן אלא שני וכו'. ואפילו לא ידעי הי נפל ברישא יוציאו. וכך הוא דעת הר"ם. ונשען במה שכתב בסוף [פ"ז ה' יבום ה"ה] ואם קדם וכו'. וכן עיקר. דודאי זאת המשנה היא מתרצתא, דהא תנינן לה בבחירתא, כלומר במסכת עדיות [פ"ה מ"ה] היא שנויה כדהכא. והואיל וקיימא לן כר' יוחנן דמתה שניה מותר בראשונה, דיבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה חוזרת להתירה הראשון, מתניתין דתני הרי אלו חולצות ולא מתיבמות מתוקמא דוקא דלא ידעי הי נפל ברישא. אבל אי ידעינן אם קדם האחד וחלץ לאחרונה הותרה הראשונה לשאר האחין. דלא גזרינן דלמא קדים וחליץ לראשונה. מיהו מתניתין דתני חולצות ולא מתיבמות מיירי דלא ידעינן הי נפל ברישא, ואפילו הכי אם קדמו וכנסו יוציאו ואפילו שני. ואע"ג דמסקינן לר' יוחנן אלא שני אמר אנא ראשונה יבמי, לאו מימרא דסמכה היא דנדחי מתניתין דתנן בבחירתא משום הך שיטה קלישתא, דהא איהו לא מצי לברורי דראשונה ייבם. וכן עיקר. והרי"ף גם כן פסק כר' יוחנן, והביא המשנה כפשוטה בקדמו וכנסו יוציאו. והביא סיפא דשני אסור בשתיהן. ולא הביא האי שנויא דרב פפא דאוקמה דנפלה הך דאינה חמות ברישא. מיהו הר"ם הביא זה הדין בשלימות [רפ"ז יבום]. ואיכא מאן דאמר שדעת הרי"ף דאפילו ר' יוחנן מודה דאינן מתיבמות לעולם ואפילו חלץ לשניה תחלה משום גזירה דלמא חליץ לראשונה תחלה, כדאמרינן בהאי פרקא [ל"א ע"ב] גבי שני יבמין דגזרינן מיבם והדר חליץ דלמא חליץ והדר מיבם. ואע"ג דאמרינן בפרק כיצד [כ"ג ע"ב] דוקא מחלץ והדר יבומי אבל יבומי ברישא לא, ולא גזרינן הא אטו הא, התם הוא דספיקא הוא דלמא פגע באחות זקוקתו, והיינו דאמרינן קדמו וכנסו אין מוציאין מידן. אבל הכא דודאי אחות זקוקתו היא גזרינן הא אטו הא. ואע"ג דאקשינן ליה לר' יוחנן ולימא דדלמא קדים וחליץ לראשונה ברישא. ושני ולא מתיבמות קתני, לישנא דמתניתין דייק. ומיהו איהו סבר דהכי דינא. אבל לישנא דמתניתין קשיתיה, ומשום הכי לא אוקמה הכי. וכן נמי בסיפא קסבר ר' יוחנן דאע"ג דנפלה חמות ברישא, אסור בשתיהן משום גזירה דלמא מיבם הך דאינה חמות ברישא. ורב פפא דלא שני ליה הכי, משום דבמתניתין תני אסור בשתיהן דמשמע איסור שתיהן שוה. משום הכי אוקמה כגון דנפלה הך דאינה חמות ברישא. וזה אינו כלום, שאין לנו לדחות מסקנא דגמרא בכדי. ואי רב פפא ור' יוחנן סבירא להו הכי, הוו מתרצי למתניתין הכי. ואין זה אלא תלמוד חדש שהוא חולק עם תלמודינו. ועיקר הפסק כמו שכתבנו. והרי"ף קיצר דבריו כמנהגו. והוי יודע שאיסור זיקה דרבנן הוא. על כן אין לעשות תחבולות לאסור המותר ולסתור ההלכה ולעשות תלמוד חדש ושיטה חדשה.
איסור ערוה. כגון שהיתה חמותו או אם חמותו דנפלה, שמת אחיו בעל החמות תחלה. דאינה חמות. שהיא מותרת לו, שהרי אינה אחות זקוקתו, שחמותו אינה זקוקה לו כלל. אידך. האח האחר שהותרה לו בשעת נפילה, ונאסרה כשמת האח האחר, וחזרה והותרה כשיבם אחיו האחרת שהלך זיקתו ממנו ואין זו אחות זקוקתו. כגון דנפלה. לעולם אי נפלה חמות תחלה דינא כדקאמרת. אלא מתניתין דתני השני אסור בשתיהן, שמת בעלה של זו שאינה ערוה לאחד מהן תחלה. וכשמת בעל החמות היתה אסורה חמות לאח האחר משום אחות זקוקה, ושוב אין לה היתר. אעפ"י שייבם אחיו הך דאינה חמות לא יועיל להתיר חמותו לאחיו, דהא נאסרה עליו בשעת נפילה.
איסור ערוה. כגון חמותו ואם חמותו. מותר (באחותו) [באחותה]. דערוה לא רמיא קמיה. הילכך לאו אחות זקוקתו היא. אסור בשתיהן. ששתיהן זקוקות לו. חולצת. הילכך זאת שהיא אסורה לו משום איסור מצוה או איסור קדושה, זקוקה היא לו, ואסור בשתיהן, וחולצת ולא מתיבמת, ודינו שוה עם אחיו. מותר לזה. דערוה לא רמיא קמייהו. אחותה. של ערוה. כשהיא יבמתה. כלומר אשת אחי בעלה. מתיבמת. דאחותה לא רמיא קמיה דערוה היא. חדא זימנא. בפרק כיצד [כ' ע"א]. משום שני. דאי מייבם האי אתי שני ליבומי, וקא פגע באחות זקוקתו. קמ"ל דלא גזרינן. דקא מוכח. דאחות זקוקה אסורה, דהא איהו לא מצי ליבומי חדא מינייהו. אבל התם דליכא אלא חד יבם נימא אי שרית ליה ליבומי הך דשריא ליה אתי למימר דאחות זקוקה שריא, קמ"ל.
ב"ש אומרים יקיימו ובית הלל אומרים יוציאו. והלכה דב"ה אמרי יוציאו. ואע"ג דקיימא לן [ברכות ל"ו ע"ב] דב"ש במקום ב"ה אינה משנה, כלומר כשתמצא שב"ש מקילין וב"ה מחמירין, וזה הפך המפורסם מדעתם, תדע שהמשנה משובשת. אפילו הכי לית הלכתא כאבא שאול דאמר דב"ה אומרים יקיימו. שפירוש הדבר מלבד הני דחשב בעדיות פרק ה' שב"ה מחמירין, וחשיב לה התם להא. דתנן התם [עדיות פ"ה מ"ה] ר' אליעזר אומר שני דברים מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה, דם יולדת וכו' ארבעה אחין שנים מהם נשואין לשתי אחיות וכו'. ולשון הר"ם ביבום פרק ז' [ה"ה] ואם קדם וכנס כל אחד מהם אחת מן האחיות מוציאין אותן מידו ע"כ. ויש בכאן סתירה עם מה שכתב בפירוש המשנה בזה הפרק ואמרו הנה יקיימו לב"ש. ואמנם אין זה דעת ב"ה. והעיקר אצלינו ב"ש במקום ב"ה אינה משנה, ר"ל [כאשר] תמצא ב"ש מקילין וב"ה מחמירין, וזה הפך המפורסם מדעתם, תדע שהמשנה משובשת ושהמאמר המיוחס לב"ש אמנם הוא לב"ה, לבד המקומות המנוים שהם מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה. ולזה נפסקה הלכה הנה יקיימו. ובפרק ה' מעדיות כתב ופסק ההלכה כי אם קדמו וכנסו יקיימו כמו שביארנו פרק ג' מיבמות, עד כאן. נראה שהיה דעתו כשחבר פירוש המשנה שאין להביא ראיה על הדבר שכך הוא, משום דתנן הכי בעדיות ממאי דחשיב שכך אמ' בעל הדבר כדהכא דתני ר' אליעזר אומר שני דברים וכו'. ואחר כך שב מזה הדעת דהואיל וכללו דבריו בזו המסכתא אעפ"י שאמרו זה בשמו הוא ראיה עליו שכך הלכה. שאם לא היה כך הלכה לא סדרו כאן דבריו.
<h2>דף כח:</h2>
לחודיה. שלא נפלה לו אלא זאת. אבל הכא נפלה לו אחותה גם כן. משום מצוה. דיבום. עבוד רבנן. לשויה שניה כערוה, ותתיבם אחותה, דאיסור זיקה דרבנן. קמ"ל. שמעינן מהא דאסור זיקה דרבנן הוא. חולצות. מן התורה. ולא מתיבמות. מדרבנן, דאחות אשה בזיקה נינהו. [ור' שמעון פוטר]. אחות זקוקה מחליצה, דקסבר ר' שמעון דאיסור זיקה דחד אחא דאורייתא הוי כדמוכח מהך [דלצרור] אבל היכא דאיכא תרי אחי מודה דמדאורייתא מצי ליבם האי חדא והאי חדא. הילכך חולצות ולא מתיבמות, והיינו דלא פליג ר' שמעון ברישא... [איסור] ערוה. לר' שמעון איצטריך... [דעלמא]. והיינו כששתיהן זקוקות לאחד.
<h2>דף כט.</h2>
לא חולצות. וכיון דמדאורייתא רמו קמיה נעשו צרות [זו לזו, ואחות זקוקה פטורה מחליצה לר'] שמעון. גזירה. משום הכי חולצות, דאי פטרת לה לגמרי, מאן דחזי סבר דאיסור מצוה פטורה מחליצה, ואעפ"י שהיא לבדה זקוקה. איהי. הך דאיסור מצוה. אחותה אמאי. חולצת. תפטר דאחות זקוקה היא. לתא. מזל דידה דאיסור מצוה, ולתא ייתור לשון הוא. לא גזרינן. שאם היתה האחת איסור ערוה מותר באחותה, והערוה יוצאה בלא חליצה. ולא אמרינן תחלוץ משום אחותה, שהיא בת חליצה ויבום. והא נמי לר' שמעון ערוה היא, דהא נעשו צרות זו לזו. גמירי. וידעי דלאו זקוקה היא, ולא אתי למשרי אחות זקוקה דעלמא. מופנה. כלומר שאין לו אשה, ומופנה לאו דוקא אלא אפילו נשוי נכרית. ומשום הכי אוקמה בפנוי, דלא ליתני מת זה שעשה מאמר בהך בבא. והכי שיטה דתלמודא. אי נמי משום דבעי למיתנא אוי לו על אשתו, כלומר שנשאר בלא אשה. אשתו עמו. דקסברי ב"ש מאמר קונה ביבמה קנין גמור ודוחה הצרה, דההיא שעתא דנפלה הויא אחות אשתו. אי לו. כמו אוי לו, שמוציא שתיהן זו מפני זו. דר' יהושע. בפרק ב"ש [ק"ט ע"א] דקאמר אי לו ואי לו, שמוציא שתיהן. ופליגי עליה רשב"ג ור' אליעזר. בצרה. דלא חלה זיקה עלה.
<h2>דף כט:</h2>
ליטמא לה. אם הוא כהן. ארוסה דעלמא. דקידושין דידה דאורייתא. לא אונן. להאסר בקדשים, וכל שכן שאינו חייב להתאבל. ולא מטמא. אם הוא כהן, דלאו שארו היא. לא אוננת. להיות אסורה בקדשים. ולא מטמאת. אינה צריכה להתעסק בו. מיהו ליכא איסורא, דבנות אהרן לא הוזהרו על הטומאה. גובה כתובתה. אם כתב לה כתובה מן האירוסין. מיהו אם לא כתב לה אין לה כתובה. עבד בה מאמר. דהיינו שקדשה בכסף. פירש רבינו שלמה ואין קדושין אלו אלא מדרבנן, דמן התורה אין קנין ביבמה אלא בביאה דכתיב [דברים כ"ה] יבמה יבא עליה לא כל שכן. ולא נהיר, דהא אמרינן לעיל דדוחה בצרה לב"ש, אלמא מן התורה קנו. אלא הכי פירושא אין לנו להחמיר במאמר טפי מקדושין דעלמא, ואעפ"י שהיתה זקוקה לו. מקדושי אחיו, דכסף אחר כסף לא מהני [קידושין ה' ע"ב]. ולא בעיא מסירה לחופה. שאם בא עליה בלא מסירה לחופה קני לה ויוצאה בגט, דאי בלא בא עליה הא אמרן דקידושין לא מהנו מידי לגמור בה ולהיותה כנשואה. ובעיא מסירה. כלומר אם לא מסרה עצמה לו לחופה, אלא שבא עליה בזנות או בעל כרחה בא עליה לשם אישות, לא מהני. דאי בבא עליה לשם אישות ברצונה, הא אמרינן בפרק נערה שנתפתתה [עי' כתובות מ"ח ע"ב] נכנסה עמו לסתר יורשה ומטמא לה. ואמרינן נמי בהבא על יבמתו [להלן נ"ה ע"ב] אשה לבעלה דמקניא בהעראה, ומפרשי לה רבוותא בביאה דאחר קדושין לשום אישות, כדברירנא בקדושין [י"א ע"א]. וש"מ בהדיא שמי שקדש אשה ברצונה ואחר כן בא עליה לשום אישות שלא ברצונה או הכניסה לחופה שלא ברצונה לא קנאה ועדיין אין לה אלא דין ארוסה. על כרחה. וקנאה לכל דבר. זיקת אירוסין. ונשואין כדין שאר נשים. ואם בא עליה לאחר קידושין לשם זנות או בעל כרחה לא קנאה עד שתמסור עצמה לו לשם אישות, דהיינו חופה. שומרת יבם. בנדרים פרק נערה [ע"ד ע"א] תנינן לה.
יפר לאחד. כשאין שם אלא יבם אחד. אין זיקה. מן התורה, ואפילו כשאין שם אלא יבם אחד. הילכך אינו מיפר נדרים דאורייתא. והאי יש זיקה ואין זיקה דהכא מן התורה הוא דפליגי, אבל כולהו מודו דיש זיקה דרבנן. ואפילו הכי אינו מיפר, דנדרים דאורייתא נינהו, ומשום זיקה דרבנן לא מצי מיפר נדרים דאורייתא. ורבינו שלמה לא פירש כן. והעיקר מה שפירשנו. לחד יש זיקה. מן התורה הואיל וזקוקה לו הרי היא כאשתו, הילכך מיפר נדריה. אבל לתרי, כשהם שני אחים אין ברירה למי היא זקוקה שלשניהם היא זקוקה ואין לברור אשת מי תהיה, דהא בדאורייתא אין ברירה. הילכך אינה כאשת אחד מהן. ואפילו יפירו שניהם לאו כלום הוא. אית דגרסי נהי נמי דקסבר יש זיקה ואפילו לתרי. כלומר דיש ברירה מדאורייתא סבירא ליה. אמאי יפר. כלומר האחד. יפירו שניהם מבעי ליה. ולא נהיר, דהא בנדרים [ע"ד ע"א] קאמר אלא לר' אליעזר אי יש זיקה אין ברירה. הילכך לא גרסינן ואפילו לתרי. והכי פירושא, ואי נמי דקסבר יש זיקה לתרי אמאי יפירו ואפילו שניהם הא אין ברירה ואינה כאשת אחד מהם. נשואין. כלומר דמצי לקנותה בביאה בעל כרחה כדין יבמה, שאעפ"י שקדשה לא פרחה הימנה זיקת יבמין. משום הכי מצי להפר נדריה, שאינה בדין ארוסה שיהא לאב רשות בה כלל. אלא אי אמרת אירוסין. דאי בעי לקנותה בביאה בעל כרחה לא מצי עביד, ודין ארוסה יש לה. היכי מצי מפר. לה בלא אביה, הרי יש לאב רשות בה. בשותפות. האב, כדין ארוסה, ומיירי בנערה. ונתארמלה מן האירוסין, דאי מן הנשואין ברשות עצמה היא ואין לה תקנה אלא בשאלה.
אלא לדחות בצרה. שאסורה לו אחר מאמר זה. וקס"ד דר' אליעזר מודה דאחוה אסר עליה בביאה או בגיטא היכי מצי מפר לה אפילו כדין ארוס, והכי פריך התם בנדרים. מי אמרי. כלומר דאע"ג דאמינא דאינו קונה אלא לדחות בצרה, הני מילי דבעיא גט וחליצה מיניה. אבל אחוה לא מצי למפסלה עליה בביאה או בגיטא, דהואיל ועבד חד מאמר הויא לה כאילו אין שם אלא הוא. והוי אידך כנכרי בעלמא. הילכך מיפר נדריה כדין ארוס. והא (ד)אוקימתא דרב נחמן ליתא, דיפר לחודיה משמע. ותפשוט מהא דלבית שמאי נשואין עושה ולא בעיא מסירה לחופה כדכ[תבינן]. ומיהו אע"ג דעבד בה מאמר, אחוה פסיל לה עליה בביאה או בגיטא אפילו לב"ש, שאינו קונה אלא לדחות בצרה ותו לא. והאי דמיפר לה הכא לאו בשותפות האב מיירי, אלא לחודיה קאמר. ומיירי שעמדה בדין לתבוע היבם שישאנה, ולא רצה לכנוס ולא לפטור, ופסקו לה ב"ד מזונות משלו. והואיל וניזונת משלו כבעלה חשבה ליה, ולא חשבה אידך יבם כלל. והוה ליה כאילו אמרה על מנת שירצה פלוני. ומשום הכי מפרשינן להך שינויא דמאמר נשואין עושה סבירא ליה לרבי אלעזר. דהכי מוכח בהדיא בנדרים, דבתר דאסקה כגון שעמד בדין אקשה תפשוט דנשואין עושה. פירוש דהואיל ונסתלק רשות האב, שאם בא עליה בעל כרחה קונה יש זיקה מן התורה, חשבינן כאילו אמרה בהדיא הכי, דהא הואיל ועבד בה מאמר קנאה לב"ש, ולא צריכינן לברירה. ואע"ג דאחוה מצי למיפסלה, כל זמן שלא פסלה מיפר לה מן הדין. אבל אי אירוסין עושה, ומן התורה אין הארוס מיפר אלא בשותפות האב, בכדי לא שרינן לה ביבם לחודיה, הואיל ויש לאב כח בה שצריך למסרה לחופה, כדברירנא התם [נדרים ע"ד ע"ב]. ואע"ג דבקטנה נשואה שיודעת להפלאת בעל מיפר מהאי טעמא, אעפ"י שאין נשואיה אלא מדרבנן, דעלה אמרה ר' פנחס למילתיה. לא דמי, דהתם היא נשואה, וכולי עלמא ידעי דדברי אשה אינה כלום אם לא ירצה הבעל. ואין לאחר רשות בהם, והוי כאילו אמרה בהדיא. אבל הכא אינה נשואה, וכולי עלמא ידעי שיש לאב רשות בה. הילכך אע"ג דנזונת משלו, מסתמא לא אמרינן הכי. ואע"ג דאמרינן דמאמר נשואין עושה צריכינן לאוקימתא דעמדה בדין ופסקו לה מזונות משלו מטעמא דפרישנא. ואע"ג דאמרינן לעיל אי אמרת בשלמא נשואין עושה משום הכי מיפר, ארחא דתלמודא הכי לאדכורי ההיא אנפא דיכלת לאוקומה, ולא מברר לה דעקרא דאתקפתיה. [והדר מברר דאידך] אנפא לא יכלת לאוקומה. ור... ואי בעית אימא דלרבי אלעזר מיירי דלא [עמדה בדין], ומשום הכי הוא דאוקמה בשעמדה בדין. והלכתא כר' עקיבא דיבם אינו מיפר דאין זיקה מן התורה. ומשום זיקה דרבנן לא שרינן נדרים דאורייתא. וכן פסק הר"ם [פי"א נדרים הכ"ג]. ורבינו מאיר פסק כר' אליעזר, דהא אסיקנא דיש זיקה אפילו בתרי אחי. הילכך שומרת יבם לאחד יפר לה, לשנים יפירו שניהם. ואין לסמוך בזה הפסק כמו שפירשנו, וכמו שביארנו בנדרים. ולרב נחמן. כלומר איהו נמי צריך לאוקומה הכי דמאי דשני יפר בשותפות האב לאו כלום הוא. הדין הוא פירושא דשמעתא. ואפילו לרבי אליעזר מיירי בשעשה בה מאמר, וכדפרישנא. ומה שפירש רבינו שלמה דלרבי אליעזר מיירי דלא עביד בה מאמר קשיא, כמו שפירשתי ההיא שיטה בנדרים. והתם נמי מוכח דמתניתין מיירי דעביד בה מאמר.
<h2>דף ל.</h2>
ורבינו שלמה גריס הראשונה יוצאה משום אחות אשה והיא ראשונה לנפילה. השניה. לנשואין, דהיינו זאת שנפלה לו, שהיא אחות אשת אחיו. והראשונה. לנישואין דהיינו הנכרית, דעבד בה מאמר הנשוי נכרית, באחות אשת אחיו דהויא לה הך נכרית צרת ערוה מחמת מאמר משום הכי אינה מתיבמת. הא לא עשה בה מאמר באחות אשת החי ומת, הנכרית מתיבמת, ואעפ"י שהיא זקוקה לבעל הנכרית לבדו, שהרי לאח האחר אינה זקוקה כלל דערוה היא לו. אלמא אין זיקה ככנוסה לאסור יבום באשה שהיא צרת ערוה בזיקה, ואפילו בחד אחא, כלומר כשאינה זקוקה אלא לאחד כדפרישית. ולקמן דחי הך סברא. הראשונה. לנישואין, והיינו האחות. והשניה. לנישואין, והיינו הנכרית. שלשה אחין וכו' וכנס אחד מבעלי אחיות את אשתו. דהואיל ובעלי אחיות חיין אין כאן זיקה, שהרי העריות אינן זקוקות. והנכרית לבדה היא הזקוקה, ומותרת לכל אחד ואחד מבעלי האחיות. צרה לנכרית. דנכרית נשואה היא. ואחות אשה נפלה עליה ונעשית צרתה במאמר אסרתה. כל שכן הא דאחות אשה נשואה היא. הא תנא. זאת שהיא משנה אחרונה שנה תחלה, ומשנה ראשונה היה סובר שהנכרית מותרת משום דנכרית עיקר, ולא רצה לשנותה. הדר. ראה שאסורה היא, דמכל מקום צרתה היא. ותניא ואקדמה. ותו לא הוה צריך למיתני סיפא. אלא הואיל ונשנית נשנית. שעה אחת. וערוה היא, וצרתה פטורה מן החליצה ומן היבום. וכן כתב הר"ם פרק ז' [יבום הי"א]. ובפירוש המשנה שנמצא והמשפט אצלי שחולצת ולא מתיבמת אינו מדוקדק, דהא אמרינן הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה. אלמא ערוה גמורה היא ופוטרת צרתה לא שיהיה איסורה מדרבנן.
בנפילה ראשונה. כשנפלה מאחיו הראשון. תנינא. הכא במתניתין. דלא חזיא. שלא מתה אשתו עד שיבם אחיו. דחזיא. שמתה אשתו קודם שייבם אותה אחיו. מהאי ביתא. שאין שם אח אחר. אבל היכא דיש שם אח אחר שהיא ראויה לו. שנים מהם. ראובן ושמעון נשואין האחיות, ולוי נשוי נכרית. זהו שאמרו. בפרק ראשון [ב' ע"ב]. דגירש. ראובן שהוא אחד מבעלי אחיות. ואחר כך מת. לוי שהוא הנשוי נכרית, דאפילו בזיקה לא נעשית צרתה מעולם. אבל מת. לוי נשוי נכרית, והיתה אשתו זקוקה לשניהם. ואחר כך גירש האחד. ונשא הנכרית זה שגירש ומת. אסורה הנכרית לזה האח הנשאר, הואיל וזאת היתה שעת אחת צרת אחות אשתו בזיקה. ואעפ"י שהיתה זקוקה לאחיו גם כן. דרב נחמן. דדייק לעיל ממתניתין דאין זיקה אפילו בחד אחא.
<h2>דף ל:</h2>
גמור. לדחות בצרה, כלומר שהיא פטורה. דאפילו מת. נשוי נכרית, והיתה זאת נכרית זקוקה לשניהם. וגירש. אחד מב[עלי האחיות] וכנסה המת. מותרת. לאח הנשאר. ואעפ"י שהיתה צרת אחות אשתו בזיקה, דהא קסבר אין זיקה. כנס. דהואיל והיתה צרת ערוה בנשואין פטורה מן החליצה. דקסבר תנא דמתניתין דהכא נשואין הראשונים מפילין. כר' ירמיה. דשני הכי בפ"ק [י"ג ע"א] דרמינן מתני' דהכא עם מתניתין דהתם. ושני ר' ירמיה דתנא דפ"ק סבר מיתה מפלת. והואיל ובשעת מיתה נתגרשה הערוה, שריא הצרה ליבומי. ותנא דפרקין דהכא [סבר] נשואין מפילין, והואיל ושעה אחת היתה צרת ערוה בנשואין אסורה. כרבא. דשני התם זו ואין צריך לומר זו קתני. וכולהו סבירא להו מיתה מפלת. זהו למעוטי מאי. הא סבירא ליה אין זיקה.
כר' ירמיה. ואתא למעוטי כנס ואחר כך גירש. ורבא דקאמר התם [י"ג ע"א] דכולהו סבירא להו דמיתה מפלת, אי סבר לה כרב אשי דאמר יש זיקה זהו אתא למעוטי מת שני זה אחר הראשון ולא גירש האחות. דהואיל ונעשית זאת הנכרית צרת ערוה בזיקה, ואפילו לא כנס הנכרית, אסורה להתיבם, וחולצת, דיש זיקה. אבל אם מת נשוי נכרית ואחר כך גירש מותרת, דלא אלימא איסור זיקה מצרת ערוה בנשואין. והואיל ובנשואין שריא, דמיתה מפלת, כל שכן בזיקה. ומהא מילתא פליג רבא אדרב אשי. והיינו דכי אותבן מתניתין דפ"ק ודהכא, שני רבא לא זו אף זו קתני. ולא שני דהכא איירי בזיקה והתם איירי בנשואה. ורב אשי סבירא ליה דמיתה מפלת בנשואה. אבל בזיקה סבר דהואיל ונאסרה עליו שעה אחת אסורה אעפ"י שגירש הערוה, אלא אם כן כנסה. וטעמא דמילתא שאין איסור צרת ערוה בזיקה ידוע לכל. ואם אתה אומר תתיבם יתירו אותה ליבם אעפ"י שלא גירש הערוה. וכולה האי מילתא חדא גזירה היא. והאי דלא גזרינן הכי בצרת הערוה בנשואין, דאיסור צרת ערוה בנשואין ידוע הוא לכל, ואם לא גירש הערוה לא יבואו להתיר הצרה לעולם. וכיוצא בזה הטעם אמרינן לעיל [כ"ט ע"א] בגמרא לר' שמעון. זהו דעת רב אשי. ובהא פליג אדרבא. ותרוייהו מודו דיש זיקה ומיתה מפלת גבי נשואין וגבי ערוה בזיקה פליגי כדפרישנא. למעוטי מאי. למעוטי מת ולא גירש. הא סבירא [ליה] כרב נחמן דאין זיקה ומתייבמת. ואי למעוטי מת ואח"כ גירש הא סבירא ליה בנישואין דמיתה מפלת, וכל שכן בזיקה. דאי אמרת בזיקה מודה... דלא אמרינן מיתה מפלת אלא הואיל ונאסרה עליו שעה אחת אסורה, אמאי שני בפ"ק זו ואין צריך לומר זו קתני. הוה ליה לשנויי דהכא איירי בזיקה ולא תידוק הא כנס ואחר כך גירש אסורה, אלא הא מת ואחר כך גירש אסורה כדוקיא דרב אשי. אלא ודאי כרב אשי סבירא ליה דיש זיקה. ופסק הר"ם פרק ו' [יבום הכ"ה] והרי"ף כרב אשי. ואיכא מאן דגריס במילתיה דרבא הא מת ואחר כך גירש אסורה. ולא נהיר כדכתבינן. ועוד שהגירסא ראשונה נמצאת בכל הספרים. ורבינו מאיר פסק כרבא.
וכולן. ט"ו עריות דמתניתין. הרי אלו הצרות. לא מתיבמות. שמא הקדושין קדושין או הגט אינו גט וצרות ערוה הם. וחולצות. שמא אינן קידושין או הגט גט, ואינן צרות ערוה. זרק לה. קידושיה ברשות הרבים, כדאיתא בהזורק [גיטין ע"ח ע"א]. ספק קרוב. כדמפרש בהזורק. בכתב ידו. דקיימא לן [ב"ב קע"ה ע"ב] הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין. אלמא כתב ידו בלא עדים מילתא היא. ואין בו זמן. שלא כתב בו זמן. או יש בו זמן ואין בו חתום אלא עד אחד, ואינו כתב ידו. ובהני ג' גיטין אמרינן בגיטין [פ"ו ע"א] דלא תנשא בהם לכתחלה. הילכך אינה מתיבמת הצרה, דהואיל והערוה אינה מותרת לעלמא בהאי גיטא לכתחלה, אי שרית צרה ליבומי אמרי צרת ערוה מיבמה. וחולצת. דגיטא היא ולאו צרת ערוה היא, דהא אם נשאת הערוה הולד כשר. ספק גירושין. כלומר דחולצת ולא מתיבמת. ספק קרוב. שזרק גיטה לערוה, והיה ספק וכו' לא קתני במתניתין. ומשמע דאפילו חליצה לא בעיא צרה מאי טעמא. בחזקת היתר לשוק. לכשימות בעלה. דהא צרת ערוה היא. מספק. שמא נתגרשה הערוה. אבל הני דקחשיב במתניתין גיטא הוי, דהא אם נשאת הולד כשר כדפרישנא. ליבם. דהא לאו צרת ערוה היא. מספק. שמא קדש הערוה, ואמאי אינה מתיבמת. ומשני לחומרא. דמשום חומרא בעלמא אמרינן דאינה מתיבמת. ופריך חומרא דאתי לידי קולא. כדמפרש דאתי למשרי ספק אשת איש.
<h2>דף לא.</h2>
[גירושין. נמי לת]ני ספק קרוב לו ספק קרוב לה. ומדחלצה ולא מיבמה מידע ידעי דמשום חומרא בעלמא, וליכא למיחש דלימרו אינשי מדחלצה צרה כי מת הבעל ודאי הערוה נתגרשה גירושין גמורין, ואי קדיש איניש דעלמא המגורשת בחיי הבעל אמרי דקדושיו קדושין ואתי למינסבה, ואי הדר קדיש לה [לאחותה] לימרו דקמייתא קדושי דבתרייתא לאו קדושי דאחות אשתו היא. דמדלא שרית צרה ליבומי כד מית הבעל אמרי דערוה לא נתגרשה בודאי, ויש לחוש לקדושי אחותה, והאי דחלצה כי מת הבעל חומרא היא. מתיבמת. ואיכא איסורא דאורייתא, דדלמא לא נתגרשה, ובחזקת איסורא ליבם קיימא, והויא צרת ערוה, וקא פגע בספק כרת. הכא נמי. בקידושין איכא ספק איסורא דאורייתא וספק כרת, דשמא לא נתקדשה הערוה והויא הייך צרת ערוה. ואין בכך כלום. כלומר איסורא דאורייתא דאוקמה אחזקה, ובחזקת זקוקה היא. אבל גבי גט בחזקת היתר לשוק עומדת. הכי קס"ד השתא. ואידחיא כל האי שיטה במסקנא. בת אחיו. שהיא אשתו, ויש לו אשה אחרת. חולצת. דדלמא הערוה מתה תחלה, ובשעת נפילה הצרה לא היתה צרת ערוה. ולא מתיבמת. שמא הוא מת תחלה, והיתה צרת ערוה. לידי קולא. שאם אתה אומר חולצת מתיבמת. והעמידנה על חזקתה, כדקאמרת לעיל. גזרו. שאם אתה אומר חולצת מתיבמת ופגע בכרת. הילכך אמור רבנן העמידנה על חזקתה ותזיל לעלמא, דלית בה כרת. לא גזרו. שתתיבם, ולרוחה דמילתא אצרכוה חליצה לחומרא. דקיימא. קמן, וקא מוכחא מילתא דצרת ערוה היא. ואפילו הכי צרתה חלצה. ודאי אתי ליבומי, דאמרי דנתגרשה, שהרי ב"ד יכולים לברור הדבר. במפולת. וכי בי"ד נביאים הם וידעי שהיא מתה תחלה. הילכך אעפ"י שתחלוץ מידע ידעי דמשום ספק הוא, ולא אתי ליבומי. מי לא תנן. בפרק הזורק [גיטין ע"ח ע"א]. למאי הלכתא. קאמרינן מגורשת ואינה מגורשת. מתיבמת. הילכך העמידנה על חזקתה כדלעיל.
ספיקא דאורייתא. דהא אמרי תרי סהדי דקרוב לה הואי, ונתגרשה הערוה והצרה זקוקה. הילכך לא מוקמינן לה אחזקה, ומשום חששא דשמא תתיבם וקא פגע בספק כרת לא פטרינן לה מחליצה. ומתניתין דהכא דמוקמינן אחזקה ולא חלצה משום שמא תתיבם, מיירי בכת אחת אחד אומר קרוב לה היה הגט, ואחד אומר קרוב לו. והואיל וליכא אלא חד סהדא דאמר דנתגרשה ספיקא דרבנן הוא. ומשום ספיקא דרבנן לא מפקינן לה מחזקה, ולא חלצה לרוחא דמילתא לחומרא, דדלמא אתו ליבומי. ומשום הכי תניא גבי קידושין דבחזקת היתר ליבם קיימא [ומשום שמא תתיבם לא מפקינן] מחזקה וחלצה, שאם תתיבם אין בכך כלום. ואם תאמר אמאי אינה מתיבמת, דהא עד אחד בקדושין ליכא איסורא אפילו מדרבנן, דהא מקדש בעד אחד אין חוששין לקדושין ואפילו שניהם מודים [קידושין ס"א ע"א]. וי"ל דמשום הכי אינה מתיבמת, דלמא למחר משתכח דקרוב לה הואי, כי האי סהדא, וקא פגע באיסור כרת. מיהו כל זמן שלא איתברר אלא מסהדותא דהני עד אחד לאו כלום הוא. [ה"ג וקידושין גופייהו ממאי דבכת אחת דלמא בשני כיתי עדים. וספיק' דרבנן היא שמא קרוב] לו היו, ואינה מקודשת, ואוקמה אחזקה... [קיימי עדים]. כלומר הכת האחרת, והאמרת לעיל דשתי כיתי עדים [ספיקא דאורייתא] ואפילו בשתי כיתי עדים מתוקמא מתניתין... [ספיקא דרבנן] שתי כיתי עדים מנא לך דספיקא דאורייתא הוא, ושפיר תירצת למתניתין דהכא ודפרק [הזורק] נימא דאיסורא דרבנן הוא, ובגירושין גופייהו לית לן... ובחזקת שוק היא, ולא תחלוץ שמא תתיבם, כדקאמרת לעיל. והדר קושיין לדוכת'.
<h2>דף לא:</h2>
אלא. כלומר כולהו מיירו בשתי כיתי עדים וחזקה לא מהניא מידי הואיל וכת אחת מעידה כנגדה, והויא ספיקא דאורייתא. ומשום הכי חולצת ולא מתיבמת, דהא לא ידע מי מעיד האמת. ובמתניתין דהכא נמי חולצת. ויגיד עליו ריעו. כלומר ילמד זה מזה. אמר ליה רבא. לאביי דקא מסיק הכי. זהו. דמשמע ותו לא. וזהו. ספק דתנא בתרוייהו למאי אתא. וזהו דגירושין לאו דוקא. דהא דתנא בספק קידושין הוו נמי ספק גירושין וחולצת ולא מתיבמת. בקידושין. שאם קדש בשטר, וכתוב בו זמן, כמו שתקנו בגטין. למאן דאמר. בגיטין פרק כל הגט [כ"ו ע"ב] דמשום הכי תקנו זמן בגיטין. משום פירי. לידע אימתי תגבה מהבעל פירות שאכל שלא כדין. דקסבר משנתן עיניו לגרשה שוב אין לו פירות. והזמן יוכיח אימתי נכתב הגט. ואעפ"י שלא נתנו לה עד יום פלוני תגבה הפירות שאכל מיום שנכתב. הילכך הואיל ואין הארוס אוכל פירות נכסי ארוסתו, לית להו לרבנן לתקוני זמן בשטר קדושין. אלא למאן. דמפרש טעמא התם משום שמא יהא נשוי. בת אחותו. כלומר קרובתו, ותזנה תחתיו. ויראה עדים ממשמשין ובאין, ויחוס עליה ויתן לה גט. אם לא היתה תקנת חכמים שיכתוב זמן בגט, שיכולה היא לטעון שנתגרשה קודם שזינתה, ואינה חייבת מיתה, דבספיקא לא קטלינן לה. ומשום הכי תקנו רבנן זמן בגיטין שנוכל לברר אם זינתה קודם שנכתב הגט או אחר שנכתב. בשטר קדושין נמי נחוש להא מילתא, דהא ארוסה שזינתה בסקילה. ואמאי לא תקינו רבנן זמן בשטר קדושין, דזימנין דלא דכירי סהדי אימת נתקדשה או ליתנהו, וזמן הקדושין יודיע.
עבדא. אית דמפרשי כל שטרי מכירה, ועבד וקרקעות רצה לומר. כלומר בכל שטרי מכירה תקנו חכמים זמן לידע אימתי הוא אוכל כדין פירות שדה זו או משתמש כדין בזה העבד. ואית דמפרשי שטר העבד שקונה עצמו בשטר שחרור. והטעם שתקנו בו זמן לידע אימתי נעשה בן חורין להתירו בבת חורין, וקונה עצמו בכסף גם כן. רובא בכספא. רוב הקדושין הם בכסף ורוב ההקנאות הם בשטר. משום הכי תקנו בהם חכמים זמן. דלא אפשר. כלומר שאין תקנה מועילה כאן. גבה דידה. שיעמיד [שטר הק]ידושין בידה. אם תזנה אחר שנתקדשה תמחוק זמן הקדושין ותטעון שקודם שנתקדשה [זינת]ה. גביה דידיה. שיעמיד שטר הקדושין בידו, שאין השטר צריך לה אחר שקבלה בתורת קדושין. והוא לא ימחקנו. זימנין. שתהיה קרובתו ויחפה עליה אעפ"י שזינתה וימחקנו. אי דכירי. שזכורים ויודעים באמת שביום פלוני נתקדשה. יבואו ויעידו, ומה לנו שנכתוב הזמן בשטר. ואם אינם זכורים איזה יום נתקדשה ויראו בשטר שבידם הזמן ויעידו או שיראו השטר לב"ד, אין זו עדות והשטר אינו כלום.
דרחמנא אמר. על פי שנים עדים, שיעידו בפיהם ולא מכתבם. ואי קשיא והא אמרינן [כתובות י"ח ע"ב] עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותם בב"ד. הילכך אם יראו השטר לב"ד ודאי לא הויא עדות שלימה. ועוד אי היכא דחזו לסהדותייהו מכתבא ואזלי ומסהדי לא הויא עדות, הא דתנן [שם כ"ח ע"א] נאמן אדם לומר זה כתב ידו של אבא, אמאי, הויא לה עדות, השתא אי אינהו גופייהו מסהדי הכי לא הויא עדות אלא אם כן הם זכורים הענין כולו בשלימות, וכי אמרי אחריני דלא ידעי בסהדותא כלל אמאי הויא עדות. ותירץ רבינו מאיר דכי אמרינן מפיהם ולא מפי כתבם, דוקא בשטר שיוצא מתחת ידי עדים, דהוה ליה כאילו כתבי קמן עדותם. ואע"ג דאפשר לקיומי לשטרא אפומא דאחריני, הואיל ואי בעו כבשי לה לשטרא, הוה להו כאילו מסהדי השתא על ידי כתיבה. אבל אם השטר יוצא מתחת ידי בעל דין לא אמרינן מפיהם ולא מפי כתבם. דמעידנא דחתימי בשטרא ויהבי למריה, ואי בעו למכבש שטרא לא מצו כבשי לה, הוו להו כמי שנחקרה עדותן בב"ד. דמעידנא דחתימי עליה כמאן דאסהידו בבי דינא דמיא. ואע"ג דליכא לקיומה לשטרא אלא אפומייהו דסהדי, לא הגדה היא השתא אלא גלויי מילתא בעלמא. דמעידנא דחתימי עליה איקיימא להו הגדה. ואי קשיא אם כן לתקין זמן בקדושין ולותביה גביה שליש, והואיל ולא נפיק שטרא מתותיה ידא דסהדי לא אמרינן מפיהם ולא מפי כתבם. ותירץ דשטר קדושין לית ביה זכותא לכל חד וחד. ואי בעי ליה חד מינייהו צריך שליש למיזל בהדיה ולאחווי לבי דינא, טריחא ליה מילתא לשליש, ולא מקבל ליה לשטרא. והיינו דלא אדכר בגמרא לותביה לשליש. ועיקר התירוץ הוא דהואיל ושליש לא מטפל בהדייהו בהא מילתא, שמא לא ימצאו שליש שירצה לקבלו. ומשום הכי לא תקנו זמן כדי שיעמיד ביד שליש. אבל עדים הואיל והם מטפלים עמהם ומעידים על הדבר ודאי ירצו לשמרו. והרי"ף הלך בזאת הסברא כמו שכתב בהלכותיו. ורבינו יעקב תירץ דכי אמרינן עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד, הני מילי כשהשטר עושה מעשה שטר, כלומר דאינם מעדות על פה, כגון שטרי הלואות, דמלוה על פה יכיל למטען פרעתי. ומלוה בשטר, אעפ"י שהיא בלא אחריות במבואר, לא יכיל למטען פרעתי. וכן נמי בכל שטר שיש בו יתרון וזכות לבעל השטר מעדות על פה, כגון שטרי מכירה דאי טריף לה בעל חוב מלקוחות גבי ממשעבדי [ב"מ י"ד ע"א]. אבל שטר קדושין אין בו יתרון וזכות יותר מעדות על פה, ומשום הכי אמרינן ביה מפיהם ולא מפי כתבם, שהרי אין השטר עושה מעשה שטר.
ודעת הרא"ם והר"ם [פ"ג עדות ה"ד] ז"ל דמן התורה בכל מילי אמרינן מפיהם ולא מפי כתבם, ומשום תקנת לווים ולקוחות תקון רבנן בדיני ממונות דמהני עדות בשטר, ואעפ"י שאין העדים קיימין, ואמור רבנן עדים החתומים נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד. ומיהו דוקא בשטר מקוים או שיכול לקיימו על ידי אחרים, אבל בשאינו יכול לקיימו לא, כדמוכח ההיא שיטה דפרק האשה שנתארמלה [כתובות י"ח ע"ב] גבי אנוסים היינו. והא דאמרינן התם [שם כ"א ע"ב] הנח לעדות החודש דאורייתא קיום שטרות דרבנן, פירוש מן התורה אף בקיום נמי לא מהני, דמפיהם ולא מפי כתבם אמר רחמנא. וכי היכי דהקילו דקיום מהני משום תקנת לווים, הכי נמי הקילו שעד נעשה דיין. והא דאמרינן בריש גיטין [ג' ע"ב] דקאמר ליבעי תרי מידי דהוה אקיום שטרות דעלמא, ומשני מן הדין אפילו קיום נמי לא צריך, וריש לקיש דאמר עדים החתומים וכו', לאו למימרא דהא דריש לקיש מיירי בשטר שאינו מקוים, אלא בשטר מקוים או שיכול לקיימו על ידי אחרים איירי, ולהכי קא מוכח כשם שהקילו חכמים ואמרו דשטר מקוים הוי כאילו העידו על פה. הכי נמי היה להם להקל ולתקן משום תקנת לווים שאפילו בלא קיום יועיל. מיהו לא רצו להקל כל כך. אי נמי מן הדין אפילו קיום נמי לא צריך הואיל ויכול לקיימו על ידי אחריני. הכא משום עגונה אקילו ביה רבנן. והא דאמרינן בכתובות בפרק האשה שנתארמלה [כ' ע"א] גבי כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה לאחר כמה שנים ואמר רב הונא והוא שזוכרה מעצמו ור' יוחנן אמר וכו', איירי בין שחתם עדותו בשטר ונתנו למלוה בין שכתב אצלו בפנקסו מזכרת העדות. ומיירי שאין יכולים לקיים השטר אלא על פיו, דהא קאמר מעיד עליה. שהרי לעדותו אנו צריכים, ואין לו להעיד ולומר זה כתב ידי, הואיל ואי אפשר לקיימו אלא על פיו, אלא אם כן הוא זוכר העדות. והקילו חכמים בדיני ממונות לרבי יוחנן שאעפ"י ששכחו, הואיל ואחר שראה מכתבו נזכר, שמעיד או על כתב ידו אם חתם בשטר, או על עיקר העדות אם מעיד על פה אם כתב אצלו בפנקסו. אבל היכא דחתם בשטר ואפשר לקיימו על ידי אחרים, אעפ"י שהוא שכח הענין מכל וכל, יקיים השטר על ידי אחרים, ואין לנו לחוש על שכחתו, דהואיל ונתקיים השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן.
אשתכח השתא ששתי קולות עשו חכמים בדיני ממונות. האחת ששטר מקוים או שיכול לקיימו על ידי אחרים אמרינן דהוי נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד, והויא עדות גמורה. והקולא האחרת, דהיכא דלא אפשר לקיומיה אלא אפומיה, אעפ"י ששכח העדות, אם אחר שראה כתבו או שהזכירו העד השני כדאיתא התם נזכר, יעיד. ובשאר עדיות לא יעיד. והיינו דבעינן הכא מפני מה לא תקנו זמן בקדושין, כלומר שיכתבו בו זמן ויחתמו בו עדים ויתקיים השטר ותהא עדות גמורה, כמו שתקנו בגיטין משום בת אחותו. ומשני דאפילו יקילו לומר שחתימתם תהא עדות לא מהני, היכי לעביד וכו' לינחיה גבי עדים אעפ"י שהוא שטר חתום מה יועיל הלא השטר בידיהם ואין אנו יכולים לקיימו אלא על פיהם, ולא יצא השטר לעולם מתחת ידיהם. ואי דכירו יעידו, ואם יתקנו בו זמן וכשהם זכורים סגי להו בזה כתב ידי תריץ דהואיל ולא אפשר לקיומיה לשטרא אלא אפומייהו וצריך שיהיו זכורים אין לנו לתקן זמן מפני זה, אלא יעידו, שהרי אין אנו מרויחים בזה כלום. אי דחזו מכתבא, כלומר ולא דכירי עד דחזו אעפ"י שנזכרו אחר שראו לא מהני, דמפיהם ולא מפי כתבם אמר רחמנא. דהא קולא לא שרינן לה בגיטין. הילכך אין לומר שנתיר זה בקדושין. ולמה שתירץ הרי"ף כמו שכתבנו שלא חלק בין דיני ממונות ושאר עדיות, אלא הכל כי נפיק שטרא מתותיה בעל דין אמרינן דנעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד, וכי נפיק מתותיה ידי עדים אמרינן מפיהם ולא מפי כתבם. ולא נהיר הואיל [ופסק] כר' יוחנן דאמר בפרק האשה שנתארמלה שאם זכר העדות אחר שראה כתבו יכול להעיד, לתקון זמן בקידושין ולותביה שטרא גביה עדים וזימנין דלא דכירי וחזו מכתבא ודכירי ומסהדי. שאעפ"י שהרי"ף נטה אחר פירושא בתרא דפריש התם דלא איירי בשטר, אלא שעשו מזכרת. מיהו אם נזכרו אחר שראה השטר, מודה דלרבי יוחנן מסהדי. אלא ודאי עיקר הפירוש הוא כמו שכתבנו לדעת הר"ם. ודעתו תבין ממה שכתב בעדות פרק ג' [ה"ד] וח' [ה"ד, ה']. ושאר המפרשים שפירשו דהא דריש לקיש דינא דאורייתא הוא משום דכתיב [ירמי' ל"ב] וכתוב בספר והעד עדים. ומפרשי מן הדין אפילו קיום נמי לא צריך דריש גיטין [ג' ע"ב], וקיום שטרות דרבנן, דמדאורייתא בלא קיום נמי הוי כמי שנחקרה עדותן בב"ד, ואעפ"י שאינו יכול לקיימו על ידי אחרים. קשיא להו ההיא שיטה דאנוסים היינו, דאקשי ליה הא כשכתב ידן יוצא ממקום אחר, וכשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר לא אקשי ליה הא דריש לקיש. אלא פירושא דמילתא כדכתבינן. והאי וכתוב בספר והעד עדים, שיעידו על פה בב"ד קאמר, ויעשה מעשה ב"ד על עדותן. אי נמי האי קרא דברי קבלה הוא.
נימא הכי. דלא ליכתוב ביה זמן, דלא מהני שתמחוק הזמן, שהרי הגט נעמיד בידה להתירה להנשא. ואי נינחיה ביד העדים לא מהני, כדאמרינן גבי קידושין. להצלה דידה. פירש רבינו שלמה להוציאה מחזקת אשת איש, שהרי היא מוחזקת באשת איש. ואין לחוש שתמחוק הזמן, דהואיל ותקנו חכמים זמן בגיטין אם נמצא מחק בגט מוכחא מילתא דזינתה תחת בעלה, ורגלים לדבר וקטלינן לה דהעמידנה על חזקתה. אבל אם לא תקנו זמן בגיטין ליכא רגלים לדבר. ומשום העמידנה על חזקתה לא קטלינן לה. היל[כך ל]יכא למיחש שתמחוק. ואם תמחקנו לא תרויח כלום. אבל בקידושין השטר הוא לחובתה, להוציאה מחזקת פנויה ולהעמידה בחזקת אשת איש. ואם תמחקנו לא קטלינן לה אעפ"י שיש רגלים לדבר, דאמרינן העמידנה על חזקתה, ובחזקת פנויה היתה מעיקרא. וליתא להאי פירושא דלא קטלינן לה אי גזיא לזמן מהגט, דספק נפשות להקל [כתובות ט"ו ע"א]. ובהדיא אמרינן בגיטין פרק תנין [י"ז ע"ב] דמקשו לרבי יוחנן דאמר משום בת אחותו, גזיא ליה לזמן ויהביה ניהלה אי נמי מחיק ליה, מה הועילו חכמים בתקנתם. ומשני לרמאי לא חיישי. אלמא לא קטלינן לה, דאם כן הועילו. ועיקר הפירוש כך הוא, הגט בא להוציאה מאשת איש ולהתירה לכל, ולא תמחוק הזמן, דסברה דפסיל ליה לגיטא, דנשי לאו דינא גמירי. אבל שטר קדושין בא לחובה דידה להחזיקה באשת איש, ומחקה ליה. דאי מסקה אדעתא שיפסל שטר קדושין במחיקה, כל שכן דמחקה ליה. ותקוני מילתא בכדי לא מתקנינן. ואע"ג דאמרינן התם לרמאי לא חיישינן, והכא חיישינן דאמרינן זימנין דבת אחותו ומחפי עלה. לא דמי, דהתם רמאות דמינכרא היא שיצוה לכתוב הגט בזמן אחר שזינתה, ואחר כך ימחקנו, ולהא לא חיישינן. אבל הכא אם נתן השטר של קדושין בידו אם תזנה אחר כך יחוש להצלתה ויסתיר השטר ויאמר שאבדו, והכא ליכא רמאות כלל.
זיקת שני יבמין. כלומר שני ייבומין, מראובן ומשמעון, שהרי קדשה אחיו השני. אבל אם לא עשה בה השני מאמר ומת מותרות אעפ"י שזיקת השני עליה שלא אסרו זיקת שני יבמין אלא כשעשה בה מאמר, דמחזי כשתי יבמות הבאות מבית אחד, שדומה שהיבמה אשתו, שהרי קדשה. אבל אם לא עשה בה מאמר, לא מחזי כשתי יבמות הבאות מבית אחד. שתיהן חולצות. בגמרא מפרש אמאי לא מיבם לאשת השני. לאיזו שירצה. ממה נפשך, כדמפרש בגמרא. ולא ג[זרינן אטו יב]ום שתי יבמות הבאות מבית אחד. וחולץ. דדלמא מאמר לא מהני, ומשתי בתים קא אתיין. ואי זיקת. לרבנן פריך אמאי חולצת הא פטורה. מדרבנן. דמדאורייתא מאמר לא קני.
<h2>דף לב.</h2>
ויאמרו. כלומר ומה בכך, הואיל ומיבמין תחלה היבום נעשה כדין, וחליצה לאו כלום הוא. ומשני דלמא עבדי איפכא שחולץ תחלה והדר מיבם האחרת וקיימא עליה בלאו. ובפרק האשה רבה [צ"ו ע"ב] מסיק רבא דאע"ג דליכא צרה ויש לה זיקת שני יבמין מיחלץ חלצה יבומי לא מיבמה. נתן גט. אמתניתין קאי. כלומר שמעון שעשה מאמר באשת ראובן נתן לה גט למאמרו ומת כלומר שאמר בביאור גט זה שאני נותן מפני המאמר שעשיתי הוא, ולא מפני הזיקה. הילכך אינה פסולה לשאר אחין. אבל נתן לה גט סתמא פסלה, דמשום זיקה נמי משמע. ואף צרתה אסורה, כדאיתא פרק ר"ג [נ"ב ע"ב]. הותרה צרתה. אשת שמעון, דהשתא לא מחזו כשתי יבמות הבאות מבית אחד, שהרי נסתלק המאמר בגט. אבל היא. היינו אשת ראובן שנתן לה שמעון גט אסור ליבם אותה לוי, דמחלפה בבעלת הגט דעלמא שנתן לה גט סתם או דלא הוה בה מאמר, שפסלה על האחין. אפילו היא. דלא גזרינן, דבעלת הגט דעלמא דרבנן היא. וכן הלכתא. חדא זימנא. לעיל [ל' ע"א] שלשה אחין וכו'. דלא מידחיא. שמותרת לשלישי שאין אשתו אחותה אסורה, הואיל ובשעת נפילה היתה אשתו קיימת. הא. מתניתין דהכא. אידך. מתניתין דלעיל. לאיסורא. דמכל מקום בשעת נפילה נאסרה לזה. דחביבא ליה. דחידוש היה לו זה האיסור. לא זזה ממקומה. לעקרה לגמרי. בא עליה. על היבמה בחיי אשתו. קס"ד דקסבר ר' יוסי איסור חל על איסור. אחות אשה. דקדים, כדמוקים לקמן. נשא. אחת מן האחיות, זה האח החי. קיימא עליה האחות באיסור אחות אשה ברישא. וכי נסיב לה אחוה לא חייל עלה איסור אשת אח. תלי. דכי פקע איסור אשת אח, דהיינו כי מת בלא בנים. אתי וחייל. שתי מיתות. כגון חמותו והיא אשת איש, חמותו בשריפה ואשת איש בחנק. בחמורה. בשריפה. ונעשת אשת איש. שהיתה אלמנה כשנשא בתו. באשת איש. ואע"ג דקלה היא.
<h2>דף לב:</h2>
איסור מוסיף. כגון שנוסף איסור באותה חתיכה, כגון שנשא חי אשתו תחלה, ונאסרה עליו אחותו משום אחות אשה. והיא מותרת לשאר האחין. נשאת לאחד מהן נאסרה לשאר אחין משום אשת אח. ומגו דחל איסור אשת אח לגבי שאר אחין שהיתה מותרת חל נמי לגבי האי אף על פי שהיתה אסורה לו. וזהו איסור מוסיף משנוסף איסור באותה חתיכה למי שהיה מותר בה. ואיסור כולל הוא כגון שנולד איסור לנאסר בשאר חתיכות שהיו מותרות לו מתחלה, ונאסר לו גם זאת מכלל אותו איסור. והיינו נשא אשתו תחלה זה שמת, והיה האח מותר בכל האחיות. נשא אחת מן האחיות, נאסר בכולן משום אחות אשה מגו דנאסר בכל האחיות שהיה מותר בהן משום אחות אשה, חל זה האיסור גם כן באשת אחיו שהיה אסור בה משום אשת אח, וזהו איסור כולל. וקאמר דר' יוסי מודה דאיסור חל על איסור היכא דהוי איסור מוסיף, וחמותו ונעשת אשת איש איסור מוסיף הוא, דחמותו פנויה שריא לכולי עלמא. נעשת אשת איש נאסרה לכל העולם. והאי דקאמר נדון בחמורה, מפני שבמיתה עסיקינן, ואם הוא חייב שתיהן נדונינו בחמורה, שאי אתה יכול להמיתו בשתי מיתות, ואיסור חל על איסור ולא איסור מבטל איסור. אבל אם היה שוגג מודה דחייב שתי חטאות. אלא אמר רבא. כלומר ר' יוסי לית ליה איסור חל על איסור. והאי דקאמר לעיל חייב משום אשת אח ומשום אחות אשה, לאו בשוגג איירי לחייבו שתי חטאות, אלא במזיד וליעשות רשע גמור, ולקברו בין רשעים חמורים.
<h2>דף לג:</h2>
שנים שקדשו. בזה אחר זה. משום אשת אח. לראובן שקדש לאה תחלה, ונאסרה עליו רחל משום אחות אשתו. כשקדש שמעון רחל נאסרה עליו משום אשת אח ואשת איש דהוי איסור מוסיף, דהאי איתתא שריא לאחין. קדשה שמעון אתסרא להו ולכולי עלמא. ואם היתה נדה. הוי איסור מוסיף דמגו דאתוסף איסורא לבעלה אתוסף ההוא איסורא נמי לגבי ראובן ושמעון כשקדש ראובן לאה תחלה נאסרה עליו משום אשת איש ואשת אח, דהוי איסור בת אחת, ששני האיסורין חלו כשקדשה. והיה מותר באחותה. קדש את רחל אחותה נאסרו שאר האחיות משום אחות אשה, מתוך שנאסרו שאר האחיות משום אחות אשה, חל זה האיסור אף בלאה שהיתה אסורה לו מקודם. והיינו איסור כולל. ואם היתה נדה הוי איסור מוסיף כדפרישנא. ובשוגג [חייבי]ן ד' חטאות. שלשה חדשים. שכך זמן הכרת העובר. ומפרישין אותן. מבעליהן כדי להבחין בין זרע פסול לזרע כשר, שאם נתעברה הולד ממזר. החליפו. משמע במזיד. שש עשרה. לכל אחד ארבע, וכן לנשים. הוחלפו. בשוגג. מחזירין אותן. לבעליהן. מי שרו. הואיל ונבעלו ברצון נאסרו. אונס הוא. וקטנה אעפ"י שנבעלה ברצון שריא לבעלה, דאונס הוא. הא לאו מעוברות. כלומר אם אנו יכולים לידע מיד שאינן מעוברות מותרות לבעליהן מיד, דהא לאחר ג' חדשים שרו לבעליהן ואעפ"י שהן גדולות.
כוהנות. בנות כהנים. מן הכהונה. אם בעליהם כוהנים נפסלו להם, דאשת כהן שנאנסה אסורה.
<h2>דף לד.</h2>
מאן האי תנא. כלומר דאסר לאה על שמעון בד' חטאות משום כל הני איסורין כפרישנא במתניתין. דתנן. בכריתות פרק אמרו לו [י"ג ע"ב]. אכילה אחת. כזית. ואשם. אשם מעילות, דאפילו כהן לגבי אימורים זר הוא. והכי מפרש לה התם [י"ד ע"א] טהור מעיקרא לא אסיר אלא בחלב, הוה ליה טמא מיגו דנאסר בחתיכות טהורות אתוסף נמי איסורא לגבי חלב. פירוש דטמא שאכל קדשים הוא בכרת. וזהו איסור כולל. וחלב מעיקרא לא אסיר אלא באכילה. אקדשיה מיגו דאתוסף ביה איסור הנאה אתוסף נמי לגבי חלב. וזה איסור מוסיף לזו הגירסא. וכבר ביארנו סוף פרק כל הבשר דאיכא מאן דגריס אקדשה מיגו דאתוסף בה איסורא אכולא אתוסף נמי אחלב. פירוש וזהו כולל גם כן. ואכתי להדיוט הוא דאסיר, לגבוה שרי. הוה ליה נותר, מגו דאתוסף איסורא לגבי גבוה אתוסף נמי לגבי הדיוט. וזה איסור מוסיף. חל עליה יום הכפורים, מגו דאתוסף איסורא לגבי חולין אתוסף לגבי חלב. וזה איסור כולל. אם היתה שבת. מפרש התם אף אם היתה שבת, שחל יום הכפורים להיות בשבת. חייב אף משום הוצאת שבת ויום הכפורים. וזהו איסור בת אחת, דכשקדש היום חלה קדושת שבת ויום הכפורים יחד. הכי מתוקמא הכי אמסקנא. ורפרם דאוקמה דקסבר ר' מאיר שאין איסור הוצאה ביום הכפורים ומשום [הכי] נקט שבת, ליתה, דהא אסיקנא התם והא דרפרם בדיתא היא. ורבינו שלמה פירש כאן אם היתה שבת, דקסבר אין עירוב והוצאה ליום הכפורים. ופירש איסור בת אחת שאיסור אכילה דיום הכפורים ואיסור הוצאה דשבת חלו כאחת, דהיינו כשקדש היום. ולא נהיר כדכתבינן.
אליבא דמאן. כלומר כמאן מרבותיו סבירא ליה. דנהי דקסבר דאיסור כי האי גונא חייל. מיהו היכא דנתכוין לדבר מצוה, כי הכא במתניתין דנתכוין לבעול בעילת מצוה, כי טעה אמאי חייב. דר' יהושע. דאמר בשבת פרק רבי אליעזר [קל"ז ע"א] ובכריתות [י"ט ע"ב] [פרק] ספק אכל חלב, שמי שהיו לו שני תינוקות, אחד למול בערב שבת ואחד בשבת, ומל את של ערב שבת בשבת פטור. בהול. טרוד למול שלא יעבור זמנו. אבל גבי נישואין אין למצוה זמן קבוע. והוה ליה למידק, ומשום הכי חייב. ואי בעית אימא. דמתניתין לאו ר' מאיר היא אלא ר' שמעון דלית ליה איסור חל על איסור. וכל הני דמתניתין מיירי שכל האיסורין חלין כאחד. שליח. ראובן ושמעון עשו שליח לקדש להם לאה ורחל, וכן עשו שליח לקבל קידושיהם. ופגעו השליחים זה בזה. וזה נתן הקדושין וזה קבלה. ובבת אחת נתקדשו שתיהם, אלא נדות היכי הוי בת אחת עם הקדושין. שאם היו נדות תחלה תו לא חייל עלייהו איסורא דקידושין. ואם נתקדשו תחלה תו לא חייל עלייהו איסורא דנדות. בשופעות מתוך י"ג ולאחר י"ג. כך גריס רבינו שלמה, ופירש שהם נולדו שנה תמימה קודם שנולדו הן. והם נתנו להם קדושין ביום שנשלמו להם שנת י"ג. ואותו היום נשלמו להן שנת י"ב. ונתנו קדושין שיחולו כשיצא שנת י"ג ויתחיל שנת י"ד שיהיו גדולים. והשתא חלו איסור קדושין ואיסור נדה כשיגדלו. שאעפ"י שפרסו נדות תחלה ליכא איסורא גבייהו, דקטנים וקטנות נינהו.
לחיובי אינהו. כלומר משום הכי מוקמינן לה בהכי כדי שהם יהיו גדולים ויתחייבו. וכן ר"ל לחיובי אינהי. והאי דנקט בשופעות מתוך י"ג ולאחר י"ג, שאי אפשר לצמצם שיחולו הקידושין והנדות יחד אלא אם כן קדמו שעה אחת בקטנותן. והאי פירושא לא דק, דהואיל וקטנים הם אין קדושיהם כלום ואין שליחותם כלום, שאין שליחות לקטן. ור"ח גריס בשופעות מתוך שלש לאחר שלש, כלומר שקדשו גדולים בנות קטנות על ידי אביהם, ואין חייבין עליהם לא משום ערוה ולא משום נדה, ואעפ"י שמטמאה משום נדה, דהא אין ביאתה ביאה, ולאחר שלש חלו כולם לחייב האנשים. ומתוך י"ב לאחר י"ב. היה בהן איסור נדה, שהנדה לעולם בכרת עד שתטבול. לחייב האנשים שיהיו גדולות. והואיל ולא טבלו בינתים ובאו עליהן לאחר י"ב הרי כאן י"ו חטאות, ואיסורין דידהו חיילו בבת אחת לאחר ג' שנים דידהו. ואיסורין דידהי חיילי בבת אחת כשגדלו. וכשבאו עליהם כשגדלו נתחייבו הם שמנה חטאות. והן שמונה.
לרבי אליעזר. דהא אוקימנא למתניתין לעיל כרבי אליעזר. ומדש[מעינן ליה] פרק האשה [צ"ב ע"א] דבא עליה וחזר ובא עליה בהעלם אחת חייב שתים ואנן ק[אמרי]נן בשבועות [י"ז ע"ב] היה משמש עם הטהורה ופירש חייב שיציאתו הנאה לו כביאתו. אלמא יש לו הנאה על כל כח וכח של ביאה. הילכך אי מחייבינן שתים בשתי ביאות בהעלם אחת, הכי נמי אית ליה לחיוביה בביאה אחת אכל כח וכח של ביאה, דכל חד וחד הנאה היא. אלא האי חייב שתים דקאמר לא מנה אלא כח ראשון מכל ביאה וביאה.
<h2>דף לד:</h2>
איעבר. מיהודה. כדמפרש, דער ואונן שלא כדרכן שימשו. מיעכה. קודם ביאה, ופתחה פתחה, והוו להו כשתי ביאות. כ"ד חדש. שהתינוק יונק. מותר לו לעשות כך כדי שלא תתעבר ויגמל בנה וימות. כמעשה ער ואונן. ואסור. אלמא כדרכה שימשו. איש. כי ישכב איש אותה ורחצו במים [ויקרא ט"ו]. לכלה. דלא בעיא טבילה משום טומאה דשכבת זרע דביאה ראשונה. תכשיטי כלה. כחל ושרק שנותנת בפניה, ואם תטבול יעבירום המים. אבתריך. ששהית אחר בעליך הראשון עשר שנים וילדת. עלך. שאשתו היתה. כולן. כל הנשים שנבעלו. צריכות להמתין. מלינשא ג' חדשים אחר ביאתן. גיורת קטנה ומשוחררת קטנה. אע"ג דסתם גויה ושפחה זונות הם, לא גזור בהו רבנן, הואיל וקטנות הם. ודייק אבל קטנה בת ישראל צריכה להמתין, ואעפ"י שאינה בת בנים. דגזרינן משום גדולה. ובמאי. נפקא מבעלה ובעיא למיסב בעל אחר שתהא צריכה להמתין. דלא בעיא. אמתוני, דבמיאון ליכא למיגזר משום גדולה, שאין גדולה ממאנת. נתגרשה. הקטנה. והוא הדין לנתארמלה. צריכה להמתין. דאיכא למיגזר משום גדולה.
<h2>דף לה.</h2>
בזנות. כלומר שמואל לא איירי אלא בנבעלה בזנות. חילוף. שיתחלפו נשותיהם ותזנה מפני שהנשואין בטעות, לא שכיח, ולא גזרו הכא רבנן קטנה שנשאת בטעות אטו גדולה. אשתכח השתא לשמואל דקטנה גיורת או משוחררת אינה צריכה להמתין, הא גדולה צריכה להמתין, דסתמן זונות נינהו. ולית לן השתא דאשה מזנה מתהפכת. וקטנה בת ישראל אפילו זינתה צריכה להמתין בזנות, בנושאי טעות אינה צריכה להמתין. וכולן. כל אשה גדולה, הואיל וראויה לילד, שנבעלה. גדולה. דלא גזור בהו רבנן, כדמפרש טעמא לקמן. גיורת ומשוחררת. גדולה דשכיחא בהו זנות. ליגזר. שימתינו, כדי להבחין בין זרע שנזרע שלא בקדושה לזרע שנזרע בקדושה. אשתכח השתא לשמואל דגיורת ומשוחררת אפילו גדולה מותרת לינשא מיד, דלא גזור בהו רבנן. קטנה שזינתה אפילו בת ישראל מותרת לינשא מיד, דלא גזרינן אטו גדולה, דזנות בקטנה לא שכיחא. וכל שכן בנשואי טעות דקטנה דלא שכיחא. וגדולה שזינתה צריכה להמתין. כר' יוסי. דאמר דגיורת ומשוחררת אפילו גדולה אינה צריכה להמתין. מינטרא נפשה. דהא בדידה הוא לאגיורי, וממטיא מוך בהדה. להיכא אזלא, דלמא אזלא באתרא דמפקרי לה.
שמעה ממרה. דבעי לאשתחרורה, וממטא מוך בהדה ומשמשות במוך. בשן ועין. דלא ידעה דמשתחררה היכי מצינו למימר דטרחה וממטיא מוך. מאיזה טעם תטרח להביא מוך. ממילא. דבר הנעשה מאיליו בלתי כונה. ובעית למימר דיוצאה בשן ועין הואיל וממילא אשתחררה צריכה להמתין, שהרי לא ידעה הנולד, דהיינו השחרור, כדי שתהא צריכה להביא. והא אונס ההיא ביאה ממילא היא, שהרי לא ידעה שתיאנס כדי שתביא מוך. אנוסה ומפותה. ישראלית וגדולה, דבקטנה ליכא (אונס) [פתוי]. מתהפכת. אחר תשמיש, ואינה צריכה להביא דבר אחר, שהרי רפואתה עמה, ואפילו שפחה נמי עבדה הכי, דכל אשה מזנה אינה רוצה שתתעבר. ור' יהודה סבר דחיישינן שמא לא נתהפכה יפה ונתעברה. אשתכח השתא דר' יהודה ור' יוסי לא פליגי אלא בגדולה שזינתה. ר' יהודה סבר בין בגיורת או משוחררת או ישראלית צריכות להמתין. שאעפ"י שכל מזנה אינה רוצה להתעבר חיישינן שמא לא נתהפכה יפה ושמא נתעברה. ור' יוסי הואיל ונבעלו בזנות ודאי נתהפכה ולא נתעברה, ולא חיישינן לשמא לא נתהפכה יפה. ומיהו מודה ר' יוסי שאם היו להם בעלים בגויותן או בשפחותן, הואיל ואינן מזנות, שצריכות להמתין, דודאי אינה מתהפכת. דאינהו לא פליגי אלא כשאין לחוש אלא שנבעלו בזנות, כדאסיקנא טעמא דר' יוסי דאשה מזנה מתהפכת. ומסתברא דלא פליג ר' יוסי אלא כשאין לחוש אלא לביאה דזנות, כגון שאנו מכירין השפחה והגויה שאין להם מיוחדים כבעלים. אבל היכא שאין אנו מכירין אותן, משום חשש בעלים צריכות להמתין, דהואיל וטעמיה משום אשה מזנה, אלמא בשאין לחוש אלא לביאה דזנות עסיקינן. אשתכח השתא, היכא דאיכא למיחש לביאה דלאו זנות, דברי הכל דמשוחררת וגיורת צריכות להמתין ג' חדשים, הואיל והיא גדולה. ואם היא קטנה אינה צריכה, כלישנא בתרא דשמואל. והיכא שאין מכירין אותן ואין לחוש אלא לביאה דזנות, פליגי ר' יהודה ור' יוסי כדפרישנא. ושמואל סבירא ליה בזנות דגויה ושפחה כר' יוסי דאין צריכות להמתין. ובזנות דישראלית כר' יהודה. ואולי הטעם דזנות דישראלית אקראי בעלמא הוא, ולא בקיאן בהיפוך. והראב"ד כתב הטעם דגיורת ומשוחררת אית בהו תרי ספיקי, דספק זינתה או לא זינתה, ואפילו זינתה שמא נתהפכה. אבל באנוסה ליכא אלא חד ספיקא. והאי טעמא לא דייק, דהא מילתא דבר שיש לו מתירין הוא, דהא אחר ג' חדשים שרי. וכל דבר שיש לו מתירין אפילו בספק ספיקא ואפילו בדרבנן לא בטיל. ומשום הכי לר' יהודה דאמר שהיפוך יפה הוא ספק, אסורה לינשא. והאי דקאמר הוא דאמר כר' יוסי, משפחה ומשוחררת דאקשי ליה ליגזר הוא דקא אמר. והוא הדין דבמסקנא הוה מצי לאקשויי לשמואל אי הכי ישראלית נמי. אלא דהוה מתרץ, בישראלית סבר לה כר' יהודה, דהא אשמעינן תלמודא פלוגתא דר' מאיר ור' יהודה בשפחה וישראלית. ופריק דהיינו ר' מאיר כשמואל ללישנא בתרא.
ואית דמפרשי דהאי אלא אמר רבא הכי פירושא, טעמיה דר' יוסי דאשה מזנה וכו' ושמואל כר' יוסי. והואיל ואשכחן לר' יוסי דאמר דאפילו ישראלית שזינתה מותרת לינשא מיד לא תידוק במימרא דשמואל הא קטנה אין צריכה להמתין, דהוא הדין אפילו גדולה, דשמואל לא איירי אלא בזנות. והכי פירושא דמילתיה, כל אשה שנבעלה צריכה להמתין חוץ ממי שנבעלה בזנות, ואפילו שפחה ונכרית, דאפילו בשפחה ונכרית אמרינן שמתהפכת כשמזנות, וכל שכן ישראלית דכסיפא לה מילתא וודאי נתהפכה שלא תתעבר. ומקצת רבוותא פסקו כר' יהודה וכתב הרי"ף שלא ידע מאיזה טעם פסקו כך, דהא קיימא לן [ערובין מ"ו ע"ב] דר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי. וכן פסק הר"ם בגירושין פרק י"א [הכ"א] כר' יוסי, וכדפרישנא דמודה ר' יוסי. אשתכח השתא לפום מסקנא לר' יוסי דהלכתא כותיה, ישראלית שהיא פנויה וזינתה אעפ"י שהיא גדולה מותרת לינשא מיד, דאשה מזנה מתהפכת בודאי, וכל שכן אם היא קטנה. היכא דנבעלה במה דלאו זנות, כגון שהוחלפו נשותיהן בשוגג, אם היא גדולה צריכה להמתין, שמא נתעברה, כסתם מתניתין. דבהא אפילו ר' יוסי מודה, דלא איירי אלא בזנות, והכא לא ידעה דזניא כדי שתתהפך. ואם היא קטנה מותרת מיד, דהואיל ונשואי טעות לא שכיחי לא גזור רבנן קטנה אטו גדולה. אבל בשאר נשואין אם נתגרשה או נתארמלה, ואעפ"י שאינן ראויות לילד, צריכות להמתין, גזירה אטו ראויה לילד. חוץ מן הממאנת דלא גזרינן כדשמואל. גיורת ומשוחררת, היכא דידעינן להו וליכא למיחש אלא לביאת זנות, שאעפ"י שאין להם בעלים או מיוחדים סתמן זונות נינהו, מותרות מיד, דהואיל ומזנות מתהפכות. והיכא דלא ידעינן להו, הואיל ואיכא למיחש לביאה דלאו זנות, אפילו ר' יוסי מודה שצריכה להמתין להבחין בין נזרע בקדושה לנזרע שלא בקדושה. ומפני זה כתב הר"ם פרק י"א [ה' גירושין הכ"א] דמשוחררת וגיורת ואפילו גר ואשתו צריכין להמתין דמיירי דאיכא למיחש לביאה דלאו זנות. ואם היא קטנה מותרת לינשא מיד, דבחד מהני לישני דשמואל לא אשכחן דגזר במשוחררת וגיורת אטו גדולה, אלא בלישנא קמא אמר בהדיא דלא גזרינן.
ישראליות. נשואות לכהן. נשי ישראל לא. שאם נתארמלו ודאי נפסלו לכהן. ואנהרינהו. הביא לנו ראיה ממשנתינו דהבא על יבמתו [נ"ו ע"א]. דבי נשייהו. שאם ימות בעלה וזרע אין לה אינה שבה לאכול מלחם אביה, דאפסילא לה משום האי זנות. דהואיל ונבעלה לפסול לה נפסלה, כדמסקינן בפרק אלמנה [ס"ח ע"א].
<h2>דף לה:</h2>
ונמצאת. ריבותא אשמעינן דאע"ג דבשעת חליצה לא היתה עוברה ניכר, ונראית חלוצה מעליתא, אפילו הכי הואיל וילדה ולד של קיימא לא חשבינן להך חליצה לכלום. והוא מותר בקרובותיה. בהנך שנאסרות על האיש מחמת אשתו. והיא מותרת בקרוביו. בהנך שנאסרה האשה מחמת בעלה. והטעם שלא היה לו בה שום אישות, דערוה היא לו. ולא פסלה מן הכהונה. דכמאן דחלץ לה אחד מן השוק הוא. אין הולד של קיימא. שהפילה. והוא הדין אם יצא חי ולא שהה ל' יום [כדלקמן ל"ו ע"ב]. הוא אסור. לר' יוחנן אם הפילה, דחליצה מעליתא היא, ולריש לקיש מדרבנן. והאי נמצאת דקאמר בין שחלץ תוך ג' חדשים או אחר ג' חדשים, ומיירי בשלא הוכר עוברה, דמדאורייתא מותר לחלוץ אפילו תוך ג', ורבנן הוא דגזור שלא תחלוץ תוך ג' חדשים. ומשום [הכי] כי לא הוי ולד בן קיימא אע"ג דנחלצה תוך תשעים יום פסלה מן הכהונה. ונמצאת. שהיה שוגג, ומיירי שלא יבם עד אחר ג' חדשים ולא הוכר העובר עדיין, דבסיפא איירי בשיבם תוך ג' ולא הוכר העובר לג' חדשים, ומשהכיר שהיא מעוברת צריך לפרוש הימנה עד שתלד.
יוציא. יגרשנה. ומדרבנן כדלקמן [ל"ו ע"ב]. דמדאורייתא לא צריכה גט, דחייבי כריתות היא ולא תפסי בה קדושי, דאשת אח שלא במקום מצוה היא. קרבן. שבא על אשת אח. ואם אין הולד של קיימא. שהיה נפל, כלומר שנולד מת. אבל אם יצא חי, ומת בו ביום או תוך ל' יום, מוציאה בגט וחולץ לה, ואחר כך תהיה מותרת לאחרים. וכן כתב הר"ם פרק א' [יבום ה"ה]. וכן כתב רבינו מאיר. והטעם שמוציאה, דהא מן התורה יצא חי פוטר, כמו שכתב הר"ם. וצריכה גט, אע"ג דביאת מעוברת לא שמה ביאה, ביאה פסולה כמאמר שויוה רבנן [להלן נ"א ע"ב], וצריכה גט למאמרו וחליצה לאותה זיקה שהיא מדרבנן, אי נמי צריכה גט מטעם שלא יאמרו יבמה כנוסה יוצאה בלא גט. יקיים. אשתו. ואפילו לא פירש הימנה. ובגמרא קניס ר' אליעזר ומחייבו להוציאה. ספק. שיבם אותה תוך ג' חדשים וילדה בן קיימא לאחר ששה חדשים שכנסה זה. יוציא. מספק, דשמא זה הולד מאחיו המת הוא וילדה לט' חדשים, ובכרת רמיא עליה, ולא בעיא לא חליצה ולא גט. ושמא בנו הוא וילדה לשבעה, דיולדת לשבעה יולדת למקוטעים, כלומר אפילו לששה ויום אחד חי, ובדין ייבם, ויוציאה בגט. והולד כשר. ממה נפשך. אשם תלוי. אשם הבא על הספק. למעוברת. אעפ"י שהכיר בה שהיא מעוברת. והפילה. שיצא מת. והוא הדין אם יצא חי ולא חיה ל' יום שצריך לחזור ולחלוץ לה לריש לקיש. מן האחין. דנפטרה בחליצתה הואיל והפילה. ואם בא עליה אחד מהם קנאה, הואיל והפילה. צריכה חליצה מן האחין. כלומר דלא נפטרה באותה חליצה. מיהו מודה דנפסלה לכהונה באותה חליצה מדרבנן. ואף אחין חולצין ולא מיבמין. ומיהו אפילו הוא חוזר וחולץ לה ונפטרה, וזה אין בו ספק, וכן כתב הר"ם פרק א' [ה"כ]. לא שמה ביאה. שאם בא עליה לא קנאה קנין גמור ושאר אחין מצו למפסלה עליה.
אם יבא אליהו. כלומר אילו היינו יכולים לידע זה בבירור. תגלי מילתא למפרע לא אמרינן. מדאורייתא, הילכך לא נפטרה. אלא הואיל וההיא שעתא דחלצה לאו בת חליצה ויבום, לא הויא חלוצה מן התורה. והא לית ליה. דהא אפילה, הילכך חליצה מעליתא הואי ובת [חליצה הואי]. ומודי ר' יוחנן. שאם ילדה ולד של קיימא חליצתה ולא כלום הוא, ולא תנשא אפילו צרתה עד שתלד שמא יהא ולד בן קיימא, וולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם, כדלקמן. ואפשר שאם יצא חי ומת תוך ל' יום מודה ר' יוחנן לריש לקיש דצריכה חליצה, דכי האי גונא מן התורה לאו בת חליצה ויבום היא. אין. ביו"ד. עין עליו. אם יש ולד כלל, ואפילו נוצר, לאו בת חליצה היא מן התורה. אין כמו עין, דאלפין ועיינין מחלפין באלפא ביתא. ולחומרא. דלמא אתו למשרא חלוצה לכהונה או קרובים לחלוצה, דלא ידעו דמעוברת הואי. ומטעם זה נמי אינה מתיבמת לאחין אלא חולצת. יקיים. שקנאה בביאה ראשונה. ואע"ג דמעברא לה. ואם בא לגרשה, בגט סגי לה. יחזור ויבעול. לקנותה, שלא תהא צריכה אלא גט, דבההיא ביאה קמייתא הואיל ומעברא לא קנאה, ואם בא לגרשה קודם שיחזור ויבעול צריכה [גט וחליצה, דביאה פסולה היא, וכמאמר שויוה רבנן]. ואין ביאה וחליצה פוטרת היכא דהוי ולד של קיימא. ואפילו ר' יוחנן מודה בהא, דלא פליג אלא כי הפילה. לא תנשא צרתה. וכן שכן שהוא צריך לפרוש הימנה, דדלמא ילדה בן קיימא ורמיא עליה באיסור אשת אח.
<h2>דף לו.</h2>
הא לא יהא. שהפילה, דלמפרע בת יבום היא, הצרה פטורה באותה ביאה, ואין צריך לחזור ולבעול אחר שהפילה. הכי קתני. שמא לא יהא בן קיימא. והאי דקתני ולד אינו פוטר, דמשמע דבבן קיימא איירי, הכי קאמר. עד שיצא לאויר העולם. חי, משמע הא יצא חי, אעפ"י שמת בתוך שעה פוטר מן התורה. וזה נבאר לקמן בג"ה. להא דריש לקיש. דחליצת מעוברת לא שמה חליצה. היא צרתה. כלומר לאותה צרה שהלכה עמו חיישינן שמא הניחה מעוברת. אבל אם שמעה שמתה אותה לא חיישינן שמא נשא בעלה אשה אחרת והניחה מעוברת. הכי מפרש בהאשה [קי"ט ע"ב]. בתוך תשעה. שמת. היינו ספיקא שמא יהא ולד בן קיימא וולד פוטרה, ואין ולד פוטר עד שיצא לאויר העולם. אלא תחלוץ וכו'. דממה נפשך נפטרה, אי ולד בן קיימא נפטרה בולד, שהרי נולד. ואי אינו בן קיימא נפטרה בחליצה. אלא ודאי טעמא הוא דחליצת מעוברת לא שמה חליצה, ואע"ג דמפלה לה. והואיל ואיכא חדא דמעברא לא שייכא חליצה בחדא מינייהו. כרוז. כלומר לכתחלה לא אמרינן לה דלחליץ, שהרי צריך להכריז אם יהא הולד בן קיימא, ולומר דעו שזו לא פסלתה חליצתה דלאו כלום הואי. ומשום הכי לא שרינן לה חליצה לכתחלה אפילו לאחר ט' חדשים דודאי נולד הולד. ואם אינו בן קיימא נפטרה בחליצה. אפילו הכי לא שרינן לה לכתחלה עד שתדע האמת אם נתעברה וילדה ולד בן קיימא או לאו בר קיימא. כדתנן עד שתדע, ואפילו לאחר כמה שנים משמע. מיהו אם חלצה נפטרה, כדתנן במתניתין דהכא. ולפום האי טעמא אם היתה גרושה מתחלה, שהיא פסולה לכהונה, תחלוץ ותנשא לאחר ט' לכתחלה.
לא תחלוץ. דתידוק מינה סייעתא לריש לקיש. לא תנשא. לשוק בלא חליצה. מיהו אי חלצה בתוך ט' תנשא לאחר ט'. בהני תלת. ואיכא נמי אחריתי בריש ע"ז [ו' ע"ב], דפליגי ר' יוחנן וריש לקיש בנשא ונתן לפני אידיהן, והלכה כריש לקיש, דהא תניא כותיה. ואע"ג דלא חשיב הכא אלא תלת. ואיכא מאן דאמר דמשום הכי לא חשבה בהנך, דבהני תלת לא שייך לישנא דאיסורא, דאפילו חלץ למעוברת ליכא איסורא בחליצה. על פיו. כלומר שחותך וגוזר עניניו. וחלוקתו בפיו, ולא כסתם ירושה, שאם כן היה שותק. והשוה. או שהשוה. הואיל ובלשון מתנה אמר, שהרי הוא יכול ליתן את שלו למי שירצה. ואם אמר בלשון ירושה. שהתנה על מה שכתוב בתורה. ובירושה אעפ"י שהיא ממון תנאו בטל.
<h2>דף לו:</h2>
ואמר ריש לקיש. לאו אמתניתין פליג, כדמפרש התם ביש נוחלין [ב"ב קכ"ט ע"א]. לאחר מותו. שכתב לו מהיום ולאחר מותו. ואין לו לאב אלא הפירות בחייו. מכורין. שיאכל הלוקח הפירות כל זמן שיחיה האב, שכל זכותו מכר לו. לא קנה. אפילו לכשימות האב, שהבן לא היה יכול למכור, הואיל והאב היה לו בהן פירות, הוה ליה כקנין הגוף. ומתניתין דתני עד שימות האב, דמשמע הא כי מת האב מכירת הבן הויא מכירה, התם בשמת האב בחיי הבן, ונמצא שזכה הבן במתנה, ומה מכר הבן כל זכות שתבא לידו. אבל מת הבן בחיי האב לא באה זכות לידו. בגט. משום קנסא. אם לא פירש הימנה תיכף שהכיר בה שהיתה מעוברת, ונכנס בספק איסור אשת אח. ומיהו הואיל והפילה הוה ליה יבום מעליא, בגט סגי ליה, בלא חליצה, דאשתו גמורה היא. ומאחר שגירשה נאסרה עליו לעולם, דהואיל ומחייבינן ליה לגרשה משום ספק אשת אח, משום ההוא איסורא אסירה ליה לעולם. והיינו אמרו דבר אחד. לא ישא. מדרבנן. וטעמא מפרש לקמן [מ"ב ע"א]. וכשיגיע זמנו. היינו שילדה ומת, או עברו כ"ד חדשים של זמן יניקה. פרשי. וליכא למיקנסיה להאי משום אחריני, דבדילי אינשי מכל חשש איסורא דאורייתא. אבל במעוברת ומניקה דאיסורא דרבנן הוא קנסינן ליה כי היכי דלא לגמרו אחריני למעבד הכי.
מוציא בגט. אם כנס מעוברת חבירו, דהא בת גיטא היא. והואיל וכנסה באיסור, שהרי ידע בה שהיתה מעוברת, אעפ"י שהאיסור דרבנן הוא, קנסינן ליה שיוציאנה. אבל במתניתין דכונס יבמתו ונמצאת מעוברת, לאו בת גיטא היא, דאי ילדה ולד בן קיימא חייבי כריתות היא, ולאו בת גיטא היא, ואי מפלה זקוקתו היא, הילכך בהפרשה סגי ליה. והאי דתני בזמן שהולד של קיימא יוציא בגט, גט דרבנן הוא. והואיל ולאו בת גיטא היא, לא שנא הכיר שהיתה מעוברת או לא הכיר, בהפרשה סגי ליה. ומנא לן דבמתניתין סגי ליה בהפרשה, דלא תני יוציא בגט אלא עד שילדה בן קיימא. והיכא ששהתה אשה ג' חדשים אחר בעלה ולא הוכר עוברה, וכנסה אחד והוכר עוברה, אע"ג דבת גיטא היא דאשתו גמורה היא, בהפרשה סגי ליה, דהא לא עבד איסורא כי נשאה דניקנסיה שיגרשנה. וכן תבין דעת הר"ם ממה שכתב בגירושין פרק י"ג. יפריש. בלא גט משמע. ואם תאמר והא גרסינן בסוטה פרק ארוסה [כ"ד ע"א] במשנה ובברייתא וחכמים אומרים יכול להפרישה ולהחזיר לאחר זמן, אלמא יפריש נמי גט משמע. תריץ דיפריש משמע הכי ומשמע הכי, ויוציא לא משמע אלא בגט, ואמור הכא יוציא לגלויי דבגט הוא. ומסתברא שאף לארס אסור, דומיא דלא יתארסו תוך ג' חדשים [להלן מ"א ע"א]. מיהו הואיל וסתם ביאה אחר נשואין הוא ולא אחר קדושין אם נשא יגרש, ואם קדש ישמר שלא יכנוס עד אחר זמן יניקה ולא יבא עליה, ובהכי סגי ליה. וכן תבין דעת הר"ם.
התם תנן. בשבת פרק ר' אליעזר דמילה [קל"ו ע"א]. תנו הכי בברייתא. באדם. משום הכי נקט באדם דבסיפא תני ובבהמה שמנה ימים. אינו נפל. ופוטר אמו מן החליצה. ספיקא. וחולצת ולא מתיבמת. וכתב רבינו שלמה ודוקא דמספקא לן אי כלו חדשיו ואם לאו. אבל אי קים לן שכלו לו חדשיו תנן במסכת נדה [מ"ג ע"א] תינוק בן יומו פוטר מן היבום. נראה שרבינו שלמה פירש המשנה בקים להו שכלו לו חדשיו, כדמסיק לה התם בסיפא. ופוטר דקאמר, לגמרי ואפילו חליצה מדרבנן לא בעיא. וזה אמת, דאי קים לן שכלו לו חדשיו, אפילו חליצה לא בעיא. אלא קשיא להאי פירושא אמאי לא אקשי ליה גבי פוטר מן היבום כמאן דלא כרשב"ג דאי כרשב"ג הא אמר לא שהה ספיקא הוי, כדאקשי ליה בסיפא דתני והרי הוא לאביו ולאמו כחתן שלם לענין אבילות, ואוקמה דקים ליה שכלו לו חדשיו. מדלא אקשי ליה הכי גבי פוטר מן היבום, מכלל דהא מילתא דברי הכל היא ולא שייכא בדרשב"ג, ואפילו בלא קים לן שכלו לו חדשיו מתוקמא. דפוטר מן התורה קאמר, שמן התורה הולד פוטר, הואיל ונולד חי ואעפ"י שמת מיד, כדמוכח התם מקרא ובן אין לו והא אית ליה. וההיא מתניתין דנדה דפוטר מן היבום, מן התורה קאמר. והא דאמרינן הכא חולצת כי מת בתוך שלשים, מדרבנן הוא. דמדרבנן אינה פטורה מן החליצה עד שיצא מכלל נפל או שנודע בודאי שכלו לו חדשיו או שיחיה ל' יום לרשב"ג. ומיהו רבינו שלמה פירש שם נימא מתניתין דלא כרשב"ג אכולה מתניתין קאי, דקא חשיב בן יום אחד בן קיימא. ובשבת פרק רבי אליעזר דמילה [קל"ה ע"ב] ביארנו שדעת הר"ם [עי' פ"א אבל ה"ו] דפלוגתא דרשב"ג ורבנן אינה אלא לענין אבילות, דבעינן לבו דוה עליו, אבל לענין פוטר מיבום תרוייהו מודו דהואיל ונולד חי פוטר מן התורה. ולדברי הכל חייבת חליצה מדרבנן אי לא הוי ודאי ולד של קיימא, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. ומסיק התם אביי בשפיהק ומת דברי הכל מת הוא, כלומר ספק מת אפילו רבנן מודו דלאו ודאי ולד של קיימא הוא, דהואיל ומת מיד יש להחזיקו בשלא כלו לו חדשיו. כי פליגי בשנפל מן הגג או אכלו ארי, מר סבר מת הוא, ומר סבר חי הוא דרוב נשים ולד של קיימא ילדן. הילכך כי פיהק ומת ועמדה ונתקדשה לכהן, הואיל ואפילו רבנן מודו בהא לרשב"ג חולצת ואסורה לו. ואפילו לפירושא דילן דאמרינן דהואיל ויצא חי נפטרה מן התורה, הואיל וצריכה חליצה מדרבנן לדברי הכל, מפקינן לה מגברא. ואפילו לפירוש רבינו שלמה שנראה דעתו שמן התורה לא נפטרה אלא אם כן היה בן קיימא, פיהק ומת חולצת ולא מתיבמת, דהאי דברי הכל מת הוא פירושו דומיא דמר סבר מת הוא דקאמר בסיפא לרשב"ג, מה התם ספיקא הכא נמי ספיקא הוא וחולצת ולא מתיבמת. מיהו היכא דנודע בודאי שלא כלו לו חדשיו, וסימניו מוכיחין עליו, שלא יצא בשערו ובצפרניו, דליכא למימר בן שבעה הוא ואשתהויי אשתהי, כדאיתא בהערל [פ' ע"ב], ונולד חי ופיהק ומת לפירוש רבינו שלמה מותר ליבמה, שמן התורה לא נפטרה. ולפירושא דילן אסור ליבמה, שמן התורה נפטרה, הואיל ויצא חי, וחולצת מדרבנן. וכן תבין דעת הר"ם ממה שכתב ביבום פרק א' [ה"ה]. מת. בן היבמה. בתוך שלשים. ואפילו ביום שלשים, כדאסיקנא בפרק יש בכור [בכורות מ"ט ע"א] דיום שלשים כלפני שלשים. ונתקדשה. לשוק בחזקת שהיא פטורה משום בנה. והוא הדין שאם נשאת, [דחד] דינא הוא כדמסיק ואזיל. ונקט נתקדשה משום דינא דכהן כמו שנבאר. חולצת. מיבמה שלא תאסר לבעלה בחליצה. אשת כהן. שתאסר לו אם תחלוץ.
<h2>דף לז.</h2>
הכי. כדקאמרת. הדר ביה. ואמר כדאמרי אנא. תרבא. שתתירו חלב. הכא מאי. אם נשאת לכהן שאם יוציאנה בגט תהא אסורה לו, מי סגי ליה בהפרשה. כרבנן. וסמכינן אולד ונפטרה. ואפסיקא הלכתא התם בפרק ר' אליעזר [שבת קל"ו ע"א] כרשב"ג, ואפילו הכי באשת כהן עבדינן כרבנן. כתב הרי"ף ואי בשנתקדשה מותבינן לה תותי גברה, כל שכן אי נשאת דלא מפקינן לה מתותי גברה. והאי דאמרינן התם [להלן צ"ב ע"א] לענין שומרת יבם שנשאת בלא חליצה, לא שייך בהא מילתא. דהתם ודאי דבעיא חליצה, אבל הכא כיון דמת בתוך שלשים יום ספיקא הוי, ומספיקא לא מפקינן איתתא מתותי גברה. אלא אי בעלה ישראל חליץ לה יבמה ויתבה תותי גברא. ואי בעלה כהן, דאי חליץ לה יבמה איתסרא עליה, יתבה תותי גברא בלא חליצה כדכתבינן, ע"כ. נראה דעתו דנתקדשה נקט משום כהן, לאשמועינן דאפילו לא נשאת אלא שנתקדשה יתבא תותיה בלא חליצה כדכתבינן. והר"ם שלקח סוף פרק ב' [גירושין הכ"א] נתקדשה בלשון ההלכה, משום דינא דכהן נמי נקט ומיהו הוא הדין אם נשאת. וביאר וכתב גירשה הכהן או מת הרי זו חולצת ואחר כך תינשא לאחרים, עד כאן. וזה אין בו ספק. קדש. אלמנת חבירו או גרושת חבירו. ואסרו חכמים אפילו לארס, כדי להבחין בין זרע ראשון לזרע שני שאם יקדש שמא יבא עליה. משמתינן ליה. אית דמפרשי עד דיהיב גיטא. ערקויה מסתייה. פירש רבינו שלמה ולא בעי למכפייה למכתב גיטא, דהואיל וברח גלי אדעתיה שאינו רוצה לכנסה עד זמנו. ואם תאמר הואיל וקדש תוך ג' חדשים צריך ליתן גט, קדש מעוברת חבירו או מינקת חבירו אמאי אינו צריך ליתן גט, ויש לומר דאין הכי נמי ומפרשי ההיא דסוטה [כ"ד ע"א] בארוסה, ויכול להפרישה דקתני בגט קאמר. ועיקר הפירוש דאירס בתוך תשעים אינו מוציא בגט. ומשמתינן ליה דקאמרינן כדי שיהא נזהר שלא ישאנה. והואיל ואירס ועבר על דברי חכמים שאסרו לארס שמא ישאנה, משמתינן כדי שלא ישאנה. ואם ברח לא משמתינן ליה, דהא גלי אדעתיה שאינו רוצה לכנסה, וערקוייה מסתייה דלא נישמתיה. וכן תבין ממה שכתב הר"ם בגירושין פרק י"א [הכ"ד], וכתב שאם כ[נס בתו]ך תשעים שמפרישין אותו. נראה דעתו דלא צריך לאפוקה בגיטא. ואע"ג דנשא מעוברת חבירו צריך לאפוקה בגיטא, ההוא איסורא משום חששא דשפיכות דמים, משום הכי החמירו בהא ולא סגי בהפרשה עד דיהיב לה גיטא. ונראה דעתו דלא משמתינן אם כנס, דאע"ג דעבריה לאיסוריה אית ליה תקנה בהפרשה. ואע"ג דאירס משמתינן ליה, טעמא דמילתא הוא שלא ישאנה. אבל היכא דכנסה למאי משמתינן ליה, כדי שלא יבוא עליה, הרי אנו מפרישין אותן, ואם נמצאת מעוברת יוציא בגט. ומסתברא לפירוש רבינו שלמה שאם אירס מעוברת ומינקת חבירו, דמשמתינן ליה, דומיא דאירס תוך שלשה חדשים. ולפירושא דילן לא משמתינן ליה. והואיל ואי כניס לה בעי לאפוקה בגט לא משמתינן ליה כדי שלא ישאנה, דודאי לא נסיב להו, דהא אי נסיב לה מיחייב לאפוקה בגיטא. ולא דמי לאירס תוך שלשה חדשים, דהתם הואיל ואי כניס לה בהפרשה סגי ליה כדכתבינן, איכא למיחש שמא ישאנה. ומשום הכי משמתינן ליה כדי שלא ישאנה. אבל הכא דאי כניס לה בעי לאפוקה בגיטא ליכא למיחש להכי. הילכך לא משמתינן ליה.
רוב נשים לתשעה ילדן. ונשדיה בתר רובא, וליתי חטאת, דודאי בר קמא הוא ואשת אח בעל. לשליש ימיה. ג' חדשים. לא הוכר. דאי הוכר לא מספקא לן. דאי לג' חדשים אחר מיתת הראשון הוכר ודאי דידיה הוא. כהן גדול. כלומר כשר הוא ממה נפשך. והשני. כלומר אם קיימה אחר כן וילדה לו. מאי קאמר. ודאי ממזר מספק הוא, שאם הראשון בן המת הוא ממזר, ואם לאו הוא כשר. אין ספק ממזר. חלק מודאי ממזר, אלא דינם שוה. הילכך כודאי ממזר הוא, הואיל ודינם שוה. ממזר ודאי. כממזר ודאי, שדינם שוה, דודאי ממזר וספק ממזר מותרין זה בזה. כהילל. בפרק עשרה יוחסין [קידושין ס"ט ע"א] דקאמר דממזרים שתוקי ואסופי מותרין לבוא זה בזה. הלכתא. דקיימא לן בגיטין [ס"ז ע"ב] משנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי. משום הכי הוצרכו לאוקומה לרבי אליעזר בן יעקב אליבא דהלכתא, לאביי כהילל ולרבא כר' אליעזר.
<h2>דף לז:</h2>
ממזירין. מספק קרי להו ממזירין. קבלה. נתעברה. זו מה היא. לשון ספק. יתר על כן. דאפילו בנשואין אסור. וילך וישא. שמא הניח האחרת מעוברת ויהיו לו בנים מזו. מיהו אם שהה עד שידע שלא הניחה מעוברת, הואיל ואין לו בנים הימנה מותר. והעיקר שאפילו לא היו לו בנים מהראשונה אסור, שאם [ישאו] נשים בהרבה מקומות, ישאו אף כשיהיו להם בנים. והא רב. הא דרב ודרב נחמן הוא פ"ק דיומא [י"ח ע"ב]. ליומיה. מי רוצה להיות אשתי לימים שאתעכב כאן ואחר כך אגרשנה. וכך היו עושין בכל המקומות שהיו הולכין אעפ"י שהיו להם בנים מנשותיהם. כך צריך לפרש לפירושא קמא. דבקיאי. כולי עלמא בשמייהו. והיו קורין לבניהם בני פלוני. ואם יבוא בנו ממקום אחר ויפגוש בתו ישמע שהיא בת אביו ויפרוש. והא אמר רבא. הא דרבא הוא פרק תינוקת [נדה ס"ו ע"א]. ושם ביארנו דהא דרבא לא שייכא במחזיר גרושתו, וראיה לדבר המחזיר גרושתו ולנה עמו בפונדקי דפרק הזורק [גיטין פ"א ע"א], כמו שביארנו שם. השתא מקשי היכי מצו למינסב איתתא ביומא דעייל בההוא אתרא. ונתפייסה. ונתרצית.
שבעה נקיים. שמא מחמת חימוד ראתה דם טיפה כחרדל ולא הרגישה. הילכך אסורה לינשא מיום שנתרצית עד שתספור ז' נקיים ותטבול, שמא ראתה דם ולא הרגישה. וש"מ בהדיא דנדה אסורה לינשא. והטעם משום הרחקת עבירה, כמו שביארנו בריש התינוקת. ואית דמפרשי דרבא לא איירי כלל לאסרה לינשא, אלא שאסור לבוא עליה עד שתספור ז' נקיים. ומותיב אמאי נסבי משום חד יומא הלא היא אסורה להם עד שתספור ז' נקיים ותטבול. והעיקר דהואיל וקאמר רבא שאסורה ליבעל משום חשש נדה עד שתספור ז' ותטבול, ממילא משתמע שאסורה לינשא. שכל נדה אסורה לינשא משום הרחקת עבירה עד שתטהר. דגרסינן בנידה פרק תינוקת רבינא איעסק ליה לבריה בי רב חביבא אמר להו ליום פלוני לכתיב לה כתובה איעכב שבעה יומי, בתר ההוא יומא אתא אמרו ליה מאי טעמא עבד מר הכי אמר להו לא סבר לה מר הא דאמר רבא תבעה לינשא ונתפייסה צריכה שתשב ז' נקיים וכו'. וש"מ בהדיא דרבינא אוכח מהא דרבא, דהואיל ויש לה חשש נדה כל ז', שאסורה לינשא כל ז' עד שתטהר. ובנו היה נושא קטנה, כדאיתא התם. ולא היה עדיין צורבא מרבנן, משום הכי לא רצה שישאנה עד שיעברו ז'. וזה אין בו ספק. ולשון הר"ם פרק י"א מאיסורי ביאה [ה"ט], יתר על זה, כל בת שתבעוה לינשא ורצתה שוהה ז' נקיים מאחר שרצתה, ואחר כך תהיה מותרת ליבעל, שמא מחמת חימודה לאיש ראתה דם טיפה אחת ולא הרגישה בה וכו'. לפיכך כל אשה שרצתה כשתבעוה לינשא לא תנשא עד שתספור ותטבול. ואם נשאת לתלמיד חכם מותרת לינשא מיד ותספור מאחר שנשאת ותטבול שתלמיד חכם יודע שהיא אסורה ונזהר מזה ולא יקרב אליה עד שתטבול.
משדרי. ז' ימים קודם כניסתם לעיר. ומודעי. שפלוני יבוא הנה ביום פלוני. מי רוצה להנשא לו ויגרשנה כשילך. ובבואם בעיר כבר עברו ז' נקיים. ואי בעית אימא. אית דמפרשי דהשתא מתרץ הך קושיא דר' אליעזר ודרבה באנפא אחרינא, ומפרשי יחודי שלא היו נושאים אותן, אלא היו מודיעין להם מאן איתתא ליומיה, ויודעים אותן שנתרצו. והואיל והיו יכולים לישא אותן כשירצו יעמדו בלא הרהור, דפת בסלו הוא. ולא דייק האי פירושא, דהואיל ולא היו יכולים לישא לכשירצו שהרי נותנין להן שבעה נקיים לאו פת בסלו הוא. ועוד דהא לא מצו למינסבינהו משום דר' אליעזר בן יעקב. ואית דמפרשי דודאי היו נושאין אותן, אלא לא היו עמהם, אלא ליחוד בעלמא היו נושאין אותן, ומתוך שהיו יודעות שאין הנשואין אלא ליחוד בעלמא לא היו מחמדות, ומותרות אפילו לביאה. דאי לא תימא הכי היכי שרו אפילו ליחד, הא אמרינן בכתובות פ"ק [ד' ע"א] חתן שפירסה אשתו נדה הוא ישן בין האנשים ואשתו ישינה בין הנשים. והאי פירושא נמי לא דייק, שאם לא היו עמהן משום הא דר' אליעזר בן יעקב היכי הוי פת בסלו, הרי היו אסורין בביאה לעולם. ואם נאמר דשנוייא קמא בדוכתיה קאי ולא אתא לתרוצי אלא הא דרבה קאי שפיר, ולא קשיא מידי להאי פירושא. ועיקר הפירוש הוא דלא מתרץ השתא אלא הך קושיא דרבה. דההיא דר' אליעזר לא קשיא כדתריץ שאני רבנן דבקיאי שמייהו. ודקא קשיא לך הא דרבה [דלא איירי במודיע להם] ואפילו הכי ביומא דעיילי למתא נסבי ל[א באו עליהן] אלא היו מיחדים עמהן ותו לא, דהואיל ולקחו אשה היו עומדים בלא הרהור, ולאחר ז' היו מותרים בביאה אחר שטבלו. ואע"ג דמהא דרבא שמעינן שאסור לכנוס, כדמשמע בהדיא ההיא דתינוקת, לצורבא מרבנן מותר לכנוס וליחד. ואם תאמר והא אמרינן בריש כתובות [ב' ע"א] פירסה נדה מתוך שאינו יכול לכנוס אין מעלה לה מזונות, אלמא דאסורה לינשא לכל אדם, דחופה הראויה לביאה בעינן. ועוד היכי מיחדי עמהן, והא אמרינן התם [ד' ע"א] דמי שפירסה אשתו נדה הוא ישן בין האנשים ואשתו ישינה בין הנשים, דמשמע כל אדם. תריץ דכל הני מילי אתאמור בפירסה נדה, אבל הכא חששא רחוקה היא שכל אשה בין גדולה בין קטנה תהא צריכה ז' נקיים ולא ישאנה עד שיעברו אותן ז' ימים, שמא מחמת החימוד ראתה ולא הרגישה. ולצורבא מרבנן הואיל ולא מצי למיגע באיסורא דאורייתא הוא דשרינן לכנוס וליחד. דהא מילתא חומרא יתירה היא, ונהי דלאיניש דלאו צורבא מרבנן הוא אסרו לכנוס עד שיעברו ז' נקיים אחר שנתפייסה. ואם עבר וכנס אסור ליחד עמה. מיהו לצורבא מרבנן שרי לכנוס וליחד, דמזהר זהיר בה, דהא ידע דאסירא ליה. אבל פירסה נדה לא פלוג רבנן בין צורבא מרבנן לשאר אינשי, ואסור לכנוס וליחד אם כנס. וכן תבין דעת הר"ם ממה שכתב בקדושה פרק י"א [איסו"ב ה"י] כמו שכתבנו למעלה. ובפרק כ"א [הכ"ח] כתב הא דרבי אליעזר, וכתב ואם היה אדם גדול ששמו ידוע והרי זרעו מפורסמין וידועים הרי זה מותר. ובפרק כ"ב [ה"א] כתב שחתן שפירסה אשתו נדה קודם שיבעול הוא ישן בין האנשים והיא ישינה בין הנשים וכו'. דאלמא הכל שוין בזה ואפילו תלמיד חכם.
ודעתו לגרשה. ולא יודיענה בתחלה. אבל הני רבנן דלעיל אדעתא דהכי נסבי להו ומודעי להו, דהא אמרי מאן איתתא ליומיה. בספק. לעולם, שאין זה מוחזק בנכסים יותר מזה. שאם זה בן המת אין זה יבם ואין לו בנכסים כלום. ואם הוא בנו של יבם אין לו בהם כלום. הילכך אין כאן מוציא מחבירו להטיל עליו הראיה. ואעפ"י שהחזיק היבם בנכסים קודם שנולד הספק, אין חזקתו חזקה. ספק. זה שנולד, שהוא ספק. מיתנא. שמת ראשון, והוא אח היבם. ומת היבם ולא חלק עם הספק. מנאתא. חלק כל הנכסים. מתניתין. דפרק אנוסה, לקמן [ק' ע"א] גבי מי שלא שהתה אחר בעלה ג' חדשים, וילדה והולד ספק, שאינו יורש אחד מהם, דבני ראשון מדחו ליה לגבי שני ובני שני לגבי ראשון, מפני שהם מוחזקים והוא אינו מוחזק. והכא הפך, שהוא מוחזק ממה נפשך והם אינם מוחזקים. הילכך הכל שלו או יביאו ראיה.
ספיקא. שאפילו הספק אינו יכול לטעון בנכסי מיתנא טענת ודאי, ואינו יודע מכח איזו ירושה בא לירש. הילכך חולקין, הספק מחצה ובני יבם מחצה. וכן כתב הר"ם ב[נחלות] פרק ה' [ה"ד]. ורבינו שלמה כתב ונראה בעיני דההיא מנתא דקא מודו ליה שקיל ואידך הוי ממון המוטל בספק וחולקין. בנכסי יבם גופיה. קודם שיחלוק היבם עם הספק נכסי מיתנא, דהא אין לספק בנכסי יבום כלום. מנאתא בהדייכו. מנה שחלקתי עם היבם אחלוק עמכם. דמיירי שחלקו מנכסי יבם גדול ממה שחלק עם היבם. שנכסי היבם מרובים. קם דינא. אחר שנעשה דין בנכסי המת אינו יכול לחזור ולערער עליהן, דהואיל [דלא] תבע לאבוהון לא מצי תבע לדידהו. הדר דינא. ומהדרי ליה פלגא דנכסי מיתנא או מהדר ההוא פלגא דשקל מנכסי מיתנא ופלגי הכל בשוה. ואבדה. ששכחו על איזה מן הרוחות היתה. בקצרה. יתנו לו ביניהם דרך קצרה. ארבעה. לאו דוקא, ואפילו תרין שאם היו הד' רוחות משנים כל חד וחד מדחי ליה מכח ארבעה, שרבים מכרו להם. בחד. שקנה הד' רוחות אחד מכמה בני אדם. אי שתקת. פירש רבינו שלמה שלא אעלה עליך בדמים יקרים. והעיקר שתתן לי כמה שאשאל, כדתני יקח לו דרך במאה מנה. כרבנן. דאמרי דהואיל והני שהוא בא מכחם מדחו ליה, איהו נמי מדחי להו, אעפ"י שיש עליו טענה חזקה שלא היתה לו עליהם. ור' ירמיה כאדמון. שאמר שטוען עליו טענתו. ואעפ"י שאותה טענה לא היה יכול לטעון על אלו שבא מכחם.
<h2>דף לח.</h2>
גבך. שהרי לא באתי לדין עם אלו שמכרו לך והפסדתי הדרך. הילכך מצי טעין ארחא אית לי גבך. אבל הכא. כבר בא לדין עם היבם והפסיד החצי שנטל היבם. ורבינו שלמה פירש ארחא אית לי גבך, דטענת ברי, דידע מאי קא תבע מיניה. אבל הכא לא ידע מאי קא תבע, אי פלגא בנכסי מיתנא אי מנתא בנכסי יבם. והואיל ומכח שתי טענות הוא בא עליהם, בכל אחת ואחת אומרים לו הבא ראיה. מהדרנא. והואיל ויכול להפסיד טענתו אין טענתו טענה. אבל הכא הואיל ומת היבם אינם יכולים להפסיד טענתו ולומר שהם יסתלקו מן הדין וישוב הדין עם היבם, הילכך לא דמי. ואפילו לרבנן טענתו טענה והדר דינא. ופסק הרי"ף כר' אבא דקם ליה כרבנן, דהאי שנויא דחיא בעלמא היא. וכן פסק הר"ם בנחלות פרק ה' [ה"ה]. ורבינו מאיר כתב דהואיל ולא אפסיקא הלכתא בהדיא לא מפקינן ממונא, ואי תפס ספק לא מפקינן מיניה. ורבינו אפרים פסק כר' ירמיה, משום דקיימא לן בפרק בית כור [ב"ב ק"ו ע"ב] גבי האחין שחלקו ובא להן אח ממדינת הים דבטלה מחלוקת, אלמא הדר דינא. ולאו ראיה היא, דחלוקה בטעות שאני. סבא. אבי היבם והמת. ודאי. יורש נכסי אביו. ספק. אם הוא בן המת ויורש החצי בתורת בן הבן. הילכך יביא ראיה, ואם לאו הכל יירש הבן שהוא יורש בודאי. הילכך היבם יורש הכל. כתב רבינו שלמה ולא דמי לההוא דרב משרשיא דלעיל, דאע"ג דספק אית ליה זכיה בנכסים ממה נפשך אפילו הכי לא חשיב ודאי, דלא ידע מכח מי הוא בא עליהן. [שקלי תילתא]. דמודו ליה תילתא. דינקא. שתות, והוא חצי השליש. [ונוטל] החלק [מהחצי] ושניהם החצי הנשאר. אית דמייתי ראיה מהא, למה שכתב רבינו שלמה בספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי מיתנא, שכתב דמאי דקא מודו ליה שקיל והשאר חולקין כי הכא. ותמיהים על הר"ם ועל מה שפירשנו. והא מילתא לאו ראיה היא ולא דמו אהדדי כלל. דהתם אעפ"י שהם מודים לו השליש אינו נוטל כלום מפני אותה הודאה, שטענתו היא ספק מאיזו ירושה הוא יורש, אם הוא בן המת ויורש נכסי המת בתורת בן שיורש אביו או הוא בן היבם ויורש נכסי המת בתורת ירושת אביו היבם שירש נכסי המת. הילכך הואיל ואינו עומד על אמתת ירושת נכסים אלו, אעפ"י שממה נפשך יש לו בהן זכות, לא שקיל מאי דמודו ליה. אלא טענתו ספק וחולקין, דהא אינהו לא מודו ליה ההוא תילתא מכח דין אותה ירושה דתבע לכולהו נכסי. אבל הכא הוא טוען החצי מכח ירושת בן הבן, ואינהו מודו ליה שיש לו זכות וירושה בנכסים מכח ירושת בן הבן, אלא שטוענים שבן אביהם הוא ואין לו אלא שליש. והואיל ואלו מודים לאלו שזכותם באלו הנכסים היא מכח ירושת בן הבן, כל חד וחד שקיל מאי דמודי ליה חבריה, דכל חד וחד ודאי הוא, ושארא פלגי. והא מילתא סברא מעליתא היא, שאף רבינו שלמה נצרך לזאת החלוקה כמו שכתבנו לעיל. ואי הוה דמיא הא להא דלעיל לא כתב בפירושו נראה בעיני.
בנכסי ספק. והזקן טוען הספק בן המת היה ואני יורשו. והיבם טוען בני הוא ואני יורשו. בנכסי יבם. והזקן אומר אינך בן היבם ואני יורשו. והספק טוען בן היבם אני ואני יורשו. חולקין. שאין אומרין שהאב מוחזק בנכסי הבן. שומרת. ממתנת ומצפה ליבם שישאנה, כמו ואביו שמר את הדבר [בראשית ל"ז]. שנפלו לה. מאביה, והיינו נכסי מלוג. ובגמרא מפרשי' לה למתניתין. הנכנסין והיוצאין. היינו נכסי מלוג, שהקרן שלה, וכשהיא נכנסת נכנסין עמה וכשהיא יוצאה יוצאין עמה. הכי גרסינן להא מתניתין כאן ובפרק האשה שנפלו לה נכסים [כתובות פ' ע"ב]. כתובה. ולא גרסינן וכתובה. ובפרק מי שמת [ב"ב קנ"ז ע"א] גרסינן וכתובה, כמו שנבאר בגמרא. רישא. דלא פליג את"ק, ומודו להו דנכסי מלוג שלה הן לת"ק. וכי מתה אמרי דיחלוקו בנכסי מלוג ופליגי אב"ה, דאינהו סברי בחזקת יורשי האב הם. ארוסה. שנתארמלה מן האירוסין. הילכך... נפלה לה מאביה כשהיא ארוסה עכשיו שהיא שומרת יבם מוכרת לכתחלה לב"ש, דהא קסברי דארוסה נמי מוכרת לכתחלה. ולב"ה אע"ג דקסברי דארוסה אינה מוכרת לכתחלה, בזקוקה מודו דמוכרת לכתחלה, דקליש זכותא דיבם ביבמתו מזכותא דארוס בארוסתו, כמה דקליש כח מי שיש לו ספק זכות ממי שיש לו ודאי זכות, דשקיל זכותא הודאי, והספק אינו נוטל כלום. הילכך כי איתיה לארוס, זכותיה הוא דלא תמכור לכתחלה, ואם מכרה, מכרה קיים. כי נפלה קמיה יבם לית ליה ההוא זכותא, ומוכרת לכתחלה. והאי דאמר ספק ארוסה והוא אין לו זכיה בנכסים כלל ונמצא שזיקת ארוסה אינה כלום, משום דלא מצי למיתני קסבר עולא זיקת ארוסה אינה כלום, דהא חליצה מיהא בעיא.
וסיפא. דפליגי בה מיירי שנתארמלה מן הנשואין ונפלו לה הנכסים כשהיא תחתיו דבעל, וזכה בעל בנכסים, שאם מכרה אין מכירתה כלום והבעל מוציא מידן. ואותו זכות נפחת לגבי יבם כמו שנפחת כח הודאי מכח הספק. וקסברי ב"ש שנשאר הממון בספק לשניהם, כלומר ליבם וליבמה, שהרי לא היה לה בה זכות, שאם מכרה מכרה בטל. ואם מי שהיה לו כל הזכות נקלש אותו זכות ושב ספק, הואיל ולא היה לה זכות בודאי, דהא מכרה בטל. הרי נשארו שניהם בספק, שמה שנקלש זכותו קבלה היא אותו זכות. הילכך חולקין, כדין כל ממון המוטל בספק. וב"ה סברי אע"ג דספק נשואה היא, הואיל ומחמתה דידה הוא דקא זכי בנכסי בעל גופיה ונקלש זכותו ושב ספק, נשאר זכותה ודאי, והויא ליה איהי ודאי ויבם ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי. ורבינו שלמה פירש כל המשנה לעולא שנפלו לה הנכסים כשהיא שומרת יבם בין רישא בין סיפא. ופירש דבהא פליגי דב"ש סברי ממון המוטל בספק חלוקה עדיף, וב"ה סברי נכסים בחזקתן עדיף. דאין ידו כידה, הואיל ולא נפלו לה כשהיא תחת הבעל.
<h2>דף לח:</h2>
אי הכי. דתרוייהו מודו שאותו זכות שיש ליבמה בחייה יש ליורשיה כי מתה היא, ולא פליגי אלא אם נחשוב זכות יבמה כודאי לגבי יבם או כספק וספק. אדמיפלגי בגופה. של קרקע [ולאחר מיתה]. ליפלגו. מיניה כשהיא חיה. פירות. לב"ש יחלוקו הפירות. ולב"ה... ורבינו שלמה פירש אי טעמא משום דחלוקה עדיפא הוא, ליפלגו בחייה וכו', ומדנקט מתה שמע מינה דטעמא דרישא הוא דאלמוה לחזקה דילה משום דהיא קיימת. ואינהו. יורשי הבעל. איהו. יבם. ומשום הכי לא פליגי בחייה ובפירות דהיא... קיימת דדידה נינהו, דלא אלים כח הספק להוציא החצי מיד הודאי. אבל כשמתה פליגי, דקסברי בית שמאי הואיל וליתא לדידה ספק וספק הוא ויחלוקו. וב"ה סברי דיורשין דידה בדוכתה דידה קיימי, וכי היכי דאיהי ודאי הכי נמי יורשים דידה ודאי. נפל הבית. לו אין נכסים ולמורישיו נכסים. עליו ועל יורשיו. לא גרסינן. הבן מת ראשון. ולא זכה בנכסי האב ואין לכם מה לגבות. יורשי האב ודאי. מוחזקין. שבאין מכח ירושה ודאית, שאפילו מת האב ראשון נכסי הבן מסתמא נופלין לפני יורשין. דאילו בעל חוב מחוסר גוביינא עד שיחזיקוהו ב"ד בהם. ספק. לא הוחזק שטרו עליהן ואי מת הבן ראשון לא גבו כלום. וקאתי ספק ומוציא. החצי. מיד ודאי. כגבוי דמי. כלומר גדול כח השטר, וכמי שהוחזק בנכסים דמי. והרי הם כבמקום בני הבן. הילכך ספק וספק הוא, שאם מת האב ראשון הוחזק בעל חוב בנכסים, ולא אמרינן דמחוסר גוביינא הוא. ואם מת הבן ראשון הוחזקו יורשים בנכסים.
מתו בעליהן. כל אשה שקינא לה בעלה ונסתרה ומת. ולא שותות. דכתיב [במדבר ה'] והביא האיש את אשתו וליכא. ספק זנאי. והפסידה כתובתה והם יורשים ודאי. ואי טעמייהו משום דספק מוציא מידי ודאי הוה ליה למימר יחלוקו, דספק מוציא מידי ודאי דקאמרינן לשויי ספק כודאי ויחלוקו. אבל לעלויי מיניה ולגבי כל זכותיה לא אמרי'. אלא ודאי טעמייהו דב"ש דכגבוי דמי, ותכף שמת עמדו נכסים בחזקת האשה, ויורשין קאתו לאפוקיה מינה משום ספק זנאי. הילכך אינה מפסדת כלום. אבל גבי נפל הבית עליו ועל אביו משום דכגבוי דמי אמרינן יחלוקו. ומפסדי פלגא, שהרי לא הוחזק הבן בנכסים, והשטר יוצא עליו ולא על האב. ואע"ג דכגבוי דמי מזכות הבן ספק הוא אם זכה בהן הבן אם לאו, הילכך יחלוקו. ואביי. דלא אסיק אדעתיה דטעמייהו דב"ש בנפל הבית עליו ועל אביו משום שטר העומד לגבות כגבוי דמי, אלא משום דספק מוציא מידי ודאי, אמאי אותביה מסדר נזיקין. לותביה. ממתניתין דסוטה דהוי מסדר נשים, דקאמר דאתי ספק ומוציא הכל מידי ודאי. ותקשי ליה נמי עם ההיא דנזיקין דקאמר יחלוקו משום דאתי ספק ומוציא מידי ודאי. ואיכא מאן דאמר דההיא לא תקשי ליה, דשאני התם שהיא טוענת בבריא שלא זינתה והבעל טוען בשמא שזינתה. ולא נהיר, דאם כן מאי קשיא ליה לאביי דאין ספק מוציא מידי ודאי מהא. אלא ודאי הואיל וקנא לה ונסתרה, רגלים לדבר, ואין יתרון וחוזק לטענתה מטענת הבעל. משום חינה. [להכי לא אותביה מ]מתניתין דסוטה, דהוה מתרץ [משום חן הנ]שים החזיקום מספק... הנשים. ולדידיה נמי לא קשיא הא מתניתין עם ההיא דנזיקין... טעמייהו דב"ש משום ספק מוציא מידי ודאי. דמשום חינה... גביא הכל.
דמתניתין. דקאמרי ב"ש יחלוקו. והואיל ומתה לא שייך למימר משום חינה, דגבי יורשים לא חיישינן לחינה אלא אם היו יורשיה נקיבות, כדאיתא באלמנה ניזונת [כתובות צ"ז ע"ב]. דקס"ד דהאי יחלוקו דקאמרי ב"ש אכתובה נמי קאי. וכתובה בחזקת הבעל קיימא. וכי מת ונפלה קמי יבם הוי ספק וספק. דאי כנשואה היא, הוי דידיה. ואי כארוסה היא חוב דידה הוא. והואיל והוי ספק נשואה הוו תרוייהו ספק וקאתו אפילו יורשים דידה דספק הם, דזיקת נשואה עושה ספק נשואה וגבו פלגא דכתובה מיבם דהוא יורש ודאי. לא פליגי. דבחזקת יורשי הבעל היא, שלא ניתנה כתובה לגבות מחיים דיבם, וכל שכן כי מתה בחיי יבם דלא גבו יורשין דילה כתובתה מיבם, דיבם במקום בעל קאי, ולאו שטר העומד לגבות הוא. ואע"ג דאמר אביי בכתובות פרק האשה שנפלו [פ"א ע"א] דניתנה כתובה לגבות מחיים דיבם, דיבם אחר הוא, הני מילי להתחייב יבם בקבורתה דאמרינן מינה קא ירית יבם כתובה ולא מאחיו. אבל דלישקלו יורשין דילה כתובתה לא שמעינן ליה.
דייקא נמי. דב"ש לא איירו בכתובה ביחלוקו דקא אמרינן טעמא משום דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים ולאו שטר העומד לגבות הוא. דקתני. במילתיה דב"ש. עם יורשי האב. בנכסי מלוג, שהם שלהן עם יורשי הבעל, משמע בכתובה שהם מוחזקים בה. אביי. אתא לתרוצי בעיין דלעיל מאי שנא רישא וכו'. ורבינו שלמה פירש רישא דקתני דמוכרת לכתחלה בנכסי מלוג מיירי שנפלו לה הנכסים מאביה כשהיא שומרת יבם, שלא נפלו לה כשהיא תחת בעלה הראשון. ומשום הכי מוכרת. ואפילו מתה קודם שכנסה היבם, יורשי האב ירתי הלין נכסי, דלא מהניא זיקה למקני נכסי דהשתא. וסיפא דפליגי ב"ש וב"ה מיירי שנפלו לה הנכסים כשהיא תחת בעלה הראשון. ובהא פליגי, ב"ש סברי ידו של בעל בנכסי מלוג דידה עדיף מידה. וכי מת ונפלה קמי יבם אקלשה ליה ידו והוי יד היבם שהוא במקום ידו כידה. הילכך יחלוקו. וב"ה סברי ידו של בעל כידה הוי, וכי מת ידה עדיפא מידו. הילכך יורשי האב ירתי לנכסי מלוג דידה. וקסבר אביי, דאוקים פלוגתייהו הכי, דידו כידה, כדקאמר בהכותב [כתובות פ"ג ע"א]. ואוקים פלוגתייהו הכי כי היכי דליקום כב"ה. ובכתובה לא פליגי ב"ש וב"ה. דיחלוקו דקאמרי ב"ש לאו אכתובה קאי, כדשני אביי לעיל. אלא מודו לבית הלל דבחזקת יורשי הבעל היא, דהיינו היבם. איכא מאן דדייק [מדקתני] כתובה ולא תני וכתובה, כי היכי דתני בפרק מי שמת [ב"ב קנ"ח ע"א] גבי נפל הבית עליו ועל אשתו, דהאי נכסים בחזקתן דקתני במתניתין פירושא דמילתא הוא, נכסים בחזקתן כדמפרש ואזיל, כתובה בחזקת יורשי הבעל ונכסי מלוג בחזקת יורשי האב. דהאי נכסים בחזקתן לאו נכסים בפני עצמן נינהו. והיינו דלא בעי בגמרא בחזקת מי, כדבעי התם [קנ"ח ע"ב]. דההוא נכסים בחזקתן דתני התם מנכסי צאן ברזל קא מיירי, ומפרש בגמרא דבחזקתן דקאמרי ב"ה בחזקת שניהם הוא, ויחלוקו. וקסבר מריה דהאי דיוקא דבמתניתין דהכא לא אצטריך לאדכורי דין נכסי צאן ברזל בפני עצמן, דהואיל ואיכא יבם כי מתה היא הוו נכסי צאן ברזל שלו כמו עיקר כתובה, דבמקום יבם כמו שהוא מוחזק יבם בעיקר כתובה כך הוא מוחזק בנכסי צאן ברזל. אבל כי ליכא יש לנכסי צאן ברזל דין חלוק מכתובה, כדמפרש התם במי שמת. ולא מסתבר האי פירושא, שאעפ"י שיש שם יבם אם אינו אלא יורש אחיו מאיזה טעם יירש את שלה. אלא הא מילתא שייכא בפלוגתא דאביי ורבא דהכא, דאזלי לטעמייהו במאי דאמרי בפרק האשה שנפלו [כתובות פ"א ע"א] דאביי סבר דיבם אחר הוא ומינה דידה ירית כמו שנבאר. ורבא סבר דאיהו הוא דירית ובמקום בעל הוא. והכי פירושא, אביי סבירא ליה כעולא ורבה דזיקת נשואה עושה ספק נשואה ולא ניחא ליה לאוקומי לרישא דמתניתין דנפלה כשהיא ארוסה, דשומרת יבם [לא פלו]ג בין ארוסה לנשואה. וכרבה נמי לא ניחא ליה לאוקומי, דקסבר דרישא דאיירי במחיים ובגוף הקרקע, הכי נמי כי מתה דהוי דיורשי האב. וסיפא נמי דפליגי במתה ובגוף הקרקע, הכי נמי פליגי במחיים ולפירות, דהואיל וכי איתה לדידה הויא ודאי, הכי נמי הבאים מכחה יש להם זכותה, דיורשיה במקומה קיימי. ורישא איירי דנפלו לה הנכסים כשהיא שומרת יבם. והואיל ולא זכה בהן הבעל, הוו דידה, דלא שייך למימר זיקת נשואה עושה ספק נשואה אלא במה שזכה בו הבעל, אבל מה שלא זכה בו הבעל דברי הכל הוא דדידה הוי, ואם מתה מיורשיה. וסיפא דפליגי מיירי בנכסים שנפלו לה תחת הבעל, שזכה בהם הבעל. וקסבר אביי דב"ה סברי דידו של בעל כידה היא ותו לא, כדמפרשינן לקמן. אבל ב"ש סברי דידו עדיפא מידה, דאילו כי מתה היא הוא יורש נכסי מלוג דידה. וכי מתה אחר שנפלה לה קמי יבם, דהויא לה ספק נשואה, נכסי נמי ברשותא דתרוייהו קיימי. דאי ודאי נשואה היא כולהו נכסי דיבם נינהו, בחייה הוא אוכל כל הפירות, ואי מתה ירית לכולהו נכסי. השתא דהוי ספק נשואה יחלוקו בחייה הפירות ולאחר מיתה גוף הקרקע, דקסבר אביי דכי היכי דפליגי בנכסי מלוג במיתה ובגופה, הכי נמי פליגי במחיים ובפירות, כדאיתא במסקנא. וב"ה סברי דמשום זיקת נשואה עושה ספק נשואה לית לן לאחזוקי תרוייהו בספק וספק בנכסי מלוג. דכיון דנכסי דידה נינהו דכי פחתו פחתו לה וכי הותירו הותירו לה, וכי מת וליכא יבם פקעא זכותא דבעל מינה לגמרי דלא מחסרי שומא וגוביינא, אע"ג דאיכא יבם הויא לה איהי ודאי ואיהו ספק והוו פירות דידה, שאין ספק מוציא מידי ודאי. וכן נמי כי מתה יורשי האב ירתי לה, דיורשיה במקומה קיימי. הילכך בנכסי מלוג ידו כידה לעולם. אבל בנכסי צאן ברזל שהיו משלה וקבלם עליו שאם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו, ואע"ג דכי ליכא יבם לא פקע זכותא דבעל, דהא מחסרי שומא וגוביינא, בהני נכסי מודו ב"ה לב"ש דהוו ספק וספק, דזיקת נשואה עושה ספק נשואה לשוייה יורשיה גבי יבם ספק, ויבם הוי ספק, ויחלוקו. והיינו דקתני במתניתין נכסים בחזקתן, כלומר בנכסי צאן ברזל הוא דאיכא למימר שהנכסים בחזקת שני היורשים ויחלוקו.
ומיהו הני מילי היכא דליתא לדידה, דהללו באין לירש והללו באין לירש, ואין אנו יודעים מי היורש. שאם היא ודאי נשואה היבם יורש. ואם היא אינה נשואה יורשי האב יורשין אותה. אבל היכא דהיא קיימת, אם יש שם נכסים ידועים מנכסי צאן ברזל, אין ליבם בהם כלום מהפירות. וטעמא דמלתא דכי מתה דירית יבם פלגא מספיקא, מינה דידה ירית, דדלמא כנשואה היא, כדמסיק אביי בהאשה שנפלו לה נכסים דיבם כאחר דמי, וכתובה עצמה מינה דידה ירית ולא מאחיו. הילכך אי איתה לדידה, הואיל והממון היה משלה ומינה דידה ירית מספיקא, משום ההיא ספיקא לית לאפוקה מחזקה שהיא כמוחזקת בנכסים. אבל לגבי יורשים ליכא למימר הכי, כדאמרינן גבי נכסי מלוג, דהתם הגוף שלה, ואלימא חזקה דידה אף ליורשים. אבל נכסי צאן ברזל לא אלימא חזקה דידה לשוייה יורשים ודאי, דהא בחיי הבעל בחזקתו קיימי. הילכך בכל נכסי דידה דמטו ליד הבעל, לא שנא נכסי מלוג או נכסי צאן ברזל הידועים, ידה כידו. ולא עדיף ידו מידה, דכי היכי דכי מתה היא הוי דידיה ואין ליורשין דילה זכות בהן, הכי נמי כי מת הוא הוי דילה ואין ליורשין זכות בהם, ואפילו ליבם כדכתבינן. אבל כתובה, והוא מה שכתב לה משלו בין מנה מאתים בין תוספת, הואיל ולא הגיע לו משלה והיא הויא ספק נשואה, אוקים האי ממונא אחזקתיה, והוא בחזקת יורשי הבעל, דהיינו היבם. דמספיקא דדלמא לאו נשואה היא לא תפיק ממונא. ונכסים הנכנסים והיוצאים עמה, דהיינו נכסי מלוג, הואיל ובחזקתה קיימי, שהרי הגוף שלה, מספיקא דדלמא כנשואה לא תפיק מינה לא פירות בחייה ולא הגוף מיורשיה לאחר מיתתה. ורבא סבירא ליה דדברי הכל דידו דבעל עדיפא מידה, דאילו כי מתה היא נתרוקנה רשות לבעל מכל וכל, ואילו השתא כי מת הוא לא נפיק ממונא מרשותיה דבעל, היכא דאיכא יבם, והוי דיבם. דלא סבירא ליה לרבא דזיקה עושה ספק נשואה, אלא יבם במקום בעל קאי, וכי היכי דבעל אכיל פירות השתא יבם ירית זכותיה. וכי מתה איהי כשהיא שומרת יבם וירית ממונא דידה, לאו מינה קא ירית, אלא ממונא דאחוה קא ירית, כדשמעינן ליה דאמר בפרק האשה שנפלו לה נכסים [כתובות פ"א ע"א] דאמר לאביי ולימא אח אני יורש אשתו אין אני קובר, ואי משום כתובה לא ניתנה כתובה לגבות מחיים, דיבם לאו אחר. והיינו דאמר בפרק הכותב דידו עדיפא מידה, נפקא מינה לשומרת יבם. הילכך לא מצי לאוקומה מתניתין דנפלו לה הנכסים כשהיא תחת הבעל, דהא לדברי הכל הוי דיבם. אלא כשנפלו לה כשהיא שומרת יבם, שלא זכה בהם הבעל. וסיפא דעבד בה מאמר. וקסברי ב"ש דמאמר עושה ספק נשואה, ויחלוקו מספק, ואפילו היא חיה יחלקו הפירות. דלרבא נמי קשיא ליפלגי בחייה ולפירות. והאי דאמרינן בסיפא מתניתין דייקא כאביי, דאע"ג דקשיא מתה, לאו למימרא דלרבא לא קשיא ליה. אלא לרבא משום דלא דייקא מתניתין כותיה לא אצטריכינן לאדכורי מאי דקשיא ליה. אלא לאביי איצטריך לאשמועינן דאע"ג דקשיא ליה נמי, אפילו הכי מתניתין דייקא כותיה. וחדא מינייהו נקט מתניתין. ואית דמתרצי דלרבא לא קשיא מתה, דהואיל והיא חיה, לעולם הויא לה איהי ודאי. והאי דקאמר רישא דלא עבד בה מאמר, כלומר בין עבד בה מאמר בין לא עבד בה מאמר. ולא נהיר, דהוה ליה לאוקומי רישא וסיפא בחד טעמא ולאדכורי בהדיא וב"ה סברי דמאמר אינו עושה ספק נשואה. הילכך נכסי מלוג שנפלו כשהיא יבמה, הואיל ולא זכה בהן הבעל הוי דיורשין דידה. אבל נכסי מלוג שנפלו לה תחת הבעל, והוא הדין לנכסי צאן ברזל, הוו דיבם, דהא זכה בהו בעל, ויבם במקום בעל קאי, דלאו אחר הוא לטעמיה דרבא. ואכיל פירות מכל הלין נכסי. ואשתכח השתא דלאביי נכסים בחזקתן איירי מנכסי צאן ברזל, ובחזקת שניהם הוא. ולרבא אינן נכסים בפני עצמן, אלא נכסים כדקא מפרש קאמר, וכתובה ונכסי צאן ברזל במקום יבם הוו דיבם, למיכל פירי בחייה, וכי מתה ירית להו כולהו.
ופסק הר"ם פרק כ"ב [אישות ה"י] כאביי דיבם אין לו פירות לעולם עד שיכנוס ואפילו מנכסי צאן ברזל, וכי מתה פלגי נכסי צאן ברזל. והכי מסתבר, דהא אתמר משמיה דר' יוסי כותיה דאביי ורב פפא אמר מתניתין דייקא כותיה דאביי. ורבא ועולא סבירא להו דזיקת נשואה עושה ספק נשואה כאביי. ורב אשי סבירא ליה התם בהאשה [כתובות פ"א ע"א] דיבם היינו אחר. וסוגיין נמי דיבם לית ליה פירי, דפירי תחת פרקונה נינהו, ותנן בהדיא [שם נ"ב ע"א] נשבית אין היבמין חייבין לפדותה שאין אני קורא בה ואותביניך לי לאנתו, ומקמיה שביה לאו איתתיה הואי. ואפילו לנסחי דאית בהו ואין היורשין הוא הדין ליבם דחד טעמא הוא. ואם תאמר הא דבעי התם בפרק האשה שנפלו שומרת יבם שמתה מי קוברה, אמאי לא בעי או דלמא תרוייהו קברי לה משום דירתי תרוייהו נכסי צאן ברזל דילה, דכתובתה תחת קבורתה דתקון רבנן לאו עיקר ותוספת לחודיה הוא דתקון דההוא ממונא דבעל הוא וממילא פקע. אלא עיקר תקנתא אנכסי צאן ברזל דהוי ממון דילה וירית לה הוא דתקון. ואי נכסי צאן ברזל דתרוייהו כדקאמרינן כל שכן דהוה ליה למבעי הכי. ואי משום דלא מתבאר הא מילתא בביאור במתניתין הוא דלא בעי הכי, לאביי דסבירא ליה דתרוייהו ירתי לה קשיא ברייתא דתני דיבם קבר לה. תריץ דאפילו לאביי יבם קבר לה, דקבורה אפוקי ממונא הוא, ולא מצינן למיתי עלה למעבדה אלא מכח מאי דירתי בודאי. אבל נכסי צאן ברזל דתרוייהו ירתי מספק, מכח ספק לא מפקינן ממונא.
<h2>דף לט.</h2>
כותיה דאביי. דסיפא דמתניתין מיירי בשנפלו לה כשהיא תחת הבעל. ותו לא מידי. אין להשיב על כך, דודאי כותיה דייקא, ובתרוייהו פליגי, וחדא מינייהו נקט. בגט. ולא בעיא חליצה. ומחזירה. אם רצה, ולא מתסרא עליה לעולם. מן השמים. ולא שעבד נכסיו לכתובתה, ויכול למכור כל נכסיו כשירצה. מראשון. דלית ליה נכסי או שמחלה כתובתה. תקינו. מנה כדין אלמנה. דמדאית לה כתובה באלמנה מן הנשואין עסיקינן. ואי מיירי באלמנה מן האירוסין וכתב לה כתובה יש לה מאתים. בגדול. כדמוכח בפרק כיצד [כ"ד ע"א] מוהיה הבכור. לא רצה. מפרש בגמרא. בקטן. קטן ממש. בגדול. שהיה גדל אחי במדינת הים, והאח הבא אחריו שהוא כאן לא רצה לפטרה, שטוען המתינו עד שיבוא אחי הגדול, אין שומעין לו, דמצוה רמיא על הגדול דאיתיה קמן, דשהויי מצוה לא משהינן, כדאיתא בגמרא. ובחרש ובשוטה. עד שיבריאו. ואפילו הוא גדל אחי אין שומעין לו, דכמאן דליתיה הוא, הואיל והוא חרש או שוטה. ביאת קטן. שהקטן כשהוא צעיר מאחיו רוצה ליבם, והגדול רוצה לחלוץ. והאי קטן לאו קטן ממש הוא, דקטן לאו בר חליצה ויבום הוא. והכי מוכח לקמן דהאי קטן גדול הוא. ומשום הכי קרי ליה קטן, דלגבי אחיו קטן הוא. לאו כלום. כלומר לאו עיקר מצוה אלא מעשה הגדול הוא עיקר מצוה או לחלוץ או ליבם.
על כל האחין. שנולדו אחריו. אמאי חוזרין. אצל גדול. ודאי למיכפייה למחלץ בעל כרחו. פירש רבינו שלמה אמאי נטרח בי דינא למהדר ולמכפיה, נכוף אלו שהם כאן, דאי אמרת דלא רצו ליבם אלא לחלוץ רוצים, משום הכי חוזרין לחלוץ, דהואיל וליכא כפיה ליכא טרחא, ואיהו קדים. והעיקר דהואיל וגדול אע"ג דאמר דלא עביד חליצה ויבום פטר נפשיה באחוה נמצא שכל המצוה רמיא עליהם היכא דגדול לא בעי עביד. דאי אמרת בשלמא דלא רצה ליבם אלא לחלוץ הוא לא מסלק נפשיה מהמצוה וחוזרין על האחין אם ירצו ליבם, דיבום קטן עדיף מחליצת גדול. ואם לאו יחזר על הגדול, שהרי אין לו כח להסתלק מן המצוה ולא נסתלק. אלא אי אמרת דלא רצה לא ליבם ולא לחלוץ, ויש לו כח להסתלק מהמצוה במקום אחין, אמאי חוזרין אצל גדול, הרי נסתלק ונכוף את אלו. ומשני דאפילו הכי הואיל וכולם מסתלקים ואנו צריכים לכפותם, נכוף לגדול. בקטן. קטן ממש. ואי. ס"ד. ביאת קטן. מאחיו, הואיל והוא גדול ובר חליצה ויבום הוא עדיף מחליצת אחיו שהוא גדול ממנו. נינטר. כלומר נמתין לו עד שיגדל אחיו ושמא ייבם. מדקאמר נינטר עד דגדיל דלמא מיבם, מכלל דבקטן ממש כולהו מודו, ואפילו למאן דאמר דקטן מיבם במקום גדול חליצת גדול עדיפא.
ולטעמיך דאמרת דחליצת גדול עדיפא. נינטר. הגדול שמא יחלוץ, כלומר שלא יטעון לא איבם ולא אחלוץ, אלא שמא יטעון אחלוץ וכל שכן שמא ירצה ליבם. וחליצתו עדיפא אפילו מביאת אחיו שנולדו אחריו. ושמעינן מהא דתלה בגדול דמתניתין שהוא גדול מכל האחין שהם לפנינו. שהויי וכו'. שמעינן מהא דלית ליה לאיניש לשהויי מצוה דחליצה או דיבום, אלא מכי עברו תשעים יום אית ליה למעבדיה, דשהויי מצוה לא משהינן. ופסק הר"ם בפרק ב' דמצוה בגדול אף לחלוץ.
<h2>דף לט:</h2>
תנן התם. בבכורות [י"ג ע"א]. אין כופין. רבינו שלמה פירש דאמשנה אחרונה קאי דאמרה מצות חליצה קודמת, ואפילו הכי אי תרוייהו ניחא להו ליבומי לא כפינן להו למחלץ דלימא לאו למצוה מתכוני. אלא אי בעי מיבם. ומיהו היכא דהוא צבי ליבומי ואיהי אמרה לא בעינא ליה, ואמרה דברים הניכרים, כייפינן ליה לחלוץ. כדאמר רב ששת [לעיל ד' ע"א] מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין כופין אותה. ולא תימא מוכה שחין דוקא אלא כל אמתלא שתתן לדבריה, כדאמרינן בהמדיר [כתובות ע"ז ע"א] בבורסי שמת ולו אח בורסי יכולה היא שתאמר לאחיך היתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל. ועוד פסקינן הלכתא באעפ"י [שם ס"ד ע"א] אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם, עד כאן לשונו. ומה שכתב דהיכא דאמרה לא בעינא ליה ובאה מחמת טענה כעין הני דאתאמור בהלין דוכתי ודאי כפינן ליה לחלוץ ואינה מורדת, כמו שמבואר באעפ"י [שם]. מיהו הא דרב אמשנה ראשונה קאי דאמרה דמצות יבום קודמת, והכי הלכתא, ואמר רב אעפ"י שמצות יבום קודמת לא שייך כפיה ביבום, דאי לא בעי ליבומי אלא לחלוץ לה אין כופין אותו ליבם. אבל בחליצה שייך כפיה, דאי לא בעי למעבד לא חליצה ולא יבום כופין אותו לחלוץ. וכן נראה דעת הרי"ף שהביא הא דרב. וכן פירש הר"ם פרק ב' [יבום ה"ז]. וטעמא דמילתא דלא כפינן ליה ליבם, דהא כתיב [דברים כ"ה] אם לא יחפוץ, לא חפצתי לקחתה, אלמא ברצונו תלה רחמנא. מן היבום. דיבום רמיא עליה. איטלע. תרגום צולע מטלע. והיינו צריך למידחסיה לכרעיה, דפרק מצות חליצה [ק"ג ע"א]. כלומר דחוק רגלך בקרקע. כמו הפסח שכל גופו נשען על הרגל, ומחמת כובד הגוף הרגל נדחקת בקרקע. ורבינו שלמה פירש לשון הזמנה, כלומר הזמן הרגל שתחלוץ לך. ובעל הערוך [ערך טלע] כתב תרגום שלף איש נעלו [רות ד'], טלע ית נרתיק יד ימיניה ואושיד ביה קנין לחבריה. דאתחזי לנא. דבעינן רוק הנראה לדיינים. בספר אורייתא. כלומר מאן יבמי ולא חפצתי לקחתה.
ירושלמי וכו'. בימין. עד כאן ירושלמי. בעדים. צריך להביא שני עדים כשירים שהוא אח המת מאביו. בקרוב. כלומר אפילו אשה או קרוב מהימנו לומר שהוא אח המת מאביו או שזאת יבמתו, וחולצין על פי הקרוב או האשה אעפ"י שאין שם שנים. והיינו דקאמר אפילו קרוב ואפילו אשה, ולא אמר אפילו נשים או קרובים. ואיכא מאן דמפרש אפילו קרוב ואפילו אשה כשר להעיד בזה, ומיהו שנים בעינן. ולא נהיר. וממה שכתב הר"ם בסוף גירושין תבין שכך הוא דעתו. ואעפ"י שכתב ביבום פרק ד' [הל"א] וחולצין על פיהם, רוצה לומר מאחד מאלו הפסולים שזכר. וכתב הר"ם פרק ד' [שם] דהוא הדין עבד וקטן שהוא מכיר ונבון. גלויי מילתא. כלומר דבר ידוע ומפורסם לכל, ואין אדם יכול לשקר בזה. הילכך בדבר שהוא מפורסם כזה, ואמתתו ובוריו ידוע לבני אדם, לא הקפידה תורה על איזה עדים שיעידו, דודאי לא משקרי. שמה שהקפידה תורה בעדים, דבעי שנים וכשירים, דוקא בדבר שאינו ידוע לכל אלא לעדים, כגון פלוני הרג פלוני או לוה מפלוני. בזה יכולים לשקר, והקפידה תורה בעדים שיהיו שנים ופסלה נשים וקרובים. וכן פירש הר"ם ביבום פרק ד' [שם] ובסוף גירושין [פי"ג הכ"ט]. ולהאי פירושא דוקא אינהו מצו לאסהודי, אבל אחר לא מצי לאסהודי אפומייהו. דלא שרינן הא מילתא אלא שכל עדים שמעידים שזה פלוני הוא כשר, אבל לאסהודי אפומייהו הואיל ואינם יודעים אם הוא אם לאו לא הויא עדות. והיינו דלא אמרינן בגמרא ואפילו עד מפי עד. מיהו ודאי בעד אחד קרוב או אשה סגי, דהואיל וקרוב או אשה כשרים בדבר זה, תו לא בעינן שיהיו שנים, כמו שכתבנו למעלה. אבל להעיד לאשה שמת בעלה שרינן עד מפי עד מטעם שלא ישארו בנות ישראל עגונות. והרי"ף כתב ואפילו קרוב ואשה מהמני, דלאו אמילתא דאיסורא ולאו אממונא מסהדי, אלא מילתא בעלמא הוא דמגלו דהדין הוא גברא פלן. וזה תימה דהואיל וממונא ואיסורא מתלא תלו אי האי הוא גברא פלן או לא, אממונא ואיסורא קא מסהדי. ומה שכתב דשרי ליה לסהדא למסמך אפומא דהאי קרוב או אשה ולמסהד עילויה דההוא גברא, נמשך אחר פירושו בגלויי מילתא בעלמא הוא. ומה שכתב דהיכא דאיכא חששא דחשדא, כלומר שאומרים כן לתועלתם, לית ליה לאסהודי אפומייהו דקרובים, והביא ראיה מההיא דגט פשוט [ב"ב קס"ז ע"ב]. פשוטן של דברים הכי משמע, האשה היתה מכחשת שלא עשתה השובר, ורבה בר חנן אמר גם כן שלא היתה היא, שהקול והצורה נשתנה, ואמרו ליה אפילו בעלי דבר שהיא היא, ומפני שהזקינה נשתנה הקול והצורה, והודה לדבריהם, ואמר אביי אע"ג דאמור רבנן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, ורבה כבר אמר שזו אשה אחרת, יכול לחזור בו, דצורבא מרבנן לאו ארחא למידק בנשי ולהבין מעצמו אם לא יודיעוהו אחרים שזה השנוי הוא מפני הזקנה. והא מילתא לאו דינא דתליא בגלויי מילתא בעלמא הוא, אלא דינא דהגדה אחר הגדה לצורבא מרבנן הוא. שאם תהיה הגירסא ואמרו לי, כלומר קרובים דידהו, ועכשו אני מכיר שאינך, והאמת אתך, והמנוה לרבה בר חנין כמו שכתב בעל ההשלמה לדעת הרי"ף, מהו כיון שהגיד. הלא מתחלה אמר דלאו איהי היא. אכשור דרי. בתמיהא, כלומר וכי הוכשרו הדורות שיתכונו עתה למצוה. וקרוב אני. כלומר לפי הדומה בעיני. והלכתא כרבנן וכן פסק הרי"ף והר"ם פרק א' [יבום ה"ב].
<h2>דף מ.</h2>
אכילה גסה. שהיה שבע כשאכלה עד שקץ במזונו. ומי מקיימא השתא מצות אכילה. פטור. מלאו דלא תעונה, שאף זה עינוי הוא, שמזיק את עצמו. וכיון דעינוי הוא לא מקיימא מצות אכילה, ומואכלו אהרן ובניו דרישא נפקא. אבל אוכל איסורין אכילה גסה ודאי מחייב, דהאי דפטור ביום הכפורים [יומא פ' ע"א] משום דכתיב ביה לא תעונה, והרי הוא בקצת עינוי הואיל ומזיק את עצמו. אבל במאי שהזהירה תורה על אכילתם, ודאי בשום אכילה אמר רחמנא, וכבר אכלם ומחייב. [אבל] מה שצותה באכילתם, ודאי בעיקר אכילה אמר רחמנא. לא קיים מצות אכילה אם אכלם אכילה גסה. חלוט. פת שחלטו ברותחין. מצה היא. ומאי ממעט ממצות יאכל. מצות אמר רחמנא. בשיירי מנחות חובה בפרשת צו [ויקרא ו'] כתיב, ואכלוה מצות. והוא הדין לשאר מנחות. תנא. שנה. בשני מקומות הזהירה לאכלם מצות. לעכב. דלא ליכלה חלוט. בפסח. והא דאמרי התם בפסחים [ל"ו ע"ב] לחם עוני פרט לחלוט ואשישה, התם דלא הדר אפייה בתנור, והכא מיירי דהדר אפייה בתנור. ואית ספרי דגרסי הכא אלמא אע"ג דחלטיה מעיקרא כיון דהדר אפייה בתנור לחם [עוני] מקרי ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח. כאחד. שלא הפסיד חלקו בנכסי אחיו. פשיטא. שלא הפסיד חלקו. מהו דתימא. כלומר ולאשמעינן אתא שאינו נוטל הכל. אי הכי. דלגרועיה מנתיה אתא. הכי גרסינן אלא סד"א ליקנסיה. ולמיהב ליה חלקו אתא. מיבום. שפסלה על האחין. בנכסי אחיו. ואפילו גירשה מיד, הואיל וכנסה זכה בכל, וכל כניסה דיבמה לאו חופה היא אלא ביאה. והלכתא כרבנן. בקרובותיה. כאילו היא אשתו. וכל קרובות הנאסרות מחמת אשה גמורה אסורות מדרבנן בחלוצה.
<h2>דף מ:</h2>
באמה. היינו חמותו. אם אמה. היינו אם חמותו. אם אביה. היינו אם חמיו. וכל הנך דידיה אסור בהן מן התורה באשתו גמורה. בזמן שהיא קיימת. אאחותה קאי ולא אשאר עריות. באביו. של חולץ, משום כלתו. באבי אביו. משום כלת בנו שהיא אשתו גמורה. בגמרא מסיק אף משום חולץ, דגזרו שניות בחלוצה. בבנו. של חולץ, משום אשת אב. בבן בנו. משום אשת אבי אביו שהיא מן השניות. ולאו משום מיתנא אסרינן לה, דהא אמימר אכשר באשת אחי אבי אביו. באחיו. משום אשת אח. בבן אחיו. משום אשת אחי אביו. בקרובת צרת. דלא אמרינן דתהוי צרה כחלוצה.
בצרת קרובת. פירש רבינו שלמה ראובן חלץ ללאה, ורחל נשואה לנכרי, ולה צרה. כשם שאסור ברחל כך אסור בצרתה. וטעמא מפרש בגמרא. ואיכא דמקשו להאי פירושא אם כן מצינו אחות חלוצה שאסורה מדברי סופרים חמורה מערוה. דצרת ערוה כשהיא נשואה לנכרי שריא, שאין צרה אלא מאח, וצרת אחות חלוצה נשואה לנכרי אסירא. ומפרשי לה דוקא ששתיהן נשואות לאחין ומתו שניהם, וכדאמרינן בארבעה אחין [כ"ז ע"א] התחיל באחיות לא יגמור בצרות דתנן אסור אדם בצרת קרובת חלוצתו. אבל אי הקרובה נשואה לנכרי צרתה שריא, דלא עדיפא מערוה. אבל כשהיא נשואה לאחיו ונאסר באחותה, שהרי אחות חלוצתו [היא], והיא כערוה לחולץ, נאסר אף בצרתה וחולצת ולא מתיבמת. שניות. כגון אם אם אמה ואם אם אביה, דגבי אשתו הוו שניות, כדתני ר' חייא בפרק כיצד [כ"ב ע"א] רביעי שבחמיו ושבחמותו שניה.
דאורייתא. כלומר באשתו, דאמה ואם אמה הם עריות דאורייתא. אבל בחלוצה דאמה ואם אמה אינה אסורה אלא מדרבנן לא גזרו וכו'. אאם אם אמה. דלא גזרו שניות בזיקה. אבל הנך דהוו עריות באשה גמורה אסורות משום זיקה לשאר אחין אעפ"י שחלץ לה האחד, דשליחותא דידהון עבד, משום הכי לא תנייה. משום. כלומר אטו כלת בנו אסרו החלוצה. וש"מ דגזרו שניות בחלוצה. דהויא לה. מן האישות. דתני ר' חייא. שהחלוצה אסורה בארבעה אנשים מן התורה משום מיתנא. אב. של חולץ, משום דהויא כלתו, שהרי היתה אשת בנו שמת. ובנו של חולץ, דהויא אשת אחי אביו. אחיו. של חולץ, דקם ליה בלא יבנה ואסורה משום אשת אחיו. ובן אחיו. של חולץ, שהיה המת אחי אביו. כלת בתו. וגזרו שניות, אבל למאן דאסר באשת אחי אבי האב מצי לאוקומה משום מיתנא, ותבעי אי גזרו שניות בחלוצה. לא תנינן לה. דאשת אחי אבי אמו ליכא מאן דאסר. והכי הלכתא דגזרו שניות בחלוצה. באיסורא. באיסור אשת אח דחלוצה הוא דקיימא בלא יבנה. אבל צרה קיימא בכרת. אבראי. כלומר באיסורא קמא, ולא אמרינן דחלוצה שליחותא דידה עבדא. באחותה. דלאו אחות חלוצה היא. דר' יוחנן. בפ"ק [י' ע"ב]. ותסברא. דהא דרב יוסף ראיה היא. וכי אחות חלוצה דאורייתא היא, דאי אמרינן דצרה כחלוצה דמיא יאסר באחות הצרה. כאן שנה רבי. לקמן [מ"ד ע"א] אמר לה. וכיון דאחות חלוצה דרבנן, באחות החלוצה גזור. באחות צרה לא גזור. והלכה כר' יוחנן. וליתא להא דשמואל. וכן פסקו הרי"ף והר"ם [פ"א יבום הכ"ב]. רישא. פירש רבינו שלמה דקרובת צרת החלוצה שריא וצרת קרובת חלוצתו שהיא וצרתה נשואות לנכרי קתני דאסורה.
<h2>דף מא.</h2>
הך. כלומר צרת החלוצה לא אזלי בהדי חלוצה לב"ד כשחולצת, שהרי היא היתה ראויה לחלוץ גם כן, והיא פוטרתה, ומסתפקי דילמא חליץ לה. הילכך כי נסיב אחות הצרה לא אתי למשרי אחות חלוצה. אבל כשאחותה נשואה לנכרי אזלה עם אחותה לב"ד לחלוץ, וכולי עלמא לא ידעי אם רחל יבמתו או לאה, ואיכא דסבר דלרחל חליץ, ואי נסיב צרת רחל אתי למימר דצרת חלוצתו שריא. ואם תאמר אם כן דחיישינן דלמא סברי דרחל חלצה, תאסר רחל לאחין ותנן במתניתין והאחין מותרין באחותה, ותאסר לחולץ רחל אעפ"י שמתה לאה. ותנן ואסור באחותה כל זמן שהיא קיימת. ואיכא למימר הואיל ואינה אסורה אלא מדברי סופרים לא גזור בה כולי האי. ואית דגרסי, מאי שנא הא ומאי שנא הא, כלומר לר' יוחנן דאמר דאיהי שליחותא דצרה עבדא ולית בה כרת, מאי שנא קרובות חלוצה שאסירי וקרובות הצרה שרו. ומשני הך דאזלה בהדיה, ולא גרסינן בהדה. כלומר בזו שהולכת עמו לחלוץ גזרו בה רבנן לאסור קרובותיה, הואיל ונעשית בה מעשה שחלצה. אבל בצרה שלא נעשה בה מעשה לא גזור.
חולצת. דמדאורייתא היא זקוקה. דאחות חלוצה אינה אסורה אלא מדרבנן. וכן. מפרש בגמרא דאינו כן קאמר. פטורה. דאחות גרושה אסורה מן התורה. שקדש אחיו. פירוש אחד מן האחין, ואפילו הגדול. והאי דאמר עד שיעשה הגדול ארחא דמילתא נקט, שמפני שהמצוה בגדול קדש הוא את אחותה, ומיהו הוא הדין אם הגדול קדשה, וכן תבין דעת הר"ם פרק ז' [יבום ה"ח]. את אחותה. אחר שנפלה זו לפניהם. המתן. מלכנוס, דקא פגעת באחות זקוקה. מעשה. שיכנוס או יחלוץ ותעקר זיקתה ממך. יכנוס. דאפילו היתה אשתו, אחר מיתתה שרי באחותה. מת היבם. ולא נותר אח אלא הוא. בחליצה. אבל יבומי לא דאחות גרושה היא. כר' יהודה. דיש זיקה ואלימא למיסרה עליה. אסור. הואיל ונאסרה עליו יבמתו כשקידש אחותה אינה חוזרת להתירה הראשון. דרב. דשרי. הותרה. בשעת נפילה. ונאסרה. כשקדש אחותה משום אחות אשה. והותרה. כשמתה אחותה. ובאיסורא דאורייתא מצריך רב נמי שתהא מותרת בשעת נפילה, כדאיתא בריש ארבעה אחין [כ"ז ע"ב]. אשתו. של שני. אותה יבמה. פירוש שעשה בה מאמר. הותרה. בשעת נפילה. ונאסרה. כשמת שני דהויא לה אחות זקוקתו. והותרה. כשמתה אשת שני. ר' אלעזר. בפרק ב"ש [ק"ט ע"א] דתנן המגרש אשתו והחזירה מותרת ליבם ור' אלעזר אוסר שהרי עמדה עליו באיסור גרושת אח. מתה. אשתו. שקידש אחות יבמתו. ועלה דמתניתין דהכא קאמר לה בברייתא. לא אתסר. ואיסור משום גרושת אחיו והואיל וחזר ונשאה אזל ליה ההוא איסורא, ובשעת נפילה שריא. ומההיא שעתא ואילך לא חל עליה איסורא. איכא דאמרי ואפילו הכי הלכה כרב, דתלמודא הוא דמסיק הכי. ואית דלא גרסי ליה. ומיהו הלכתא כרב, דר' יוחנן הכי סבירא ליה בפרק ארבעה אחין [כ"ז ע"ב] דיבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להיתרה הראשון. וכן פסק הרי"ף. ואע"ג דמימרא דר' יוחנן היא כשנאסרה משום זיקה דרבנן, ר' יוחנן לא פליג בין איסורא דאורייתא או איסורא דרבנן. דאי בשעת נפילה נאסרה ואפילו משום זיקה אינה חוזרת להתירה. ואי בשעת נפילה הותרה אעפ"י שנאסרה בינתיים משום אחות אשה כי הכא דמתניתין אם מתה חזרה להיתירה.
לא תחלוץ. מ[פרש בגמר]א. ג' חדשים. כשאר נשים, להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של שני. אחד בתולות וכו'. מפרש בגמרא מאי איכא בין בתולות וארוסות ובין נשואות ובעולות. יתארסו. דלא אסרו אירוסין אטו נשואין. ינשאו. דלא אעברא מראשון, שהרי לא נשאה. גס. שהיו מיחדין אותן מיד כדי שיהיו רגילין זה עם זה, שלא יהיו בושין בבעילת מצוה, הילכך חיישינן דלמא בעל כשהיא ארוסה. ואם נתארמלה מן האירוסין ביהודה אסורה לינשא תוך ג' חדשים. וליארס גם כן, דאירוסין דידהו כנשואין הם, וחיישינן דלמא בעיל המת ויבעול החי. כל הנשים. הנשואות. יתארסו. מיד, דלא גזרו אירוסין אטו נשואין. מיהו דוקא בגרושה, אבל אלמנה לא תתארס כל ל' יום שהיא אבילה.
<h2>דף מא:</h2>
יהא ולד. כלומר שמא מעוברת היא ולא הוכר עוברה תוך ג' חדשים ויצא חי, דהיינו בן קיימא, ורמיא עליה באיסור אשת אח. אמאי. לא. אי לא מיעברא נפטרה בחליצה. אי מיעברא ויהא ולד בן קיימא חליצתה לאו כלום, שהרי אינה זקוקה. מאי אמרת דלמא מיעברא ולא יהא ולד בן קיימא ואי חלצה כשהיא מעוברת לא נפטרה בזאת החליצה, דחליצת מעוברת לא שמה חליצה, ויחשבו שכבר נפטרה. לימא דהיינו טעמא דמתניתין, ותהוי תיובתא דר' יוחנן. חדא זימנא. בריש פרקין [ל"ה ע"ב]. מהא. ואי מתרצא ההיא קושיא קיימא הא. כרוז. להודיע דההיא חליצה לאו כלום היא ולא נפסלה לכהונה. מזוני. דג' חדשים נזונת משל בעל. ומכי חלצה לית לה מזוני, והיא אינה יכולה לינשא עד לאחר ג' חדשים. גרושה. שנתגרשה קודם שישאנה זה שמת. ארוסה. נתארמלה מן האירוסין, דלית לה מזוני, ונתגרשה מקודם שנפסלה לכהונה.
כל העולה. וזו הואיל ואינה עולה ליבום דדלמא מיעברא אינה עולה לשערה לפני הזקנים לחלוץ. ולר' יוחנן לא תקשי, דאע"ג דאינה חולצת לכתחלה מיהו אי חלצה ולא היה הולד בן קיימא חליצתה כשירה. וכתב רבינו שלמה דהאי אינה עולה לאו פסול חליצה, שהרי שנינו בכמה מקומות חולצות ולא מיבמות היכא דלא אפשר אלמא חליצה היא. ומיהו היכא דאפשר לאמתוני עד שתראה ליבום משהינן לה. ועיקר הפירוש דכל העולה ליבום למעוטי חייבי כריתות דוקא אתא, כדאיתא בריש כיצד [כ' ע"א]. ומיהו מינה חזי ר' יוסי דכל אשה שהוא ספק אם היא בת יבום וחליצה או לא אית לה לאמתוני מדרבנן שלא תחלוץ עד שיתברר הדבר שתהא בת יבום וייבם או יחלוץ. מיהו אם חלצה חליצתה כשירה, שלא אסרו חכמים זה אלא לכתחלה. ומשום הכי לא קשיא לר' יוחנן כדפרישנא. ואותיב רב חנניא מהא דספיקות, שאינה ראויה משום ספק אחות זקוקתו שאסורה מדרבנן, וקתני דחולצת לכתחלה, ולא אמרינן שתמתין זמן ידוע עד שיתברר איזו יבמתו על ידי עדים. ושני ליה דכי אמור רבנן דאסורה לחלוץ כשהיא אינה בת יבום אפילו מדרבנן, הני מילי כשאסרוה ליבם לעולם, כגון הכא דאפילו ידעינן דלא מיעברא, כגון קטנה, אסרוה חכמים ליבם תוך ג' חדשים. הילכך אמור רבנן שלא תחלוץ לכתחלה תוך ג' חדשים שאינה בת יבום. וא"ת דהשתא לר' יוסי הוא דקאמרינן ור' יוסי סבירא ליה בפרק אעפ"י [כתובות ס' ע"ב] בברייתא דהיתה רדופה, דקטנה מתיר לארס ולהנשא מיד. הני מילי בקטנה אשת נכרי דלא אתי לאיסורא דאורייתא. אבל בקטנה אשת אחיו מודה ר' יוסי דגזרינן קטנה אטו גדולה. אבל היכא דאסרו חכמים ליבם משום ספק שלא נתברר אבל אי נתברר הוה שריא ליבומה מיד, בזה עמדו על דין תורה להתירה בחליצה מיד, דהא אפשר שתהא מותרת ליבם אפילו מדרבנן השתא אם נתברר ספיקה. ספק קידושין. זרק לה אחיו קדושיה ספק קרוב לו ספק קרוב לה. תתיבם. דאי קרוב לה היו, כדין יבם. ואי קרוב לו, נכרית נסיב. ולא מתיבמות. דדלמא אידך קידש וקא פגע באחות זקוקתו. יבמה. שנתארמלה מן הנשואין. משל בעלה. דהואיל ואינה יכולה לינשא מחמת בעלה דשמא מעוברת היא, מיגד ארמלותיך קרינן בה. מכאן ואילך. ואינה מעוברת. לא משל בעלה. ולא דמי לשאר ארמלה, דהתם כל זמן שאינה נשאת לאחר יכולה לומר מחמת פלוני בעלי איני רוצה להנשא. אבל הכא אגידא ביבם ולאו מיגד ארמלותה קרינן ביה. ומיבם נמי לית לה. פירש רבינו שלמה עד שתכנס לחופה. והעיקר עד שתתבענו בב"ד לחלוץ או ליבם. אבל אם היתה מעוברת נזונת והולכת עד שתלד. ואם ילדה בן קיימא יש לה דין שאר אלמנות. ואם הפילה יש לה דין יבמה שעברו עליה ג"ח ואינה נזונת לא משל בעל ולא משל יבם.
עמד בדין. שתבעתו בב"ד ואמרו לו או חלוץ או יבם. וברח נזונת משל יבם. פירש רבינו שלמה דקנסינן ליה. נראה שהבין רבינו שלמה וברח כשברח משום דלא ציית דינא, דבכי האי גונא שייך קנסא. אבל אי ברח באונס כגון שברח מחמת יראה, דהיינו מחמת מרדין, דלא שייך בכי האי גונא קנסא, אינה ניזונת משל יבם, כמו שכתב למעלה ולא משל יבם עד שתכנס לחופה. ולא נהיר דבהדיא גרסינן בירושלמי [כתובות פ"ה ה"ד] חלה כמי שברח דמי. וחלה ודאי אנוס הוא. אלא ודאי ברח אפילו מחמת מרדין דאפילו כי אנוס חייב במזונות מכי אמרו ב"ד או חלוץ או יבם נתחייב במזונותיה ואפילו נאנס, דיבם במקום בעל קאי מההיא שעתא ואילך, וכי היכי דבעל היה חייב במזונותיה, דהא ביבמה מן הנשואין עסיקינן, הכי נמי יבם מכי תבעה ליה לבי דינא ואמרי ליה חלוץ או יבם. אבל ארוסה וארוס אעפ"י שהגיע זמן התביעה ולא נשאה שנתחייב לזונה משלו, אם נאנס, כגון שחלה, אינה אוכלת משלו, שהרי אין לו חיוב מכח אחר, והרי הוא אנוס. אבל שומרת יבם מן האירוסין מסתברא דמכי תבעה היבם לחלוץ או ליבם אי לא תבעה הארוס ולא נתנו להם זמן לקשט עצמן, שלא נתחייב במזונותיה עד י"ב חדש, ולסוף י"ב חדש אם נאנס אין מעלה לה מזונות, דיבם במקום בעל קאי. והיינו דתנן בפרק אעפ"י [כתובות נ"ז ע"א] עשתה ששה חדשים בפני הבעל וששה חדשים בפני היבם או כולן בפני היבם, דאלמא אף ליבם נמי יהיבינן זמן. אבל לאלמנה לא אשכחן זמן גבי יבם בשום דוכתא. וטעמא כדפרישנא, דמכי נשאה לא שייך גבי בעל הא מילתא, ויבם במקום בעל קאי. ואיכא מאן דאמר דליבם לעולם לא יהבינן זמן, דחליצה ויבום מצוה היא, ושהויי מצוה לא משהינן. ומפרש האי כולן בפני היבם, דאעפ"י שתבעה הארוס ומת מיד. אבל אי לא תבעה הארוס ונפלה לפני יבם לא יהבינן להו זמן, ומכי תבעתיה לחלוץ או לייבם נתחייב במזונותיה ואפילו נאנס. ולא נהיר דאטו מי עדיפא מצות חליצה ויבום ממצות פריה ורביה. ועוד כי נאנס אמאי מתחייב במזונות יבם ולא נתחייב ארוס, אלא לאו כדפרישנא. והר"ם הביא הדברים כפשוטן באישות פרק י"ח [הט"ו, ט"ז], ולא הרחיב כלום באלו הענינים אלא שהביא הירושלמי.
מיבם לית לה. דכל זמן שהוא קטן לאו בר העמדה בדין לחלוץ או ליבם. מבעל מאי. מי אית לה מזוני מנכסי כל זמן שהיבם קטן, שהרי מחמת בעלה היא אינה יכולה להנשא, דהא מחמתיה אגידא ביבם זה שהוא קטן. לית לה. דהואיל ואילו היה היבם גדול היתה יכולה לינשא לאו מיגד ארמלותה קרינן השתא דהוי קטן, שזה העיכוב אינו בא מחמת הבעל, אלא מן שמיא קנסו לה דאפילו לה לפני יבם קטן. אית לה. דמיגד ארמלותה קרינן בה, דהא מחמת בעלה אגידא גבי האי יבם קטן. והלכתא לית לה. כדפרישנא, כיון [דאילו היה היבם] גדול [היתה יכולה] לינשא. ומיהו בשלשה חדשים הראשונים כולי עלמא מודו דאית לה דאפילו הוי יבם גדול לא מנסבא מחמתיה דבעל, ומיגד ארמלותה הוא.
<h2>דף מב.</h2>
אינה צריכה להמתין ג' חדשים. לאוכוחי אתא דהאי שלשה חדשים דרישא ממיתת הבעל נינהו ולא משעת חליצה, כדתני הרי, כלומר הרי למד מכאן דהאי שלשה דרישא לאו משעת חליצה נינהו, דאם כן אפילו כי חלצה אחר ג' תמתין ג'. מגט. מדרב פריך דאמר דג' חדשים מנינן משעת נתינה, ואעפ"י שלא נתיחד עמה משעת כתיבה, דאם [כן] הוה ליה גט ישן והוה פסול. לאיסור כרת. ליבם. שהרי מותרת לו לאחר ג' חדשים מיום המיתה. לאיסור לאו. דמכי חלצה ושהתה ג' חדשים מיום המיתה תהא מותרת לשוק, דליכא אלא לאו. וקסבר רבא דהאי לא תהיה אשת המת החוצה ללאו אתא. ומסתברא שאם לא חלץ לה ומת היבם צריכה להמתין ג' חדשים ממיתת היבם, דחיישינן דלמא בא עליה. אבל אי חלץ לה ומת לא, דחליצה מוכחת שלא בא עליה. אחריך. שאין השכינה שורה אלא על הודאין כדאיתא בנדרים [כ' ע"א].
גר וגיורת. איש ואשתו שנתגיירו. הרי הכל מאיש אחד, ואמאי צריכין לפרוש זה מזה ג' חדשים. גזירה. היינו טעמא דצריכות להמתין ג' חדשים, שאם תנשא בתוך ג' שמת ראובן ותלד ספק בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון, ישא זה הספק בת ראובן שהיתה לו מאשה אחרת, שיחשבו שזה בן השני הוא והם רחוקים. או זה הספק ייבם אשת אחיו מאמו, כגון שיהא לו אח מזה השני שימות בלא בנים, ויחשבו שהוא מאחרון והוא אח המת מאביו ומאמו, והוא בן הראשון וזה המת אינו אחיו מן האב אלא מן האם. ויוציא. הספק. כגון שמת אחרון בלא בן אלא זה, ויחשבו שזה בן אחרון, ואמו פטורה. והוא בן ראשון, ואמו זקוקה. ויפטור. שהראשון היה לו בן ומת בלא בנים, ויחשבו שזה הספק הוא בן אחרון, ואין לכלת הראשון יבם. והוא בן הראשון, וזה יבם. בכולן. כל הנשים שאסרו להנשא או להתיבם. וכאן. בהמתנת ג' חדשים. תקנת ולד. הוא להבחין בן מי הוא. בשלמא וכו' אי נמי. תירוצא הוא דקא מתרץ, ששהתה עם הבעל האחרון חודש קודם שנתעברה. והוא הדין דמצי לתרוצי אי נמי לשבעה ילדה דלמא בר קמא הוא וכשמת היתה מעוברת מחדש אחד. לא חיי. דקס"ד דיולדת לשבעה אינה יולדת למקוטעין. אי נמי. תירוצא הוא. אפילו למאן דאמר. בפרק בנות כותיים [נדה ל"ח ע"ב]. לתקופות הימים. הרי ששה חדשים ושני ימים. משהו. שבוע או שבועיים. וכי מלו ג' חדשים. למיתת הראשון, שדרך שיוכר העובר, נראה אם הוכר, ודאי בן המת הוא, דבציר מג' אינו ניכר. ואם לא הוכר ודאי בן האחרון, דרוב נשים הוכר העובר לג' חדשים. דבהא מילתא דג' חדשים ודאי ארובא סמכו רבנן, דהא אמרינן בנדה [ד' ע"א] דג' ימים שוהה לקלוט הזרע, ואם כן שלשה חדשים וג' ימים היה להם לתקן. אלא ודאי רוב נשים ניכר עוברן לג' חדשים של ביאת העיבור. בהילוכה. פירש רבינו שלמה שמוליכין אותה בעפר תיחוח, ואם מעוברת היא פסיעותיה מעמיקות, שהולד מכבידה. מחפה. שלא תראה מעוברת, כדי שלא יאמרו בן הראשון הוא, כדי שיירש בנכסי בעלה. מינקת חבירו. משמע שהיא חייבת להניק בן חבירו, כגון נתארמלה או נתגרשה והניקתו עד שהכירה, כמו שנבאר לקמן וכמו שביארנו בפרק אעפ"י [כתובות נ"ט ע"א]. סנדל. עובר שאין לו צורה. וקסבר דאשה מתעברת וחוזרת ומתעברת, וידחוק האחד את חבירו וימעך צורת פניו, כסנדל הזה שאין לו צורה. דידיה נמי. לא ישמש את אשתו משנתעברה. אי למאן דאמר. פלוגתא היא בפ"ק [י"ב ע"ב], ותירוצא הוא. דיחסא. שדוחקו ולוחצו בשעת תשמיש. חייס עליה. שאין אדם מתכוין להרוג את הנפש. למניקה. כשתלד תניקהו, ודלמא מעברא לאחר לידתה ויתעכר החלב וקטלא לברה ברעב.
<h2>דף מב:</h2>
ממסמסא. מאכילתו ביצים וחלב. והורגת. על כרחה מת ברעב. איכא מאן דאמר דדוקא אלמנה מינקת או גרושה שהניקתו עד [שהכירה], צריכה להמתין כ"ד חדש, הואיל ונתחייבו להניק, כדאסיקנא באעפ"י דמחייבא להניק בנה. אבל גרושה שלא הניקה עד שהכירה, הואיל ולא מחייבא להניקו מותר לישאנה, דהא טעמא הוא משום עכירת החלב. ורבינו יעקב כתב דלא שנא גרושה ולא שנא אלמנה, כמו שכתבנו בפרק אעפ"י [כתובות נ"ט ע"א]. הי ניהו. כלומר... משכחת, אלא ארוסה ובעולה שומרת יבם לא משכחת לה אלא... נכנסה לחופה ולא נבעלה אין לה דין בתולה אלא דין בעולה, ואם בא עליה [לשום נשואין] נשואה היא, וכדברירנא בקדושין [י' ע"א] ובהבא על יבמתו [נ"ה ע"ב]. ואי בא עליה לשום זנות אחר קידושין שלא קנאה, כדמוכח בסוטה פרק ארוסה [כ"ד ע"ב]. איכפל תנא לאשמועינן בא עליה לשום זנות. הכי. כלומר לא תתניא מילי מילי, אלא אלמנות וגרושות. וארוסות ונשואות פירושא דבתולות (וארוסות) [ובעולות] הוא. כר' יהודה. דלא גזר ארוסה אטו נשואה. ורבינו שלמה גריס כר' יוסי דלא גזר ארוסה אטו נשואה, והאי דלא נקט ר' יהודה משום דר' יוסי נמוקו עמו. ולא נהיר, דמתני' דר' יוסי אתיא לקמן. דיחידאה. ת"ק דסתם מתניתין, ולאו סתמא דרבים היא. רדופה. רגילה. וזמן גדול קודם מיתתו עמדה בבית אביה, וליכא למיחש לזרע. עקרה. שניטלה האם שלה. אילונית. לקויה ממעי אמה. אינה ראויה לילד. על ידי סם או חולי. צריכות. דגזרינן הני אטו ראויות לילד. ר' יהודה מתיר. רבינו שלמה גריס ר' יוסי. ובפרק אעפ"י [כתובות ס' ע"ב] נמי אשכחן ר' יוסי. חזר בו. דהלכה כר' מאיר דגזרינן ארוסה אטו נשואה ואינה ראויה לילד אטו ראויה לילד. מאותה משנה שנשנית בכרם ביבנה חזר בו שהיו התלמידים יושבין שורות שורות כעין כרם. לא חש. אינו מרגיש ואינו טועם מה שלועס בפיו, כלומר אינו מבין מה שהוא אומר. שמעיה. שהיה משמשו. מנקיט. היה לוקח ממנו הלכות פסוקות. מחלוקת ואחר כך סתם. או סתם ואחר כך מחלוקת, בין שהיה זה אחר זה מיד או אחריו באותה מסכתא עצמה או באותו סדר במקום שהוא ברור שנשנה המחלוקת אחר הסתם או הסתם אחר המחלוקת, כגון נתן צמר לצבע (דסתם) [דמחלוקת] בבבא קמא פרק הגוזל [ק' ע"ב] וסתם בבבא מציעא [ע"ו ע"א], דאמרינן [ב"ק ק"ב ע"א] דכולה נזיקין חדא מסכתא היא, ויש סדר למשנה. וסתם. דמתניתין אחריו. מחלוקת. דמתניתין תחלה, ואחר כך סותם הברייתא.
<h2>דף מג.</h2>
לא שנאה. שלא רצה לסתמה, אלמא לאו הכי הלכתא. ר' חייא. שהיה תלמידו. מניין לו. שכל הלכה... ואפסיקא הלכתא בהדיא נמי בפרק אעפ"י כר' מאיר, דהלכה כר' מאיר בגזירותיו. וכך עושין מעשה. כלומר כך ראיתי מנהג חכמים. רובו של ראשון. של חדש ראשון. וצריכה להמתין. אשה שאינה מניקה. ושמעינן מהא עובדא דהכא דמאן דעביד סעודת מצוה ביומא דלית ליה למעבדה שרי לאפסודה. וק"ו. רב חסדא מתמיה על דברי ר' יוסי שאוסר ליארס כל ל' יום דאבילות. הלא בשבת שחל ט' באב להיות בתוכה דתנן שאסור בתספורת ובכיבוס ומותר באירוסין, כדאיתא בברייתא דלקמן. בל' יום דאבילות שמותר לספר, ואע"ג דאיש אסור בתספורת אנן באשה קיימינן ואשה מותרת לגלח שערה אחר שבעה כדאיתא באבל רבתי. ובכיבוס מותר אפילו איש. אינו דין שיהא מותר ליארס. הכי גריס הרי"ף כמו שכתב בפרק ואלו מגלחין [מו"ק כ"ג ע"ב]. ורבינו שלמה לא גריס כאן אלא מקום שמותר לכבס. ואסור לכבס. קודם הזמן הזה. קס"ד קודם ט' באב, דהיינו שבת שחל ט' באב להיות בתוכה. מסתברא לבנות בנין של שמחה, כגון בית חתנות לבנו. לנטוע נטיעה של שמחה, כגון אבורנקי של מלכים. כדאמרינן בפ"ק דתענית [י"ב ע"ב] גבי עברו אלו ולא נענו. כי תניא ההיא. דאירוסין מותרין. בשבת שהיא קודמת לאותה שבת שחל ט' באב להיות בתוכה. דמראש חודש אב עד שבת שחל ט' באב להיות בתוכה מותר לספר ולכבס. ואע"ג דאכתי איכא למבעי מכדי הכא והכא שרי לספר ולכבס מאי שנא הכא בל' יום דאבילות דאסר ר' יוסי באירוסין ומאי שנא הכא בקודם דקודם דט' באב דשרי לארס. מיהו ליכא ק"ו. ואקשי רבא דאכתי נמי איכא ק"ו, דהכא גבי ט' באב אסור לישא וליתן, כדתני בברייתא מלישא ומליתן, והיינו סחורה. ובל' יום אינו אסור בסחורה אלא לילך ממדינה למדינה, כדאיתא בירושלמי פרק ואלו מגלחין [מו"ק פ"ג ה"ח]. אינו דין שמותר לארס.
<h2>דף מג:</h2>
תנאי היא. דאיכא דסבירא ליה דמשחל ראש חדש אב אסור לארס, ור' יוסי לא סבירא ליה כההיא ברייתא דלעיל אלא כי הא. אלא אמר רב אשי. האי ברייתא דהכא לא פליג אההיא דלעיל, דהאי אסור ליארס דקאמר ברייתא דהכא, לעשות סעודת אירוסין קאמר, דהוי שמחה. אבל לארס מותר, דלא הוי שמחה. ואפילו הכי אסר ר' יוסי לארס כל ל' יום, דגזר דילמא עביד סעודת אירוסין דהוי שמחה. ואע"ג דלגבי משא ומתן וכיבוס קיל אבילות מט' באב. היינו טעמא דאבילות חדשה אע"ג דשרית משא ומתן ודאי ימעט בעסקו, דכאיב ליה ליביה, ואם יכבס יעשה בלא פרסום, שהרי אבילות חדשה היא. והכי אמרינן באלו מגלחין [מו"ק כ"ו ע"ב] שחייב למעט בעסקו. אבל אבילות ט' באב אבילות ישנה היא ולא כאיב ליה ליביה ואי שרית ליה משא ומתן לא ימעט בעסקו ויעשה בפרהסיא. היינו טעמא דשרינן משא ומתן תוך ל' ואסרינן ליה בשבת שחל ט' באב. וטעמא דאסרינן אירוסין תוך ל', משום דאבילות דיחיד הוא ואיכא למיחש דילמא עביד סעודת אירוסין, דהא שאר בי אינשי לאו אבילי נינהו. אבל ט"ב אבילות דרבים היא וליכא למיחש דלמא עביד סעודת אירוסין דהא שאר בני אינשי באבילות קיימי. הדין פירושא דשמעתא בלא ספק. ורבינו שלמה פירש ודקשיא לך ק"ו, תשעה באב אבילות ישנה ואבילות דרבים, הילכך קילא, ע"כ. והעיקר מה שפירשנו. וטעמיה דר' יוסי דאסר אירוסין כדפרישנא. מיהו מסתברא דלאו הלכתא כותיה, ואירוסין הואיל ולאו שמחה נינהו שרו אפילו תוך שבעה, דלא גזרינן דלמא אתי למעבד סעודת אירוסין, משום שמא יקדמנו אחר, כדאשכחן בפרק אלו מגלחין דמארסין במועד שמא יקדמנו אחר אעפ"י שאסור לעשות סעודת אירוסין. והיינו דתניא התם [מו"ק כ"ג ע"א] גבי אבל ת"ר ולנישואין כל שלשים יום, דמשמע דוקא נשואין דאיכא שמחה אע"ג דלא עביד סעודה, כדאסיק רב אשי הא אירוסין דליכא שמחה כי לא עביד סעודה שרי. וכן פסק הר"ם באבל פרק ו' [ה"ה].
<h2>דף מד.</h2>
[ואחת פסולה. כגון שנתגר]שה מאיש אחר. מאי קאמר. הואיל וליכא אלא [ארבעה] מאן [מייבם]. מאחין. שהיו יותר מארבעה. ושבקינן ליה. בתמיהא, הרי מכניס קטטה בתוך ביתו, דבמה יפרנסם. בדאיפשר. שהוא עשיר ואיפשר בסיפוקייהו. עונה. של תלמיד חכם מערב שבת לערב שבת, וזהו אשר פריו יתן בעתו בבבא קמא [פ"ב ע"א], דמטי לכל חדא וחדא עונה בחודש. ש"מ מהא שאעפ"י שהוא עשיר גדול אין לו לישא כי אם ד' נשים. והביא זה הר"ם פרק י"ד [אישות ה"א]. ועוד. כלומר ואפילו תימא דמהאי קרא לא ממעטינן מיניה מן התורה דלא לחלוץ אלא חייבי כריתות, כדאיתא פרק כיצד [כ' ע"א]. והא אינה מתיבמת משום לא יבנה וחייבי לאוין. ומשום הכי לא חלצה משום גזירה. ויאמרו. קושיא היא. כאן שנה. במשנה זו למדנו שלא יפסיד לאחרים במה שיכול לעשות בהיתר, הואיל ואין לו תועלת. מי בורו. שאינו צריך להם. גרושתו. משנשאת. וחלוצתו. תכף שחלצה, חייבי לאוין היא וקסבר ר' עקיבא יש ממזר מחייבי לאוין. קרובת חלוצתו. מפרש בגמרא. קרובת גרושתו. חייבי כריתות היא. כאן. במתניתין דלעיל. היינו טעמא. ולעולם קרובת חלוצתו. ביתו. כאילו היתה אשתו. ולית ליה סתמא דריש פרקין [מ"א ע"א] דתני החולץ ליבמתו ונשא אחיו את אחותה ומת חולצת, דפטורה היא לגמרי.
<h2>דף מד:</h2>
פגום. שאם ילדה בת פסולה לכהונה כחללה. דאי ילדה בן, לא הוזהרו כשירות להנשא לפסולין [להלן פ"ד ע"ב]. בכל. שהרי היתה מותרת לכהן הדיוט. שוה בכל. שהרי גרושה אסורה אפילו לכהן הדיוט. מתחללת. בביאה זו, שאם נתארמלה אסורה לכהן הדיוט כחללה, כדאיתא בקידושין [ע"ז ע"א]. ואם בת כהן היא פסלה מן הכהונה, כדאמרינן במכלתין לקמן [ס"ח ע"ב]. תאמר במחזיר גרושתו שלא נתחללה בביאתו, דאי למפסלה הא פסילה מעיקרא מכי נתגרשה, ואי בתרומת אביה לא פסלה דלאו זר אצלה מעיקרא הוא, כדאיתא פרק אלמנה [ס"ט ע"א]. ולדה פסול. ממזר. והיא פסולה דקאמר, לכהונה. אבל לקהל שריא, דזונה כשירה לקהל. ולדה כשר. דקאמרי רבנן. לאו לכהונה. לקהל. אבל לכהונה הוי פגום. לכהונה. לתרומה דבי נשא. דהא אפסילו לכהן משום חלוצה וגרושה, וקרובת חלוצתו אפילו לכהן שריא. הא כדאיתא. היא כשירה לכהונה, וולדה כשר לקהל אבל לכהונה הוי פגום. והיא תועבה. דקא פרכת לעיל, דרוש הכי ואין צרתה תועבה להיאסר ליבם אלא מתיבמת. אלא אלמנה קשיא. נהי דלא איפשר למידק מהא ברייתא ולא מדרשא דהיא [תועבה ואין בניה] תועבין אי בנה פגום או לא, שהרי לכל יש פנים. אבל איהו דקמוכח דפגום הוי מק"ו דאלמנה, ק"ו פריכא הוא. אלא ודאי לא אתמר הכי. מחייבי כריתות. אלא מחייבי מיתת ב"ד. זונה. דזר אצלה מעיקרא הוא. ולענין ולד מחזיר גרושתו ברירנא בפ"ק [ט"ו ע"ב] דכשר הוא לכהונה, כדכתבינן פ"ק.
<h2>דף מה.</h2>
אמורים. פרק ר"ג [נ"ב ע"ב], דקא תני שאם חלץ את זו ובא על זו אינה צריכה הימנו גט. כערוה. היא ולא תפסי קדושי. מקולקל. פגום. וכלהו אמוראי. כגון רב ושמואל ורב יהודה ורבא כדלקמן. שוה בכל. שאיסור גוי שוה בכל בין בכהנת לויה וישראלית. בנה. לאו דוקא, שהבן ישראל ולא הוזהרו כשירות להנשא לפסולין, אלא משום בתה נקט שאם תלד בת פסולה לכהן. אדרב דימי. דאמר משמיה דר' שהולד ממזר. סמוך אדרבין. דאמר משמיה דר' שהולד כשר. ההוא דאתא. בן ישראלית שנתעברה מגוי הוה. איטמר. לך במקום שלא יכירוך ויתנו [לך] בת ישראל. אלמא לאו ממזר הוא מדשרי ליה למעבד הכי. שאם יכירוהו לא יתנו לו בת ישראל. בת מינך. בת ישראלית שנתעברה מגוי, שכשירה כמותך, אבל ממזרת ושפחה לא תשא שהרי ישראל כשר אתה. מרה דשמעתא. דאמר הולד כשר כדלעיל. ואיהו גופיה אמר בחציו עבד וחציו בן חורין שהולד אין לו תקנה שיהא כשר, אלא הוי ממזר.
<h2>דף מה:</h2>
ההיא. דאין לו תקנה, שקדש בת ישראל ואחר כך בא עליה. דסבירא ליה להאי שלא נאמר הולד כשר אלא בפנויה. הפוסל. גוי ועבד הבא על בת ישראל. מאשת אב. דממזרות לגביה כתוב, דכתיב לא יקח איש את אשת אביו וסמיך ליה לא יבא ממזר. ולדידיה. לאותו איש שבא עליה. לאחר. כיוצא בו כלומר לישראל אחר. כלל. לשום גוי או עבד שבעולם. על אשת איש. דצד חירות שבו בא על אשת איש והולד ממזר, דחייבי כריתות היא לגבי אותו צד חירות. הכי [הל]כתא גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר בין בפנויה בין באשת איש, ולא גרסינן והני מילי באונס אבל ברצון לא. וטעמא דמכשרינן ליה משום דילפינן מאשת אב כדלעיל, ולא שייכא חלוקה דאונס ורצון לגבי ממזרות כלל. כתב הרי"ף איכא מרבוותא דמסיימי בה והני מילי לישראל אבל לכהונה הולד פגום, מדאמרינן לעיל וכולהו אמוראי דמכשרי מודו שהולד פגום מק"ו. ואיכא רבוותא אחריני דלא מסיימי בה הכי אלא הולד כשר. ואנן מספקא לן אי הוי פגום או לא, מדחזינן בתר שקלא וטיריא דפסיק ואמר הולד כשר, ולא אמר הולד פגום ע"כ. וזה תימה, דק"ו דאלמנה לית ביה פרכא, ולא איצטריך במסקנא למימר הולד פגום, דמילתא דפשיטא היא. ובהדיא אמרינן בפרק כיצד [כ"ג ע"א] ובקידושין [ס"ח ע"א] לימא קסבר רבינא גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר נהי דממזר לא הוי כשר נמי לא הוי ישראל פסול מיקרי. והעיקר דפגום הוי, ואם ילדה בת ונשאת לכהן יוציא. ואפילו חציו עבד וחציו בן חורין שבא על פנויה ישראלית וילדה בת פסולה לכהונה דצד עבדות שבו אין לו קדושין וגירושין בה, וכן הלכתא.
רב מרי בר רחל. שנתעברה מגוי הוה. ומינהו על ישראל לגבות מס המלך. פורסי. מס, כמו פרס. ורבינו שלמה פירש גבאין ממונין על ישראל. אלא מקרב אחיך. שמעינן מהא דגר אפילו לדיני ממונות אסור למנותו על ישראל, דפורסי דבבל גבאין שגובין ממון. וטעמא דהיתה אמו מישראל דקרינן ביה מקרב אחיך, כלומר לגבי הא מילתא. אבל לדיני נפשות אסור. הא הוי גר גמור אפילו לדיני ממונות אסור על ישראל. וכן כתבו הרי"ף בפרק דיני ממונות בתרא [סנהדרין ל"ו ע"ב] והר"ם בשופטים סוף פרק י"א [סנהדרין הי"א]. ורבינו שלמה שכתב בפרק מצות חליצה גר דן את חבירו אפילו דיני נפשות, דאילו דיני ממונות אפילו ישראל, דתנן הכל כשירין לדון דיני ממונות ואוקימנא לאתויי גר. דמשמע דהאי גר אפילו אין אמו מישראל הוא דקאמר. קשיא ליה הא. ואיכא מאן דמתרץ לפירוש רבינו שלמה דפורסי כדיני נפשות הוא. ולא נהיר. לשום אינתותא. ורבינו שלמה פירש לשום אנתותא לשם טבילת נדה, ולא לשם טבילת גירות. בה. להיותה גיורת גמורה. ואעפ"י שלא טבלה לשם גירות, ואמרינן לקמן [מ"ו ע"א] אינו גר עד שימול ויטבול, עלתה לה ההיא טבילה דנדה משום טבילת גירות. ולא נהיר דהואיל ולא טבלה לשם גירות ודאי לא היתה מתנהגת בדרכי ישראלית בשאר מצות, והיכי מצי לאכשורי בה, אעפ"י שטבלה לנדתה, אם אינה מחזקת בשאר מצות. דהא דאמרינן מי לא טבלה לנדתה ולקריו דוקא כשהם מחזיקים במצות כישראלים. ואמרינן שאעפ"י שלא ראינו שטבלו לשום גירות, וקיימא לן דאינו גר עד שיטבול, הרי טבלו מחמת נדה או מחמת קרי, ואמרינן דאותה טבילה עולה להם אף לשום גירות. אבל מי שטבלה לשם נדה ואינה מחזקת בשאר מצות ודאי גויה גמורה היא. והעיקר לשום אינתותא לשום אישות, כלומר להיות עמה ויהיו הבנים כשירים, או שלא יהא חייב עליה מדרבנן משום נשג"ז, כדאמרינן בע"ז [ל"ז ע"ב] הבא על הגויה חייב משום נשג"ז, כלומר נדה שפחה גויה זונה. וזה העבד שהיה חשוק ממנה הטבילה וגיירה, וגר צריך שלשה כדלקמן [מ"ו ע"א]. ודע והבן דהא דאמרינן לקמן [מ"ז ע"א] דגר שנתגייר בינו לבין עצמו הוי גוי גמור, הטעם שלא היה שם ב"ד, וגזירת הכתוב הוא כדתניא [שם] ושפטתם צדק וגו' מכאן א"ר יהודה גר שנתגייר בב"ד הרי זה גר. ומתרי לא מהני ואינו גר. והאי עובדא והני תרין עובדי דרב אשי ודר' יהושע [מ"ו ע"א] הם היו מוחזקים בגוים והיו אומרים שנתגיירו בב"ד כדין גירי הצדק. מיהו לא היו להם עדים שיעידו שבב"ד פלוני נתגיירו. וקא מסקי הלין אמוראי שאעפ"י שאנו יודעים שהיו גוים ואין להם עדים שיעידו על דבריהם, בחזקת גירי צדק הם ונאמנים, דהא חזינן דעבדי המצוות ומתנהגים בדרכי ישראל. ואי לאו גירי נינהו לא הוו עבדי. והאי דנקט טבלה לנדתה ולקיריו, חדא מצוה נקט. והא דאמרינן לקמן [מ"ז ע"א] הלכה עד שיביא ראיה, להשיאו לכתחלה בת ישראל קאמר, כמו שנכתוב. וכן נראה שפירש הר"ם ממה שכתב פרק י"ג בקדושה [איסו"ב ה"ט]. ואית דמפרשי דהאי דצריך שלשה משום הודעת מקצת קלות וחמורות הוא, והני תלת עובדי מיירו שגיירם והודיעם מקצת קלות ומקצת חמורות ולא היו שם שלשה ולא טבלה מיד אלא שהאשה טבלה לנדתה והאיש טבל לקריו לאחר זמן, אותה טבילה עולה להם משום טבילת גירות, ומדטבלו ודאי באותה קבלה הם עומדים. והא דאמרינן דגר צריך שלשה להודיעם מקצת קלות, הני מילי לכתחלה אבל דיעבד אעפ"י שלא הודיעום שלשה ולא טבלו מיד אלא כשנזדמנה להם טבילת מצוה, גרים גמורים הם לבא בישראל לכתחלה. אבל נתגייר בינו לבינו שלא הודיעוהו כלל מצות קלות, גוי הוא כדלקמן [מ"ז ע"א].
הלוקח. שלא מכר עצמו לו, אלא קנאו מגוי. וקודם שיטבילנו לשם עבדות קדם וטבל לשם גירות, ישראל גמור הוא, ויכתוב לו שטר אדמיו. ואף מעשה ידיו אינם שלו, שהשחרור מפקיע אותו שעבוד דמעשה ידיו.
<h2>דף מו.</h2>
גוי לא קנה גוף העבד. דנימא דגופו קנוי לו, שלא יוכל להתגייר או להשתחרר אלא על ידי רבו, כדאמרינן לקמן ולא הם קונין זה מזה. ומאי דקני מקני ליה לישראל. בשטרא או בכספא או בחזקה. ועד דאטבליה לשום עבדות, דאפילו בעל כרחיה דעבד מצי לאטבוליה, כמו שנבאר לקמן, לית ליה זכיה בגופיה. והואיל וקדים וטביל לשם בן חורין אפקעיה שעבודיה כדפרישנא. הקדש. עשה שורו אפותיקי לאחד והקדישו פקע שעבודיה. וכתב רבינו שלמה דוקא הקדישו למזבח, דהויא קדושת הגוף. אבל קדושת בדק הבית לא. ודעם הר"ם [פ"ז ערכין הי"ד] אפילו לבדק הבית, כמו שביארנו בפרק אעפ"י [כתובות נ"ט ע"ב]. חמץ. עשה חמיצו אפותיקי והגיע שעת הביעור פקע שעבודיה דגוי, והרי הוא כשלו וחייב לבערו. שחרור. עשה עבדו אפותיקי ושחררו, פקע שעבודיה וקנה עצמו בן חורין. בבלוריא. כך שמה. וגויה היתה ונתגיירה. וקודם שתטביל עבדיה לשום עבדות הם קדמו וטבלו בפניה לשום חירות. והיינו דומיא דעבד שיוצא מרשות גוי לרשות ישראל [לעיל מ"ה ע"ב]. דבפניה. דאיכא למימר הואיל וטבלו בפניה ולא תקפן כשהם במים גליא אדעתא דניחה לה דלפקו לחירות ואעפ"י דהשתא לא ניחא לה, מהדר הדרא בה ולאו כל כמינה. אבל אי טבלו שלא בפניה לאו כל כמינייהו לאפקועי שעבודא, והיכי אמרת לעיל דקנה עצמו ואפילו טבלו שלא בפניו. בפניה. כלומר לעולם גוי לא קני ליה לגופיה, וקודם שיטבילנו הישראל לשום עבדות מצי למקני נפשיה אי טביל לשם בן חורין. ואעפי"כ יש לרבו רשות לכופו לטבול לשם עבדות. הילכך אי טביל מדעתיה דידיה בפניה או בפני רבו ודאי לשם בן חורין משמע, ואעפ"י שלא פירש למה הוא טובל, דהואיל וטובל בפניו מדעת עצמו, כאילו פירש ואמר לשם בן חורין אני טובל לפניך, שהרי היכולת בידו הוא כל זמן שלא כפאו רבו לטבול לשם עבדות. אבל אי טביל שלא בפניו ולא פירש למה הוא טובל, לא משמע דלעביד לשום בן חורין עד דפריש בהדיא לשם בן חורין אני טובל, שהרי היכולת בידו כל זמן שלא כפאו רבו לטבול לשם עבדות. ואע"ג דאמר הכי בתר טבילה, לאו כל כמיניה. וההיא דלעיל אפילו שלא בפניו, וכגון שפירש ואמר לשם בן חורין אני טובל. ורבינו שלמה גריס לפניה ולאחריה, ופירש לפניה כשהיתה גויה ה[וא דמהניא] בהו טבילה לשם בן חורין, אבל לאחריה דהיינו [אחר שנתגיירה] שהיה ז... ישראל עליהן לא מהניא בהו טבילה. והיכי אמרת לעיל דמשלקחו ישראל מהניא בהו טבילה. ומשני לפניה בין בסתם בין במפרש לאחריה במפרש אין בסתם לא. ולהאי פירושא לאחריה דה[יינו] אחר שנתגיירה או שלקחו הישראל אפילו טבל בפני רבו במפרש אין בס[תם לא]. וזה אינו, כדגרסינן במכילתא וכו' עד יום מותה ע"כ מכילתא.
לא שנו. דאמרינן דאי קודם שיטבילנו לשם עבדות טבל לשם בן חורין קנה עצמו אעפ"י שיכול לכופו לטבול לשם עבדות, כמו שנבאר לקמן וכדמוכח עובדא דעבדיה דרב אשי, דוקא שקנאו מגוי. וטעמא דמילתא דסתם מוכר עצמו מסלק עצמו מגופו ומקני גופו למאן דקני ליה, ומכי מכר עצמו לגוי הוה לן למימר שקנה גופו, אי לאו דבהדיא אמרינן לא הם קונים זה את זה, ומשום ההיא דרשא לא קני ליה אלא למעשה ידיו, וכי אתי ישראל וזבין ליה מגוי כי מקני ליה הגוי זכותיה בכספא או בשטרא או בחזקה לא מצי לאקנויי ליה אלא זכותא דאית ליה בגויה. הילכך מצי האי לגיורי נפשיה ולטבול לשם בן חורין כל זמן שלא הטבילו רבו לשם עבדות. ומכי אסתלק זכותא דגוי ושב האי עבד משועבד לישראל מצי למכפיה ישראל לטבול לשום עבדות, הואיל ומכר עצמו. דסתם מוכר עצמו מסלק עצמו מגופו. ומשום הכי יש לו לעבד רשות לצאת בן חורין ורשות לאדון לכופו לטבול לשום עבדות. אבל אם מכר הגוי עצמו לישראל, תכף שקנאו בכסף או בשטר או בחזקה קנה גופו. ואעפ"י שלא טבל לשם עבדות זכה בגופו, ואינו יכול לטבול לשם בן חורין, דהא יש לנו קנין בגופו, כדמוכח ואזיל. אלא גוי וכו'. הא אמרינן או לעקר משפחת גר זה הגוי. בכספא ובטבילה. דוקא הוא דקני ליה לגופיה דגוי, אבל כל זמן שלא טבל לשם עבדות אי קדם וטבל לשם בן חורין קנה עצמו בן חורין. ופסקו הרי"ף [והר"ם כן בפרק] ח' בהלכות עבדים [הט"ז]. לתקפו במים. פירש הר"ם בה[לכות עבדים] [שם הי"ט] דאלוקח עבד מן הגוי קאי, כשמטבילו לשם עבדות צריך שיתקפנו במים לתת עליו עול מלאכה או להכריחו לעמוד שם עד שירשהו לצאת, כדי שיהא נראה שאותה טבילה לשם עבדות היא, שלא יאמר אחר שטבל לשם בן חורין טבלתי לפניך. ורבינו שלמה פירש בזה הענין, אלא שלא פירש אמאן קא מהדר. ונראה שהבין דארב אחאי קאי דסבירא ליה דאפילו מוכר עצמו לישראל עד שטבל לשם עבדות לא קנה גופו. והרי"ף פירש כדי שתעלה לו טבילה, ולא נהיר. מנימין עבדיה וכו'. האי עובדא הוה בעבד שלקחו מן הגוי, דאי מכר עצמו לו לא הוה צריך להכי אליבא דהלכתא. לאטבולי. רבינו שלמה פירש טבילת עבדות. והעיקר טבילה למקני גופיה, שלא היה רוצה לטבול לשם עבדות ולהתחייב במצות כאשה עדיין.
קא בעינא. אם יקדים ויאמר לשם בן חורין טבלתי, אתם תשלמו לי. ריסנא. קבשטרי בלעז, וקשרוהו בצוארו בעניבה, שיוכלו למשכו ולדחוק צוארו, ולרפותו שלא יחוץ בינו לבין המים. ובעוד שהיה כל גופו במים לא היו יכולים לתת עליו עול מלאכה אחרת. ותיכף שהגביה ראשו מן המים נתנו משוי על ראשו כדי שלא יוכל לומר בשום זמן שעמד במים שטבל לשום בן חורין. טונא. משוי. ורבינו שלמה גריס טינא, כלי מלא טיט. דבי רב פפא. עשירים היו והיו [פורעים] המס לגבאי המלך וקונים אותן שפורעים בשבילם מהגבאים לעבדים. וגוים היו אותן הנקנים. וקא מבעיא ליה אי הוי קנין דלבעי גט שחרור או לא. מוהרקא. חותם עבדות שלהם הוא מונח בארגז המלך, כלומר שהם עבדים למלך. ואם לא יפרעו המס יכול למכרן. הילכך מכר הוא ובעי גיטא דחירותא אי בעו לאיגיורי ולאשתחרורי. והטעם דדינא דמלכותא דינא. וכן פירש הר"ם בעבדים פרק ט' [ה"ד]. הילכך אין זה הדין אלא במלך שדינו דין, כלומר דאמרינן ביה דינא דמלכותא דינא. לגבלא. שם מקום. ואיתא להאי עובדא נמי בע"ז פרק ר' ישמעאל [נ"ט ע"ב]. דמזגי. שנותנים בו מים, והויא זריקה וליכא איסורא אלא משום לך לך, דילמא נגע ביה. ולשון רבינו שלמה שכתב כאן משום יין נסך ואע"ג דלא נגעי אלא כחו בעלמא הוא אסור משום לך לך, עד כאן. ועם כל זה הלשון אין ראוי לומר שהבין רבינו שלמה דמיירי [שנתן הגוי היין] אל הכוס, דההוא יין נסך גמור הוא. שאינן בני תורה. אסר על[יהן שלא] יזלזלו בבשולי גוים. תורמוס. אינו עולה על שלחן מלכים. [באבותינו שמלו. ודאי] מלו, שהרי מל אותם משה במצרים, דהא כתיב וכל ערל לא יאכל בו. ולא מצינו שטבלו אמהות, שהיו כשקבלו התורה. איפשר. מילה באנשים איפשר הוא ובנשים אי אפשר. מן החולין. ולא ממעשר שני. איפשר. בפסח דורות, דהא תורמין מעשר שני. משאי איפשר. מפסח מצרים שלא היה מעשר שני עדיין. ואמר לו רבי עקיבא. גרסינן, והכי גרסינן לה בהתודה [מנחות פ"ב ע"א]. ומאן דגריס אמר לו ר' יהושע קשיא דהכא דן ר' יהושע איפשר משאי איפשר.
<h2>דף מו:</h2>
דהוי גר. דילפינן מאמהות. שאין טעון כבוס. כגון בעל קרי. ויזרוק על העם. הזאה הואי. גרסינן בכריתות [ט' ע"א] וכו'. ככם. דכתיב לכם ולגר הגר ככם יהיה לפני י"י. לדורותיכם כתיב. אלמא איכא גרים בכל זמן. עד כאן כריתות. שימול ויטבול. דוקא. אבל טבילה דקודם מילה לא מהניא, דערל הוא. וצריך לחזור ולטבול אחר המילה. והעיקר דמהניא, דהא עבד הלקוח מן הגוי אם קדם וטבל לשם בן חורין, דהיינו לשם גירות, קנה עצמו. וודאי לא מל עדיין. מטבילין אותו. והוי כישראל גמור, שאעפ"י שלא מל לשם מצוה מה בכך, בטבילה לחודה הוי גר או במילה לחודה. אין מטבילין. דתרוייהו בעי, ושמא לא מל לשם מצוה וצריך להטיף ממנו דם ברית. ושמעינן מהא דמי שהיה מהול ונתגייר צריך להטיף ממנו דם ברית. בשבת. דלאו תקוני גברא הוא, דמתוקן ועומד הוא. אין מטבילין. דתקוני גברא הוא, דתרוייהו בעינן, ותקוני גברא בשבתא לא מתקנינן.
בי ר' הושעיא. כלומר הוא נמי הוה תמן. שלשה. מדאמר רב ספרא דרב הושעיא נמי הוה בהדייהו. בלילה. שלא רצו להטבילו עד למחר. מומחין. לאו סמוכין, דהא הני לא סמוכין נינהו. אלא כי הני רבנן דהוו גברי רברבי. וש"מ דמומחה מקרי אדם גדול אעפ"י שאינו סמוך. דאקלעו. מעשה הוה דאתרמו רבנן כי הני. אבל תלתא ודאי חזינן מדקא פליג רב כהנא ומוסיף עד דהוו תלתא. משפט. דכתיב [במדבר ט"ו] משפט אחד יהיה לכם ולגר. גר אנוכי. ואנו מכירין אותו שהיה גוי. אבל אי לא מוחזק מהימן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. דאי בעי אמר ישראל אני ואבותי. וכן כתב הר"ם בקדושה פרק י"ג [איסו"ב ה"י]. וכן משמע מההיא דלעיל [מ"ה ע"א] דאמרי ליה זיל גלי או נסיב בת מינך. ובפ"ק דפסחים [ג' ע"ב] דההוא גוי דהוה אכיל פסחים, שמי שאין אנו מכירין אותו ואמר ישראל אני ואבותי נאמן ואינו צריך לראיה. נקבלנו. ולא נצריכנו הטפת דם ברית וטבילה, כמו שנבאר לקמן. כי יגור. מכל מקום משמע. ולקמן [מ"ז ע"א] פריך בא ועדיו קרא בעי.
<h2>דף מז.</h2>
שאתך. ולקמן פריך הא אפיקתיה. ראיה. פירש רבינו שלמה שנתגייר בב"ד, שמא גבעוני מהול הוא ומשום שבחא דארץ ישראל הוא דאמר הכי ומשקר. נראה מלשונו דרבנן פליגי נמי אבא הוא ועידיו עמו דאמרי שמענו שנתגייר בב"ד של פלוני, דלאו סהדותא היא. וכן נראה דעת הר"ם פרק י"ג דקדושה [איסו"ב ה"ז], שכתב עד שיביא עדים, ולא הרחיב יותר. ואיכא מאן דאמר דרבנן לא פליגי עליה דר' יהודה אלא בחוצה לארץ, אבל בארץ לא פליגי. ודייקא להא מילתא מדאקשי לרבנן אלא הכתיב בארץ, ש"מ דאי לאו דיוקא דקרא לא פליגי. והיינו דלא אקשי להו אלא [מקרא דכי] יגור. והא מילתא [דתמיהא] היא, דבארץ ודאי הוי או מעוטא או רבויא. ולרבנן דאמרי שארץ וחוצה לארץ [שוים] קשיא אמאי איצטריך קרא למימר בארץ. אבל כי יגור אע"ג דלא דרשינן ליה מכל מקום איצטריך לגופיה, דהיכי לימא. ולאו מיותר הוא. ולעולם רבנן ראיה גמורה בעדים בעו. וכן עיקר. מעמך. דכתיב [ויקרא כ"ה] גר ותושב וחי עמך. קראי. כדפרישנא דרבנן אדיוקא דעמך ואדיוקא דכי יגור דהוא קרא אחרינא פליגי. ורבינו שלמה פירש דעמך כל מקום שעמך משמע ואפילו בארץ, בארצכם למה לי. אלא לאו אקרא דידיה קאי, דהא דדרשינן אתך במוחזק לך, דוקא בארץ ע"כ. חד קרא הוא בקדושים תהיו [שם י"ט] וכי יגור אתך גר בארצכם לא תונו אותו. ואידך קרא בפרשת בהר סיני גר ותושב וחי עמך. ופירושא דהאי ברייתא בתרי אנפי, אם בא עתה ולא ראינו שנוהג בדרכי ישראל עדיין, אין מקבלין אותו דקאמר עד שיביא ראיה, אין אנו מחזיקין אותו בגר צדק עד שנראה ענינו אם הוא מקיים המצות. ואם עמד הנה קודם שבא לפנינו וראינו שמתנהג בדרכי ישראל ומקיים המצות אין אנו מקבלין דקאמר, להשיאו בת ישראל, אעפ"י שהוא כגר צדק לכל מילי, כמו שכתבנו לעיל [מ"ה ע"ב].
בב"ד. מדכתיב גבי גר ושפטתם ש"מ דבעינן שיתגייר בב"ד, והטעם שיודיעוהו מקצת קלות ומקצת חמורות. בינו לבינו. שנתגייר מעצמו, כלומר שלא הודיעוהו ב"ד קלות וחמורות. אינו גר. ואפילו נתגייר בפני שנים, דב"ד בעינן והודעה דשנים לאו כלום היא, כדפרישנא לעיל [מ"ה ע"ב] לפירושא קמא. ולפירושא בתרא מהניא הודעה אפילו דחד בדיעבד, כמו שכתבתי לעיל. ומעשה באחד. מסתברא דהאי הוה מוחזק לן בגר צדק, והיה נוהג בדרכי ישראל. והיינו חושבים שנתגייר בב"ד, והוא הודיע שבינו לבין עצמו נתגייר, כלומר שלא הודיעוהו ב"ד מקצת קלות וחמורות. יש לך עדים. שראו כשנתגיירת שלא היו שם ב"ד שהודיעוך מקצת קלות וחמורות, שאם היו שם עדים אף בניו פסולין. ואמר שלא היו לו עדים. יש לך בנים. אית דמפרשי כגון שנתגייר הוא ובניו, דאי אחר שנתגייר הוליד מישראלית מאי קאמר ואי אתה נאמן לפסול את בניך, אי לבא בקהל גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר [לעיל מ"ה ע"א]. ואפילו תאמין אותו שהוא גוי בניו כשירים, ואי לכהונה אפילו יהא גר צדק בניו פסולים לכהונה דהא סבירא ליה לרבי יהודה [קידושין ע"ז ע"א] בת גר זכר כבת חלל זכר. והאי פירושא לא דייק, דאי הני בנים דקא איירינן בהו נתגיירו עמו, הלא הם רחוקים ממנו דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, והיכי מותיב ואבניה לא מהימן לרבי יהודה. ועוד אם הם מכחישים אותו שנתגיירו בב"ד, אפילו יהא עד כשר, הלא הם מכחישים אותו. והעיקר דהאי יש לך בנים אחר שנתגייר הוא דקאמר, והכי קאמר ליה נאמן אתה לפסול את עצמך, להחזיקך בגוי עד שתמול ותטבול, ואי אתה נאמן לפסול את בניך, כלומר להחזיקם בבני גוי הבא על בת ישראל שאעפ"י שהם כשירים לבא בקהל זרע פסול מיהא הוו ואין אדם רוצה לידבק עמהם כדאשכחן לעיל [מ"ה ע"א] או קום גלי או נסיב בת מינך. איכא מאן דאמר דהאי דאמרינן שנאמן לפסול את עצמו להחזיקו בגוי, דוקא לענין נזקין שאם נגח שורו שור של ישראל בין תם בין מועד משלם נזק [שלם], ואם נגח שור של ישראל את שורו בין תם בין מועד פטור. אבל להחזיקו בגוי במאי דאית ביה חובה לאחריני, כגון שאם נגע ביין ישראל שיאסר לא. ולאו מילתא היא, דמכאן ולהבא נאמן לפסול עצמו אפילו במילתא דאית ביה חיובא לאחריני, שאם לא מל ולא טבל ובא על אשתו וילדה הולד בן גוי שבא על בת ישראל. ואית דמפרשי האי עובדא בחד דקאי בהדן בחזקת שהיה ישראל ואבותיו ישראלים, והודיע שהיה גר ונתגייר בינו לבינו כדפרישנא. יש לך עדים, שהיית גוי מעולם, לפסול עצמך, להחזיקך בגוי, אבל בניך אי אתה פוסל לכהונה, דבחזקת בני ישראל הם. וקמא עיקר, ולא קשיא מידי כדפרישנא. יכיר. [דברים כ"א] כי את [ה]בכור בן השנואה יכיר. לאחרים. שאם אין ב"ד מכירין אותו נאמן אביו עליו לומר בכור הוא, ונוטל פי שנים. כך נאמן לומר בן גרושה. דהא דרשינן שנואה בנשואיה והיינו חייבי לאוין, וקאמר דיכיר בן השנואה. אי נמי כשם שנאמן להא מילתא כך נאמן מכל מילי שיעיד עליו. לגוי. והואיל ובניך מוחזקין בכשרות אי אתה נאמן עליהם. והתניא כרבינא. דנאמן הוא על בנו כשאין לבן בנים, דקס"ד דהאי ברייתא איירי ממי שבא ואמר גר אני. דרב נחמן. דאפילו אבנו לא מהימן, דגוי הוא ואין עדות לגוי. לענין יכיר. אברייתא דיכיר יכירנו לאחרים קאי, וקאמר שהתורה האמינ[תו] על בנו דישראל הוא ולא על בן בנו. אבל גבי גר אפילו אביו לא מהימן שאין עדות לגוי. מסוחפין. שפלים וכפויים. איני כדאי. איני ראוי להשתתף בצרתם, מי יתן ואזכה לכך. מקצת מצות. שיקבל עליו עול מצות במילה ובטבילה.
<h2>דף מז:</h2>
לא רוב טובה. שמא יזוח דעתם ויחטאו. ולא רוב פורעניות. שאינם כלים לעולם, אלא קצת פורענות בא להם שלא יזוח דעתם. ואין מרבין עליו. דברים לאיים עליו שיפרוש. ציצין. חתיכות בשר, שלא נפרעה המילה כהלכתה. מקום שנדה טובלת. היינו במ' סאה. טובלין. אעפ"י שאין טבילתן לשם מגע טהרות. דאי פריש. פורש שאינו רוצה להתגייר. יפרוש. ולא איכפת לן. כספחת. שלומדים ישראל ממעשיהם הרעים שהם אוחזין מעשיהם הראשונים. לקט שכחה. שלא יאמר עניים אלו גזלנים הם ועומד עליהם להרגן בדיניהם, שבני נח הוזהרו על הגזל, ואזהרתן זו היא מיתתן, דלא בעו התראה. לפיכך בן נח, שמקפיד על דבר מועט נהרג אפחות משוה פרוטה שגזל, דלא מחיל. ולא ניתן להישבון. כלומר לא כתיב גבייהו השבה. אבל גבי ישראל כתיב והשיב את הגזילה, ופחות משוה פרוטה הויא מחילה. והעיקר עון לקט, שצריך להניח בשדהו לקט, והואיל ומקפידין אפילו בפחות משוה פרוטה לא יתגייר. ייחוד. להתיחד אשה עם איש. שני קברות. אחד לנסקלין ונשרפין, שעשו עבירות חמורות, ואינן לנחנקין ולנהרגין. עטרה. שורה גבוהה שסביב הגיד, וממנה הולך ומשפע למעלה ולמטה. רוב גובהה. של אותה שורה. ולא תימא רוב הקיפה. מרזו. מכבידין חולי המכה. צריך שלשה. להודיעו קלות וחמורות, דב"ד צריך שיודיעוהו, דהא משפט כתיב ביה.
הדר ביה. לגויותו. קידושין. וצריכה גט, דישראל רשע הוא. לקבל. שכשיטבול העבד לשם שחרור צריך שיקבל עליו מקצת קלות וחמורות. אין צריך לקבל. כשיטבול לשם שחרור, שכבר קבל עליו כשטבל לשם עבדות, שהרי נוהג במצות כאשה. שלא קבלה עליה. להתגייר. כופה. לשם עבדות, דכל טבילת עבדים על כרחן היא. ואחר כך מטבילה לשם שחרור. אלמא לר"ש אין צריך לקבל בשעת שחרור, דאם כן דלמא לא מקבלה. ולרבנן דלא הויא תקנתא [להכי] סברי דצריך לקבל. וקסבר רב ששת דאפילו רבנן מודו שיכול הרב לכפות העבד ולטבול לשם עבדות ולקבל מצות שהעבד חייב. ופליגי אי צריך לקבל כשישתחרר או לא, דאי צריך לקבל בההיא טבילה לא מצי למכפייה. ואתא רבה למימר דלאו בהא פליגי אלא פלוגתייהו היא אי הרב יכול לכפות עבדו לקבל מצות העבד ולטבול לשום גירות דעבד. אבל מכי קבל כשטבל לשם עבדות דכולי עלמא שאין צריך לקבל כשישתחרר.
<h2>דף מח.</h2>
ולא עבד אשה. בתמיהה, וכי אשה שקנתה עבדים ומלו וטבלו לא הוו כשאר עבדים. עבד איש. פירש רבינו שלמה כלומר שהוא איש אעפ"י שהוא בן דעת ומלת אותו על כרחו. בן איש, גר שבא להתגייר אין בו כח למול בנו גדול על כרחו, דגבי בנים לא כתיב איש אלא המול כל זכר. והוא הדין למי שאינו עבד. כשם שאי אתה. דלא כתיב בהו איש, כך אין מגיירין עבד בן דעת אלא לרצונו, ועבד איש לכדשמואל איצטריך. מתקיף לה רב פפא. לרב ששת אפילו תימא דאפילו רבנן מודו דמצי לכפותה לקבל מה שעבד נוהג, וקסברי שאעפ"י כן צריכה קבלה כשישחררה, היכי שמעת מינה דעבד צריך לקבל כשישתחרר. דעד כאן לא אמרי רבנן הכא אלא כופה שלא שהתה עמו כלל, דלא עשתה המצות, דהא אף בעל כרחה קבלה. אבל עבד ששהא אצלו כמה ימים ונהג מצות שנוהגות בעבד, שהרי קבל עליו מדעתו כשטבל, אין צריך לקבל כשישתחרר. דתניא וכו' צריך לקבל. מקצת קלות וחמורות כשישתחרר ואם לא קבל אין מטבילין אותו לשום גירות. אין צריך. שכבר קבל כשטבל לשם עבדות. אין צריך לקבל. שאעפ"י שלא ירצה יכופנו לטבול לשם עבדות ואחר כך יטבילנו לשום גירות. דההיא טבילה לא בעיא קבלה. אלא ודאי הך ברייתא רבנן היא, וקסברי דטבילת עבד לשום שחרור לא בעיא קבלה. הילכך לא תצטרך לדחוקי לחלוקי בין יפת תואר ושאר עבדים דפליגי רבנן אם צריכה קבלה בשחרורה אם לאו, דהא לא מהנת מידי לתרוצי קושיין דלעיל. דודאי בשאר עבדים מודו דאין צריך לקבל, כדמוכחינן מהאי ברייתא. ופלוגתייהו דרבנן ור' שמעון כדאוקים רבא אי מצי למכפיה בקבלה דעבדות ומצי לאטבולי בעל כרחיה להיותו נוהג במצות כאשה ולהתחייב עליהן. או בעינן שיקבל מדעתו, ואי לא מקבל לא מיענש. ואלא קשיא וכו'. לאו לענין קבלה איירי, אלא לענין טבילה ששניהם שוין בטבילה שצריכין לטבול אעפ"י שטבל לשם עבדות. וכתב הר"ם בפרק י"ג [איסו"ב הי"ב] והוא הדין נמי שבטבילת שחרור צריך שלשה. וההיא דקידושין פרק האומר [ס"ב ע"ב] כבר ברירנא לה בדוכתה. והטעם שמקצת גירות היא, ובגירות צריך שלשה כדתניא [מ"ז ע"א] ושפטתם צדק מכאן אמר ר' יהודה גר שנתגייר בב"ד הרי זה גר, בינו לבין עצמו אינו גר. ואית דמפרשי דטעמא דצריך ב"ד משום הודעת קלות וחמורות הוא, והואיל ולא צריך הודעה אינו צריך שלשה. וכבר כתבינן לעיל [מ"ה ע"ב] גבי מי לא טבלה לנידתה האי פירושא ופירושא קמא. ולענין פלוגתייהו הלכה כרבנן, דיחיד ורבים הלכה כרבים. ועוד דר' ישמעאל ור' עקיבא ודאי סבירא להו דלא מצי למכפיה. ומיהו דוקא לטבילה דקבלת מצות שיהא חייב במצות כאשה. אבל להטבילו לקנות גופו אם הוא לקוח מן הגוי דלא קני גופיה עד דטביל לרב אויא. ומוכר עצמו לישראל לרב אחאי ודאי מצי לאטבולי למקני גופיה, כדמוכח ההוא עובדא [מ"ו ע"א] דמנימין עבדיה דרב אשי דקאמר [חזו דמינייכו קא בעינא] ליה. וודאי לרב אויא הוה לקוח מן הגוי, ול[רב אח]אי מכר עצמו לו. ואין הפרש לרב אחאי בין לקוח מן הגוי ומוכר עצמו דלא קני לגופיה עד שלא יוכל להתגייר עד שירצה אדוניו עד דטביל. ואי לא מצי למכפיה לטבול למקני גופיה למה יתחייבו לשלם, הלא אם לא ירצה אין לו זכות בו. אלא ודאי כדכתבינן. תקוץ. אעפ"י שאינו ניוול גזירת הכתוב הוא. תגדיל. דהוי ניוול.
<h2>דף מח:</h2>
ואחר כך. דכתיב ואחרי כן תבא אליה. כי הני. כנגד אותם ימים שעברו, דהיינו ששים יום אחרים. שאינן מולין. שאינם רוצים למול. בן אמתך. בעבד ערל כתיב, כדמפרש לקמן. בין השמשות. של ערב שבת, והזהירו הכתוב הואיל ולא היה לו פנאי למול שינוח בשבת. גר תושב. שקבל עליו שלא לעבוד ע"ז ומקיים ז' מצות דידהו. ומותר להושיבו בינינו, ולפיכך נקרא תושב שאנו מצווים על שביתתו. ודוקא שלא יעשה מלאכתנו, אבל לעצמו רשאי לעשות, כדאיתא בכריתות פרק מחוסרי כפרה. גרסינן בכריתות [ט' ע"א] וכו'. מגלגל. לחלות פניו שימול, וממתין אותו על זה י"ב חדש. דלא פסקה. שאינו מודיעו שימול, אבל הא דאמרי' דכל שנים עשר חדש מקיימו מיירי שאומר לו שימול. ומותר לגלגל עמו י"ב חדש שמא ימול. ואם אינו רוצה למול בי"ב חדש, מכאן ואילך אסור לקיימו, ומוכרו לגוים. ורבינו שלמה פירש שצריך לומר הריני מגלגל עמך י"ב חדש ואם לא תמול בנתיים אמכור אותך, מותר דהוי כשכיר בעלמא. ומה שפירשנו הוא העיקר. לשמעתא. להאי תירוצא דרב פפא דהיכא דפסקה למילתיה משהינן. משמו. של ר' אלעאי. דאתני. שאינו רוצה למול ולהיות חייב במצות שהאשה חייבת, אלא הוא רוצה להיות גר תושב, ואנו מצווין להחיותו, ומותר לקיימו. וכבר אסיקנא לרבנן שאין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג. דלא שני. כדאקשי ליה קרא ואוקמה בלוקח עבד בין השמשות. טהרות. דגוי גזרו עליו שיהא כזב לכל דבריו. ספר. מרקא בלעז, כרך המבדיל בין ארץ ישראל לארץ העמים. אשר באת. שמהרת ולא איחרת.
<h2>דף מט.</h2>
שאר בשר. שהאשה אסורה לו בלאו מחמת קורבה, ואעפ"י שאין בה כרת. כגון אנוסת אביו לר' יהודה דאמר דהויא בלאו. אבל נושא חלוצתו לא הוי ממזר אע"ג דהויא בלאו. לקיים דברי רבי יהושע. לא כתוב במגילה, אלא זה העיד בן עזאי לקיים ולאמת דברי רבי יהושע. רבי יהודה. בפרק אנוסה [צ"ז ע"א]. ולר' סימאי. בכתובות [כ"ט ע"ב]. דלאו שאר. כגון מחזיר גרושתו משנשאת, וכגון נתינה לישראל דקיימא בלא תתחתן. [ולר' ישבב דמרבה חייבי עשה. מצרי] ואדומי שהרי כתיב דור שלישי יבא, הא שני לא יבא, ולאו הבא מכלל עשה עשה. כרבנן. בפרק אנוסה [צ"ז ע"א]. כריתות. דהיא אשת אחי אביו. הכי גריס רבינו שלמה, ורבי יהושע ליכתוב רחמנא לא יגלה לא יקח למה לי. כלומר אי לממזר בחייבי לאוין אתא כדר' עקיבא, ואי לממזר בחייבי כריתות אתא כדשמעון התימני בלא יגלה סגי, למה לי לא יקח. אלא מלא יקח עד לא יגלה. כלומר מה שיש בין לא יקח ולא יגלה, דהיינו אשת אב, הוי ממזר. אבל אלא יגלה לא קאי. והקשה רבינו שלמה ואם תאמר לא יגלה כנף אביו למאי אתא. ותירץ ללאוי יתירי לחיובי עלה משום ערות אחי אביך לא תגלה ולא יגלה כנף אביו. ולר' עקיבא ור' יהודה לחיובי באנוסת אביו. והאי פירושא לא דייק, דאכתי אמאי כתבה הכא בין לא יקח ולא יבא ממזר. ועוד שבספרים נמצא ליכתוב רחמנא לא יקח או לא יגלה. אלא הכי גרסינן, והכי פירושא לכתוב רחמנא לא יקח לשמעון התימני, ואנא אמינא דאשת אב הואיל וכתיבא גבי עריות לא נשנית כאן אלא בשביל דבר שנתחדש בה, דהיינו דמינה הוי ממזר. והוא הדין לכל העריות. דדבר שיצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא. ולר"ע ליכתוב לא יגלה לאשמועינן דמחייבי לאוין הוי ממזר וכל שכן עריות, למאי הלכתא כתבינהו תרוייהו לדידהו. אלא ודאי להכי כתבינהו רחמנא למידק דעריות דאית [בהו] מיתת ב"ד דוקא הוי ממזר. והכי קאמר מלא יקח עד לא יגלה, דהיינו אשת אב כדפרישנא. ואי לא כתיב אלא חד מינייהו הוה שמעינן דיש ממזר מכל העריות כדפרישנא. ואי קשיא והא מפסיק לא יבא פצוע דכא בין לא יקח ולא יבא ממזר. הני לא הוי הפסק דהא מינייהו לא אתי לא ממזר ולא כשר [ומשום] הכי לא הוי הפסק. זהו עיקר הפירוש. וכן פירש הרי"ף. [ופסק הלכה כ]שמעון התימני. ולאו משום דתנן והלכה כדבריו, דהא קיימא לן [ב"ב ק"ל ע"ב] אין למדין הלכה לא מפי משנה ולא מפי תלמוד. אלא משום דתנן בקידושין [ס"ו ע"ב] כל מקום שאין לה עליו קידושין ויש לה על אחרים קידושין הולד ממזר ואיזו זו הבא על אחת מכל העריות האמורות בתורה. ואמרינן בפ"ק [י"ד ע"א] אעפ"י שנחלקו ב"ש וב"ה בצרות מודים שאין ממזר אלא ממי שאיסורו איסור ערוה וענוש כרת. וכן פסקו הר"ם [פט"ו איסו"ב ה"א] והרי"ף.
הכל מודים בבא על הנדה. אפילו שמעון התימני דאמר יש ממזר מחייבי כריתות. ועל הסוטה. אפילו ר' עקיבא דאמר יש ממזר מחייבי לאוין. אם זינתה אשתו ונאסרה לו, כדתניא בפ"ק [י"א ע"ב] ומה אני מקיים לא יוכל לקחתה אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שזינתה, הכא מודי דאינו ממזר כלל. וכל שכן ר' עקיבא דמתניתין דבעי חייבי לאוין דשאר, דסוטה לאו חייבי לאוין דשאר היא. והא דאמרינן בפרק האשה שהלך בעלה למדינת הים ואמרו לה מת בעליך [פ"ז ע"ב] שאם בא עליה הראשון הולד ממזר מדרבנן, לא דמיא להא כלל דהתם מחזיא כאשת איש ואמרי גירש ראשון ונשא שני, כמו שנבאר שם בג"ה.
<h2>דף מט:</h2>
נדה דהא תפסי בה קידושי. דכתיב ותהי נדתה, אפילו בשעת נדתה אית בה הויה. סוטה דהא תפסי. כלומר הקידושין הראשונים עליה עדיין, שהרי צריכה הימנו גט. והואיל ויש בהן קידושין אין הולד ממזר. הכל מודים וכו'. אפילו ר' עקיבא דברייתא דאמר יש ממזר מחייבי לאוין. ועל שומרת. דקסבר האי תנא דשומרת יבם תפסי בה קידושי. והאי לא תהיה אשת המת החוצה ללאו הוא דאתא. וקא דריש האי תנא מדאפיק לאו דידיה בלשון הויה וקאמר שלא תתקדש לאחר, אלמא קידושי תפסי בה ובת הויה היא. הילכך אפילו רבי עקיבא מודי שאחד מן השוק שבא על שומרת יבם שאין הולד ממזר. והאי ברייתא פליגא אהאי ברייתא דפרק האשה רבה דתניא לדר' עקיבא בברייתא יש ממזר מיבמה. דההוא תנא אע"ג דאפיק לאו דידה בלשון הויה לא עדיף משאר חייבי לאוין ולא תפסי בה קדושי, דומיא דשאר חייבי לאוין. מספקא ליה. כתב רבינו שלמה מספקא ליה אי כרב דאמר בפרק האשה רבה [צ"ב ע"ב] מנין שאין קידושין תופסין ביבמה שנאמר לא תהיה אשת המת החוצה לא תהיה בה הויה [לזר והולד ממזר]. אי כשמואל דאמר בעניותינו צריכה גט בעניות דעתינו דמספקי לן אי להכי הוא דאתא כדקאמר רב או דלמא לאוקומה בלאו אתא וקידושי תפסי בה מדאפיק לאו דידה בלשון הויה. עד כאן לשון רבינו שלמה. משמע מהאי לישנא דלרב הוי ודאי ממזר ולשמואל הוי ספק ממזר והואיל וקיימא לן התם בהאשה כשמואל, בן יבמה לשוק הוי ספק ממזר. וכן כתב בעל ההשלמה. וההיא שיטה דקידושין דסוף פרק האומר [ס"ח ע"א] הכי משמע, דאי אין קידושין תופסין ביבמה הולד ממזר. והעיקר דרב ושמואל לא איירו כלל אלא אי תפסי בה קידושי וצריכה גט אם קדשה אחר אם לאו. אבל תרוייהו מודו דבנה לא הוי ממזר. כדמוכח פשטה דשיטה דפ"ק [י"ד ע"ב] בני חייבי לאוין כשירין נינהו, גבי יבמה לשוק. וכלל גדול הוא בידינו אין ממזר אלא מחייבי כריתות. והכא הכי פירושא ואביי דלא חשיב ותני דר' עקיבא דברייתא מודי דאין ממזר מיבמה, מספקא ליה אי סבירא ליה לרבי עקיבא כרב דאמר אין קידושין תופסין בה. הילכך יבמה לשוק הויא לה כשאר חייבי לאוין דלא תפסי בהו קידושי לרבי עקיבא, כדאיתא בפרק ר"ג [נ"ב ע"ב], הולד ממזר. או סבירא ליה לר' עקיבא כחששא דשמואל דקא חייש ואמר דקדושי תפסי בה מדאפיק לאו דידיה בלשון הויה. הילכך לא חמיר כשאר חייבי לאוין דהא תפסי בה קידושי, ואין הולד ממזר. ומשום הכי לא תנא שומרת יבם בהדי הנך, דדלמא רבי עקיבא סבירא ליה הולד ממזר מהאי טעמא דכתבינן. אבל רב ושמואל תרוייהו מודו שאין ממזר אלא מחייבי כריתות. וכן פסקו הרי"ף והר"ם שכתב הר"ם בקדושה פרק [ג' יבום הי"ט] דיבמה לשוק הולד כשר. וזה פירוש נאה. וכן עיקר, דודאי השתא אתינן לפרושי מאי טעמא לא תנא אביי גבי הכל מודים שומרת יבם. והכל מודים דשומרת יבם ר' עקיבא הוא דחייבי לאוין הוא. קב. היא מדה קטנה, כלומר במקומות מועטים הוזכר במשנה. ונקי. שהלכה כמותו בכל מקום שהוזכר. עד כאן לשון רבינו שלמה. והעיקר שמשנה ר"ל כל מקום שדבר, שדבריו הם מועטים, כדמוכח פרק הבא על יבמתו דאמרינן והא קיימא לן דמשנת ר' אליעזר וכו' ור"ל מברייתא.
בכל קראינו. משמע בכל שעה שאנו קוראים. בהמצאו. משמע פעמים שאינו מצוי. אמלא. אשלים, ולא יותר. ידענא ביה. במנשה שאם אפרש לו טעמי הפסוקים לא יקבל, ואם אומר לו תירוצם אף על פי כן יהרגני ויהיה מזיד, ועכשו הוא סבור להרוג אותי בדין, מוטב שאסתר מלפניו, הזכיר השם ובלעו ארז. כי מטא. המכויר, שירא בלעז. דקרוה לישראל עם טמא שפתים מדעתו שלא מחמת תוכחה והשם לא צוהו. תנאי היא. אית דלא גרסי הכי תנאי היא. וכן עיקר. אלא כדתניא. כל הנביאים וכו'. לשון רבינו שלמה וכסבורין לראות ולא ראו, משה [נסתכל] באספקלריא המאירה וידע שלא ראהו לפניו. והעיקר הם נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה, ומפני זה הספיק להם במה שהשיגו ואמרו ראיתי את י"י. ומשה הסתכל באספקלריא המאירה, כלומר שהיה שכלו יותר נקי וחשב לראות יותר ממה שאין כח באדם. ומפני זה אמר הראני נא את כבודך, ונאמר לו לא יראני האדם וחי. ופירוש ספקלריא מכסה ראשה ונעשה לראות מאחוריו. וכתב הר"ם בסוף כלים [פ"ל מ"ב] והיא אצלי מלה מורכבת ספק ראיה.
<h2>דף נ.</h2>
שני דורות. פירש רבינו שלמה שנים שפוסקים לאדם בשעת לדתו ע"כ. והעיקר שנים שאדם יכול לחיות כפי הטבע. שהרי נביא עומד ומתנבא. בימי ירבעם לידת יאשיהו. ועדיין. בשעת חליו של חזקיה. לא נולד מנשה. שיצא ממנו יאשיהו. הוי אומר בשעת חליו גזרו לפחות וכשזכה השלימום. שאינה צריכה. דזיל קרי בי רב הוא עליה בחייה לא נאסרה אחותה אלא בחייה.
אין גט וכו'. כלומר בין ביבם אחד לשתי יבמות הבאות מבית אחד בין בשני יבמין ויבמה אחת אם נתן גט לזו וגט לזו או נתן לה זה גט ואחר כך נתן לה גט זה האחרון, אינו מועיל כלום ליאסר בקרובות שניה, דאי קמא דחי בתרא לאו כלום הוא, ואי קמא לא דחי בתרא נמי לא דחי. וכן הדין במאמר. ולא בעילה. בא על זו ואחר כך בא אחיו על צרתה, ביאת זנות היא, ואינו אסור בקרובותיה. ולא חליצה. שאם חלץ לזו ואחר כך לזו, חליצת נכרית היא ואינה אסורה לכהונה וגם אינו נאסר באחותה. יש גט. דקמא לא דחי לגמרי, הילכך אכתי איכא פלגי זיקה דצרתה או דשאר אחין, דהא בעיא חליצה. הילכך אהני גט בתרא והויא גרושתו ואסור בקרובותיה. וכן במאמר, דלא קני קנין גמור. אבל לא אחר בעילה. דביאה קונה קנין גמור וחליצה דחי דחיה גמורה.
<h2>דף נ:</h2>
גט אחד או מאמר אחד ביבמה מהני. גט למפסלה ליבום ומאמר לאסור צרתה ולהצריכה גט למאמרו אי בעי לאפוקה ופסלה לאחין. מהני. דהא מדאורייתא חליצה היא דכתיבא, ומשום גט לא נאסרה לו ולא קרינן לא בנה. בעלמא. בשאר נשים להתגרש בגט. ואי אמרת הכא ביבמה שאם רצה לכנסה אחר הגט יכנוס, יכנוס אותה גם כן אחר חליצה. מאמר [ביבמה מהני. לאסור] צרתה. הא מן התורה אין היבמה נקנית אלא בביאה. בעלמא. שאם נשים נקנין [ואתי למיבעל אחר ביאה] והוה ליה בונה שני בתים. ביאה פסולה. ביאה שאחר גט יש עליה עדיין [זיקת יבום], ולא סגי לה בגט, אלא בעיא גט וחליצה. וכן נמי עשה מאמר לזו ובא על [זו, יש] עדיין זיקת יבום, ולא מפטרא בגט זו שבא עליה, אלא צריכה נמי חליצה אחת מהן וגט לכל אחת ואחת. משום ביאה אחר חליצה. דאי אמרת דביאה אחר הגט הוי ביאה מעליתא דתסגי לה בגט, אלמא ביאה מעליתא היא, אתי למימר דביאה אחר חליצה נמי ביאה מעליתא היא, ואתי למבעל אחר חליצה.
ביאה אחר ביאה. למבעל צרתה, ובית אחד הוא בונה, ואינו בונה שני בתים. חליצה פסולה. שאם נתן גט או מאמר לזו וחלץ לשניה לא נשארה זיקה לשלישית, שאם נתן לה גט או מאמר אינו כלום ואינו נאסר בקרובותיה. ליגזור חליצה אחר הגט. דלא לסלק כל הזיקה, דאמרי חליצה מעליתא היא ואתי למחלץ אחר חליצה, או אותו יבם ליבמה אחרת, או יבם אחר לאותה יבמה. כל כי היכי. כלומר ומה היזק בזה, יחלצו כמה שירצו. חליצה אחר מאמר. שאם עשה מאמר לאחת, ואחר כך חלץ לה, לא יסלק הזיקה אותה חליצה, שאם נתן גט או מאמר לשניה יאסר בקרובותיה. דאי אמרת דלא מהני, אלמא חליצה שאחר מאמר חליצה מעליתא [היא], ואתי למימר דחליצה שאחר ביאה חליצה מעליתא היא, דמאמר וביאה קנו, ואתי למשרא אשת איש בחליצה. למאמרו. דהא דאמרי' אין אחריה כלום, שמסלק הזיקה מכאן ולהבא. אבל ממה שעשה קודם החליצה, אי עבד לה מאמר צריך גט. הילכך אפילו מדמי שחליצה שאחר ביאה הויא דומיא דחליצה שאחר מאמר, גט מיהא עבדי ליה... מגרשה, וחלציה דעדבי לה לאו כלום הוא, ולא נפיק זיקה בחליצה.
<h2>דף נא.</h2>
[מאי טעמיה] דרשב"ג. דאמר אין גט אחר גט בשתי יבמות או בשני יבמין, ולא מתסרי בתראי בקרובין. שיש גט אחר מאמר. עשה מאמר בזו ונתן גט [לזו], פסל שתיהן ליבום, ואסור בקרובות שתיהן. ואם נתן גט תחלה לזו ואחר [כך] עשה מאמר לזו צריכה גט למאמרו, ואסור בקרובות שתיהן. וגט אחר ביאה ומאמר. כלומר שקדם לביאה, והויא ביאה פסולה. שעשה מאמר בזו ובא על זו ונתן גט לשלישית, אסור בקרובות כולן. ומאמר אחר ביאה וגט. נתן גט לזו ובא על זו ועשה מאמר בשלישית, צריכה גט למאמרו ואסור בקרובות כולן. מספקא ליה אי גט דחי ואי מאמר קני. כשהביאה אחר הגט או אחר המאמר. להוי כביאה בתחילה. דלא להני מאי דעבד בתרה. דאי גט דחי דחיה גמורה או מאמר קני קנין גמור, מאי דעביד לאחריני לא מהני, לא ביאה ולא מאמר ולא גט. ואי לא דחי גט ולא קני מאמר, מאי דעבד בקמייתא לאו כלום הוא, וכשבא על השנית קנאה קנין גמור כביאה בתחילה. הלכך ממה נפשך מאי דעביד בשלישית לא מהני. אלא ודאי פשיטא ליה דגט דחי קצת ומאמר קני קצת. הילכך ביאה שלאחריהם אינה תחלה. בחד צד. לדחות החצי ולקנות החצי הנשאר. קמא. כל מה שנוכל לדחות הגט דחה הראשון. הילכך אם נותן אחר כן גט לאחרת לאו כלום הוא ומותר בקרובותיה. וכן אם היבם האחר נתן לזו גט גם כן. וכל מה שיוכל לקנות המאמר קנה הראשון כל כח מאמר. האי מילתא וכו'. מאי דשייר מאמר מקמייתא דחי גט בבתרייתא. או מאי דשייר מאמר דקמא דחי גט דבתרא, אם הם שני יבמין ויבמה אחת. ורבנן. כלומר והיינו טעמייהו דרבנן דפליגי עליה, דבכל היבמות תקנו חכמים שבגט או במאמר אינו דוחה היבם ואינו קונה אלא חלקו, אבל לא חלק אחיו. ואינו דוחה ואינו קונה אלא זיקת אותה יבמה, ולא זיקת צרתה. הילכך יש גט אחר גט ומאמר אחר מאמר. האי ביאה. כלומר משום הכי אמר רשב"ג דיש ביאה אחר מאמר ושאחריה יש מאמר. מהניא. ליאסר בקרובותיה. קני לה לכולה. דאי עביד מאמר בשלישית לא מהני. לא קני. דאי [עביד] מאמר בשלישית אחר הביאה נאסר בקרובותיה. וטעמא דמילתא דסבר רשב"ג דאע"ג דביאה פסולה כמאמר שויוה רבנן, אפילו הכי קונה יותר מן המאמר. מיהו אינה קונה כולה. משום הכי מהניא ביאה שאחר מאמר, דהא קניא טפי ממאמר. ומשום דלא קניא לכולה, כי עביד מאמר אחר ביאה קני מאי דלא קנה ביאה.
לראשונה. הוא הדין דמצי למחלץ לשניה, דחליצה מעולה היא דגיטא לאו כלום הוא. אלא עצה טובה קמ"ל שיחלוץ לראשונה ולא יאסר בקרובות שניה, דאי חליץ לשניה נאסר גם כן בקרובות ראשונה, שהרי נתן לה גט. ואשמעינן שאף חליצת ראשונה שהיא פסולה פוטרת צרתה. וכן נמי אם היו שני יבמין ויבמה אחת, ונתן לה זה גט וזה גט, שיחלוץ הראשון, דגט דשני לאו כלום, ויהא מותר בקרובותיה. ולרבנן שניהם אסורין דיש גט אחר גט, ואחד חולץ. נותן גט לראשונה. ולקמן פריך יבומי נמי תתיבם, דהא מאמר דשניה לאו כלום הוא. חלץ לבעלת הגט. נפלו לו שתי יבמות, ונתן גט לאחת וחלץ לה, לא נפטרה צרה. דאיקלשא זיקתה משום גיטא, וחליצה דידה לא אלימא לאפקועי זיקה דחברתה. ולשמואל הוה ליה לרשב"ג למימר שיחלוץ לשניה, דלא איקלשה זיקתה, דגיטה דידה לא מהני. ומדרבנן ליכא לאותובי לשמואל, דקאמרי וחליצה לאחת מהן, דכל חדא וחדא קבלה גיטה ואיקלש זיקתן, דהא סברי רבנן יש גט אחר גט. אין זיקה. לא אלימא זיקה, ופקעה בחליצה כל דהו. ר"ג סבר אין זיקה. כדאמרינן בפרק ב"ש [ק"ט ע"א] אם מיאנה מיאנה וכו'.
<h2>דף נא:</h2>
רבנן סברי. לאקשויי אתי, דקס"ד דבזיקה נמי פליגי, אע"ג דלא שמעינן לה ממלתייהו. ויבמה אחת. שאם נתנו לה שניהם גט שאסורין שניהם בקרובותיה, ואחד חולץ לה אע"ג דהויא חליצה פחותה שהגיטין [גרעו] דיש גט אחר גט. אלמא חליצה פחותה אינה צריכה [לחזור על כל] האחין. [בין לר"ג בין לרבנן] וכו' אין זיקה. ולא פליגי אלא בגט אחר גט וכו'. וכי אמרי חליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחין למאן דאמר יש זיקה הוא דאמרי. שמעינן מהא שלא נאמר צריכה לחזר על כל האחין אלא למאן דאמר יש זיקה, ואנן דקיימא לן יש זיקה האי ברייתא דתני וחכמים אומרים אסור בקרובות שתיהן וחליצה לאחת מהן וכן אתה אומר בשני יבמין ויבמה אחת דסגי לה בחליצה דחד, ליתא לרב דאמר חליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחין אלא צריכה חליצה משניהם. ולשמואל דאמר אינה צריכה לחזר איתא. והואיל והרי"ף הביאה, ודאי פסק כשמואל דאמר בפרק ארבעה אחין [כ"ו ע"א] דחליצה פסולה אינה צריכה לחזר על כל האחין. וכן פסק הר"ם ביבום פרק ה' [הט"ו] שני יבמין שנתנו שני גיטין ליבמה אחת שניהם אסורין בקרובותיה ואחד מהן חולץ. אלמא פסק כשמואל. והטעם כתבנו בפרק ארבעה אחין [כ"ח ע"א]. הילכך ודאי יש טעות סופר בספריו בזה הפרק, והלשון כך הוא "אבל צרתה אסורה עד שתחלוץ גם היא אעפ"י שחלצו כל האחין לראשונה". דהא דאמר שמואל חליצה פחותה לא פטרה צרה, אפילו חלצו לה כל האחין קאמר, דלשמואל לא מהני חיזור כל האחין מידי. והלכתא כרבנן דיש גט אחר גט ומאמר אחר מאמר, וכן פסקו הר"ם [שם הי"ד] והרי"ף.
<h2>דף נב.</h2>
כיצד. לאו אמתניתין דלעיל קאי, אלא מילתא באפי נפשה היא, כדמפרש בגמרא. חליצה. ואם רצה לכנוס לא יכנוס, דמכי יהב לה גיטא התחיל בגירושין דחליצה, ואפקעה לזיקה. צריכה גט. מחמת המאמר. האי גט. בתמיהא, דקס"ד דארישא קאי, וכי זהו גט אחר גט דקתני רישא וחכמים אומרים יש גט אחר גט. כדאמרינן. בברייתא דלעיל. ובמתניתין לא פירשה. הואיל ואמר מר. בפרק ארבעה אחין [כ"ט ע"ב]. והתניא לוקה. פירש רבינו שלמה וקס"ד דלוקה מן התורה אם בא עליה בלא מאמר. והואיל ולוקה היכי קנאה. ומשני דהאי לוקה מדרבנן הוא וקנאה. והעיקר דהכי פירושא והתניא לוקה מכת מרדות מדרבנן. דודאי פשיטא ליה למקשה דמן התורה יבמה נקנית בביאה, כדכתיב יבמה יבא עליה, וכדתנן בקידושין פ"ק [ב' ע"א]. ומשום דאשכח האי מתני' דלוקה מדרבנן ס"ד דמדרבנן לא קנה, דשויוה לבעילתו בעילת זנות. ומתניתין דקדושין מן התורה קאמר. ומשני דאפילו מדרבנן קנה, והאי לוקה משום פריצותא הוא דרב מנגיד וכו' מכת מרדות. בשוקא. אפילו בכספא, דזילות ופריצות היא. שליחא דרבנן. שליח ב"ד. דיימא. חשודה היתה חמותו ממנו. בלא שדוכי. שלא דבר עמה אם תתרצה, קודם שיתן הקדושין או יבא עליה. והלכתא כנהרדעי, וכלישנא בתרא... מילתא נמי קדושין. והביא זה הר"ם באישות פרק ג' [הכ"ב].
כסף או שוה כסף. כלומר לב"ש. ולב"ה פרוטה או שוה פרוטה. ואומר לה התקדשי לי במאמר יבמין. ואעפ"י שנתן לה כסף לאו קדושי תורה הם, שהרי אין קדושין תופסין באשת אח, והתורה לא התירה לו לעשותה כנכרית, אלא באותו קנין שכתב בה יבמה יבא עליה. כיצד בשטר. קס"ד דהכי קאמר ואם קדש יבמתו בשטר כיצד כתוב בו, ומקשי כיון דאמרת דקידושי כסף דיבמה הוי כשאר נשים ממילא שמעינן דקדושי שטר דיבמה הוי כשאר נשים. ומשני אמר אביי ודאי אם קידשה בשטר הוי מאמר, וכותב בו כשאר נשים לשון קידושין הרי את מקודשת לי בשטר זה במאמר יבמין. והא מילתא לא צריך למימר, הואיל ואשמעינן הא דקידושי כסף. אלא בשטר כתובה דיבמה איירי. ושמעינן מהא דמאמר דיבמה אף בקדושי שטר הם. וליכא לפרושי אמר אביי כלומר לא איירי מקדושי שטר, שלא תקנו חכמים ביבמה קדושי שטר אלא קידושי כסף, ושטר קדושין לא מהני בה אלא משטר כתובה איירי, דזיל בתר טעמא מה טעם תקנו מאמר ביבמה משום דמהני בעלמא שטר נמי מהני בעלמא. ובהדיא אמרינן בריש הבא על יבמתו ביאה גומרת בה ואין כסף ושטר גומרין בה. מיהו לא הביאו הא דשטר הרי"ף והר"ם. אולי פירשו כי האי פירושא בתרא, והואיל ורוב העולם מקדשי בכסף לא חשו חכמים אלא למה שהוא רוב. הראשון. ולא על שם יבם, דאשה הקנו לו מן השמים. ואי לית לה מראשון. דלית ליה נכסי.
נתן גט. ליבמתו, אי שטר מהני בקדושי יבמה בעא בשטר גט והוא הדין לשטר קדושין, והאי דבעא בגט משום דשטר קדושין כי האי גונא חזינן מגט, כדאיתא בריש המגרש [גיטין פ"ב ע"ב] דבעי בקדושין [מהו], ומשני בתר דבעיא הדר פשטה ויצאה והיתה אתקש הויה ליציאה. ואי שטרא [לא מהני] בקדושי יבמה לא מצי למיבעא אלא בגט. מהו. למפסלה עליה ועל אחוה בהאי גיטא. פסיל. מדרבנן. אם כהן נתן גט כזה לאשתו אסרה עליו. או ישראל נתן גט זה לאשתו ומת פסלה לכהונה. ולא אפשיט ולקולא, דהא גט כריתות עצמו אינו פוסל אלא מדרבנן. וכן נראה דעת הר"ם שכתב בראש פרק ה' [מהלכ' יבום] היבמה שנתן לה היבם גט כריתות פסלה. ועוד דזיל בתר טעמא, מאי טעמא אמור רבנן גט מהני ביבמה, משום דאמרי גט להוציא, האי גט אינו מוציא. מאישה. שלא התירה לכל אדם. הרי זה גט. שאם נתנו לה משכנסה הרי זו מגורשת, הואיל וכשנכתב היה בידו לגרשה, ובת גירושין היא דארוסה בת גירושין היא. והא דאמרינן בפרק כל הגט אינו גט ואמר עולא מה טעם שמא יאמרו גיטה קודם לבנה, לא קשיא מידי, דהתם מיירי לכתחלה, כלומר אינו גט כשר ליתנו לה לכתחלה. ומיהו אם נתנו לה תינשא בו לכתחלה. והאי דתני הכא הרי זה גט, כלומר שאם נתנו לה תינשא בו לכתחלה. תדע דההוא אינו גט דהתם לא איירי אלא לכתחלה דהא מפרש עולא טעמא גזירה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה. וזהו גט ישן, דתנן בהזורק [שם ע"ט ע"ב] איזהו גט ישן כל שנתיחד עמה משנכתב. ותנן בהזורק [שם] ב"ש אומרים פוטר אדם את אשתו בגט ישן וב"ה אוסרין. ומסיק התם לב"ה שאם נתגרשה תינשא בו לכתחלה, וסברי ב"ש לא אמרינן גזירה גיטה קודם לבנה, וב"ה סברי אמרינן גזירה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה, אלמא אינו גט. דהתם לגרש בו לכתחלה דגט ישן הוא. והאי הרי זה גט דהכא שאם נתגרשה בו תינשא לכתחלה כדין גט ישן. והכא והתם איירי בשנכתב זמן הגט בשעת האירוסין ולא משעת הנשואין דאי נכתב משעת הנשואין גט כשר הוא לגרש בו לכתחלה.
<h2>דף נב:</h2>
ולאשה דעלמא. כלומר אם לא קדשה עדיין ואמר לסופר כתוב לי עתה גט לפלונית לכשאקדשנה אגרשנה בו, אינו גט כלל, הואיל ובשעה שנכתב לא היתה בת גירושין, הוה כנכתב שלא לשם גירושין. והא דתניא בפרק השולח [גיטין מ"ה ע"א] לא תסגיר עבד אל אדוניו ר' אומר בלוקח עבד על מנת לשחררו הכתוב מדבר היכי דמי דכתב ליה [לכשא]קחך הרי עצמך קנוי [לך מעכ]שיו, וגבי שחרור נמי [לא מצי] לשוויי [עבד] שליח גירושין [ולא] שליח קדושין כדאיתא בהדיא פ"ק דגיטין [ט' ע"א]. ואם כן הכא נמי נימא הואיל וההיא שעתא שנכתב הגט לא היה בר שחרור הוה ליה כנכתב שלא לשם שחרור. וי"ל דלא דמי, דהתם העבד היה בר שחרור, שהרי היה עבד. מיהו הוא לא היה אדון, ולא היה בידו לשחררו. והא מילתא תליא אי אדם מקנה דבר שלא בא לעולם או לא. וקסבר ר' אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ומשום הכי מהני האי שחרור. ולית הלכתא כותיה, דהא קיימא לן אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ולא תסגיר לעבד שברח מחוצה לארץ לארץ הוא דאתא. והיכא דאמר ליה כתוב גט לפלונית פנויה לכשאקדשנה אגרשנה בו, ולא כתב הגט עד שקדשה, או אמר לו הרי פלונית פנויה לכשאקדשנה כתוב לי גט ואגרשנה, וכשקדשה כתב לה הגט כמו שצוהו, אי לכתיבת הגט שייך שליחות כלומר שצריך שיהא שלוחו ובמקומו ודאי לא מהני, דהא אסיקנא בנזיר פרק תניין [י"ב ע"א], דכל מילתא דאיהו לא מצי עביד השתא, לא מצי לשויה שליח למעבד ההיא מילתא אפילו בההיא שעתא דאיהו מצי למעבדה. ואי בכתיבת הגט לא שייך שליחות, כלומר שאינו צריך שיהא במקומו, אלא בעינן שיכתוב הגט במצותו כלומר לשמו ולשמה כדכתיב לה לשמה. וזה אינו יכול לכתוב לשמן עד שיאמר לו לכתוב, ודאי כי האי גונא מהני, והוי גט. ומסתברא דהא מילתא תליא בפסקא דמתניתין דפרק תניין דגיטין [כ"ב ע"ב] דתנן הכל כשירין לכתוב את הגט ואפילו חרש שוטה וקטן. ואותבינן והא לאו בני דעה נינהו. ופריק רב הונא והוא שגדול עומד על גביו, כלומר שהקטן כותב לדעת הגדול ודעת הגדול לשמן. להאי תירוצא לא שייך שליחות בכתיבה, דאי שייך בה שליחות הואיל וקיימא לן אין שליחות לקטן אפילו גדול [עומד] על גביו לא מהני ולא מידי. ושמואל שני והוא ששייר מקום התורף. ופירש רבינו שלמה [שם כ"ג ע"א] דלא פליג ארב הונא, אלא רצה לאוקומה אפילו כי אין גדול עומד על גביו, הואיל ושייר התורף שיכתבנו בן דעת לשמה מהני, דלא בעינן לשמה אלא אתורף. ולהאי פירושא דברי הכל הוא דלא שייך שליחות בכתיבת הגט. מיהו לפי מה שכתב הר"ם בגירושין פרק ג' [הי"ח] פירש דשמואל פליג עליה דרב הונא דאפילו גדול עומד על גביו אינו כותב התורף שהוא עיקר הגט. או לא פליג עליה דרב הונא, ולפרושי מילתיה אתא, להאי פסקא איכא למימר דשייך שליחות בכתיבת הגט, דהיינו [תורף, משום] הכי לא מהני בקטן ואפילו עושה לדעת גדול. והעיקר דכתיבת הגט אינה [צריכה] שליחות הבעל, כלומר שיהא שלוחו ובמקומו, כמו שליח קדושין וגירושין. וטעמא דמילתא דקדושין הוא קונה האשה וגירושין הוא פוטרה ומגרשה בספר שנותן לה. הילכך כשעושה דברים הללו על ידי אחר ודאי נעשה שלוחו להיות במקומו. ומקראי חזינן ששלוחו הוא כמותו, כדאיתא בהאיש מקדש [קידושין מ"א ע"א]. אבל כתיבת הגט אין הכתיבה מוטלת על הבעל. דהאי וכתב לה לא בא לומר שהוא יכתבנו, אלא בא לומר שישתדל שיכתב, דבכתיבה מתגרשת ולא בדבר אחר, כדאיתא בגמרא בהדיא [שם ה' ע"א]. ולא בא לומר אלא שיכתב לשמה. הילכך אין בכתיבת הגט אלא שיכתב ברצון הבעל ובמצותו ולשם אשתו ויכתבנו כל אדם חוץ מאותם המפורשים שם בכל הגט. הילכך לא שייך שום תורת שליחות בכתיבת הגט. וטעמא דחרש שוטה וקטן שפסולין לכתוב הגט הוא מטעמא דאינן בני דעה ואינם יכולים לכתבו לשמה, כדמפרש בגמרא התם דקא מותיב למתניתין דתני שכשירין והא לאו בני דעה נינהו, ולא מותיב והא לאו בני שליחות נינהו כדמותיב במעילה פרק השליח [כ"א ע"א], דש"מ דלא בעינן בכתיבת הגט שיהיו שלוחיו ובמקומו, אלא יכתבוהו במצותו לשמה, כדברירנא לעיל וכמו שכתב הר"ם ראש פרק ב' [מהלכ' גירושין]. והני הואיל ולאו בני דעה נינהו לא מצו למכתביה לשמה. וטעמא דנכרי שהוא פסול, כדמפרש התם נכרי אדעתא דנפשיה עביד. וזהו האמת. והרי אנו עושים מעשים בכל יום שישראל משומד מגרש את אשתו, שאומר לסופר שיכתוב גט לשם אשתו. ואילו בעינן שיהא שלוחו ובמקומו לא מצי לשוייה שליח למכתב, דהא איהו לא מצי למכתביה. וזה אין בו ספק כמו שביררנו סוף פ"ק ובגיטין פרק שני.
ליבמתו. אמר ללבלר כתוב גט ליבמתי לכשאכנסנה אגרשנה. כארוסתו דמיא. דלא דמיא לאשה פנויה, דההיא לא אגידא ביה והאי אגידא ביבם דצריך למפטרה קודם שתהא מותרת לשוק. או דלמא. כלומר אע"ג דאגידא ביה הואיל ואינה בת גירושין דלא בעיא גיטא למפטרה בגט, אלא בחליצה הוא דמפטרה, בההיא שעתא דכתביה לגיטא כנכתב שלא לשם גירושין דמי, ואינו גט כלל, ואפילו ריח הגט אין בו, ולא פסלה לכהונה, דהא אפילו מדרבנן נמי לאו בת גיטא היא, דהא לא עביד בה מאמר. דאי עבד בה מאמר, הואיל ובת גיטא היא מדרבנן הוי גט מדרבנן ופוסל מן הכהונה, ואם קדשה אחר צריכה גט משני מדרבנן. ולא אפשיט. הילכך בין עבד בה מאמר בין לא עבד בה מאמר הויא לה ספק מגורשת, ואם קדשה אחר צריכה גט משני. וכל שכן שאם גירשה ראשון בגט זה שפסלה לכהונה. כתב גט. כגון שהיו שני יבמין ויבמה אחת, ועשה בה האחד מאמר ואחר כך כתב לה גט, וכשנתנו לה אמר בפירוש שהגט שהוא נותן לה הוא לזיקה ולא למאמר, או למאמר ולא לזיקה, מי הוי גט או לא. עילוי זיקה. כשעשה בה מאמר נדבק עם הזיקה ונעשה ענין אחד שמיחדה לו יותר מהזיקה לבדה, ואין גט לזה בלא זה. או דלמא האי לחודיה. כלומר המאמר עומד בעצמו והזיקה עומדת בעצמה, ואין דבוק לזה עם זה, ויכול לסלק בגט זה בלא זה. ואם נתן גט לזיקה ולא למאמר פסלה לו ולאחין, שהרי פחת הזיקה וקם ליה בלא יבנה מדרבנן. ואם נתן גט למאמרו ולא לזיקתו כתב רבינו שלמה אסורה לו ומותרת לאחיו, דהא מאמר דעבד שקל ופש ליה זיקה כדמעיקרא, עד כאן לשונו.
[האי] לחודיה קאי והאי לחודיה קאי. דהא לדברי הכל הותר בצרה שהיה נאסר. וש"מ שאם נתן גט לזיקתו... דברי הכל היא שאסורה לו. וללישנא קמא אסורה אף לאחין, וללישנא בתרא שריא לאחין. גט. למאמרו, וחליצה לזיקתו. חליצה. דביאה פסולה כמאמר שויוה רבנן. כלום. ואפטרה לה, ואי הדר קדשה יבם אינה צריכה גט. ור' עקיבא היא דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין. אבל חכמים וכו'. שאם קדשה צריכה הימנו גט. מאי טעמיה דר' אמר רב יוסף. קס"ד דרב יוסף דכי אמר ר' קדשה לשם יבמות אינה צריכה גט אע"ג דאמר לה הרי את מקודשת לי בזה ותו לא לאו כלום הוא, דמסתמא לשום יבמות קדש. ואית למפרשי דאמר לה פלונית יבמתי התקדשי לי בזה. כעודר. חופר. גר. שמת ואין לו יורשים, המחזיק בנכסיו קנה. ואם היה לישראל קרקע במצר הגר ומת הגר וחפר הישראל בשל גר וחשב לחפור בשלו לא קנה קרקע הגר, שהרי לא היה מתכוין לקנות. אף זה הואיל והיה חושב לשם יבמין, ומכי חלץ פקעה זיקה, לאו כלום הוא. הא לא דמי. סיומא דאתקפתא הוא, כלומר אי מיירי כדקאמרת שלא פירש לשם יבמין, ודאי מהני, דומיא דעודר וכו'. עלוי זיקה. כלומר כשתקנו חכמים מאמר ביבמה לא תקנוהו אלא כשיש שם זיקה, שהרי המאמר דתקון רבנן נעשה גוף אחד עם הזיקה. והואיל וליכא זיקה לא מהני. ורבנן סברי. מאמר דתקון רבנן בעצמו עומד, ואינו נעשה גוף אחד עם הזיקה. הילכך אפילו בתר דאפקעה לה זיקה תקנוהו. וקיימא לן כרבא דאמר האי לחודיה קאי. הילכך הלכתא כרבנן. לא פליגי. דדברי הכל הוא דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, דרבא רצה לאוקומה למילתיה אליבא דדברי הכל.
מדרבא. בפרק ארבעה אחין [ל"ב ע"א] גבי שלשה אחין נשואין שלש נשים נכריות ומת [אחד מהם] ועשה בה שמעון מאמר ומת שתיהן חולצות ללוי ולא מתיבמות מפני שאשת ראובן שעשה בה שמעון מאמר יש עליה זיקת שני יבמין ונאסרה ליבם אפילו צרתה דהיינו אשת שמעון הראשונה. ואמר רבא עלה שאם נתן שמעון גט לאותו מאמר שעשה באשת ראובן, שצרתה דהיינו אשת שמעון מותרת ליבם ללוי. פירש רבינו שלמה אבל צרתה אסורה, ולאו מדינא, דמאמר דעבד שקליה וזיקה במקומה עומדת, אלא משום דמחלפא בבעלת הגט דעלמא, כלומר אתי למשרי יבמה ליבם אחר שנתן לה היבם גט סתמא ואיקלשה ליה זיקה ואסורה ליבם. אלמא גט למאמר מהני, דאי לא מהני שתיהן היו אסורות כדמעיקרא משום זיקת שני יבמין. ומשני דמאי דפשיטא ליה לרבא מבעיא ליה לרב חנניא. איכא מאן דמתמה על מאי דכתב רבינו שלמה שאם נתן גט למאמרו נאסרה לו ומותרת לאחין, דהא קאמר תלמודא תפשוט מלישנא קמא דרבא, כמו שכתב דגזר אבל היא אסורה משום דמחלפא בבעלת הגט דעלמא. ולהאי לישנא ודאי נאסרה בגט זה אף לאחין. וללישנא בתרא דרבא דאמר מותרת אפילו היא ולא גזר משום בעלת הגט דעלמא. והלכתא הכי מותרת אפילו לזה שנתן הגט. והר"ם גם כן כתב בפרק ה' [יבום ה"ד] ויראה לי שלא הותרה אלא לאחיו אבל זה שנתן הגט נאסרה עליו. נראה דעתו דאפילו ללישנא בתרא דרבא מודי בהא דנאסרה לו אע"ג דלא גזר משום דמחלפה בבעלת הגט דעלמא. וטעמא דמילתא דהואיל ועבד בה מאמר ליחודה לגופיה ובתר הכי יהיב לה גיטא גלי אדעתיה דניחא ליה למקם עלה בלא יבנה מדרבנן, כלומר שאינו רוצה לכנסה. והאי דאמר שאינו נותן לה גט אלא למאמרו, כי היכי דלא לפסלה לאחין הוא דקאמר. והאי דמייתי תלמודא הכא לישנא קמא דרבא כלומר אפילו ללישנא קמא תיפשוט, ובהא מילתא ליכא פלוגתא בין לישנא קמא ובתרא דדברי הכל היא דנאסרה לו כדפרישנא.
<h2>דף נג.</h2>
יש זיקה. מן התורה, ואמר רחמנא למחלץ לה לאפקועי זיקה מהתורה. ומכי חלץ לה אפקעה זיקה. אין זיקה. מן התורה אלא מדרבנן, ולא שנא קודם חליצה או אחר חליצה תקון רבנן, דאי אמר קדשה בזיקת יבמין מהני. וקיימא לן דזיקה מדרבנן היא, ואפילו הכי אסיק רב שרביא דאע"ג דזיקה דרבנן היא אפילו דברי הכל היא דנסתלקה הזיקה מכי חלץ לה חליצה כשירה, ואם קדשה בזה הלשון [בזיקת יבמין] ופלוגתייהו בשקדשה בזיקת יבמין מכי חלצה. חליצה פסולה. כגון שחלץ אחר הגט. ר' סבר חליצה פסולה פוטרת לה מכל האחין כשמואל, ואינה צריכה לחזר על כל האחין. הילכך אפקעה לה זיקה. ורבנן סברי אינה פוטרת כרב, וצריכה לחזר על כולן. הילכך לא אפקעה לה זיקה ומהניא בה מאמר. וקיימא לן בהא כשמואל, כמו שכתבנו בארבעה אחין. ואית דמפרשי חליצה פסולה חליצת מעוברת, ובפלוגתא דריש לקיש ור' יוחנן, ורבנן כריש לקיש דהלכתא כותיה. והרי"ף פירשה כפירושא קמא ובמאמר יבמין. ורבינו שלמה פירש כל הני אוקימתא דהני אמוראי דבתר רבא כגון דאמר בזיקת יבמין. רב אשי אמר וכו'. יש ספרים שכתוב פוטרת. ויש שכתוב בהם אינה פוטרת. ומסתברא דמאן דמפרש חליצה פסולה דמעוברת גריס אינה פוטרת, ומאן דמפרש דאחר הגט גריס פוטרת כי היכי דלהוי כהלכתא. יש תנאי. שחלץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז ולא נתנה. ר' סבר אין תנאי מועיל, והתנאי בטל והחליצה כשירה, וכי הדר מקדש לה בזיקת יבמין לאו כלום הוא, דאפקעה זיקה. ורבנן סברי יש תנאי, ואם לא נתקיים התנאי אין החליצה כלום. יש תנאי. כתב רבינו שלמה ואע"ג דקיימא לן חליצה מוטעת כשירה דהיינו חליץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז הני תנאי לא סבירא להו הכי. ואית דמפרשי יש תנאי, שלא תפקיע הזיקה, שאם קדשה אחר כן בזיקת יבמין צריכה גט. תנאי כפול. ולא כפליה לתנאיה, שלא אמר ואם לא תתן לא תהא חליצה. הילכך המעשה קיים והתנאי בטל, וחליצה כשירה היא לר'. ולרבנן התנאי קיים והחליצה אינה כלום, ויכול לקדשה בזיקת יבמין. כתב הרי"ף וכולהו טעמי דאמרו הלין אמוראי לא סמכינן עלייהו דאוקומתא בעלמא נינהו, והלכה כר' מחבירו ולא מחביריו. הילכך הלכה כרבנן, ובין קדשה לשום אישות או לשום יבמות צריכה גט לעולם מדרבנן. כלום. שאם קדשה אינו כלום. וכל האי מתניתין דלאו כהלכתא כדאסיקנא דאחר חליצה דאותה יבמה תפסי בה קדושי וכל שכן בצרתה. ואחר יבום דחדא תפסי קדושי בצרתה ליבם האחר, דחייבי לאוין או עשה נינהו כר' יוחנן, כדאסיקנא בפ"ק [י' ע"ב].
מסייעא לשמואל. מדתלא החליצה בהך דלא אתעביד בה מאמר הוי סייעתא לשמואל דאמר חלץ לבעלת מאמר לא נפטרה צרה. ותיובתא. כלומר או תיובתא דרב יוסף או לא דייקינן מינה סייעתא לשמואל, וחדא מינייהו נקט. הוי תיובתא דרב יוסף [דאמר] לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים להם, והכא אמאי חליץ להך דלא נפסלה, לחלוץ לבעלת מאמר. ומשני לעולם לא תדוק מינה סייעתא לשמואל, דחדא מינייהו נקט, ולרב יוסף לא הויא תיובתא דחלץ קתני דיעבד, אבל לכתחלה אסור. צריכות. קס"ד שתיהן ממנו, וקתני סיפא וכן אתה אומר בשני יבמין ויבמה אחת, דמשמע שצריכה לחלוץ מכולן, דלא פטרה נפשה בחליצה דחד. ומשני דחליצה דחדא או חליצה דחד פטר, ומאי צריכות יבמות דעלמא. כוליה ביתא בלאו קיימא. למאן דאמר שדעת הר"ם כמו שנמצא כתוב בספריו פרק א' [יבום הי"ב] דלר' יוחנן לאו דרבנן הוא, לא נוכל לפרש שדעת המקשה דלר' יוחנן לאו דאורייתא הוא. ושני ולטעמיך דהכי סבירא לך וכו', אלא כלומר לר' יוחנן נמי לא תיכול למידק דלהכי אתא, דלדידיה לאו דרבנן הוא, דהא סתים לן תנא שאין אחר חליצה כלום, ולא תפסי בה קדושי למאן דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין, אלמא לאו גמור הוא. והעיקר כמו שכתבנו פ"ק דיבמות [י' ע"ב] שהרב ז"ל דחה הך שיטה ודפ"ק, וקסבר דמדרבנן הוא, שהרי כלל גדול הוא אין מקרא יוצא מידי פשוטו, כמו שכתבנו שם.
<h2>דף נג:</h2>
שוגג. קסבר אשה אחרת. מזיד. לשם זנות ולא למצוה. אונס. מפרש בגמרא. רצון. דנתכוין למצוה, ואיידי דנקט אונס נקט רצון. אפילו. מפרש בגמרא. מערה. שלא גמר ביאתו, ובגמרא מפרש. קנה. וזכה בנחלה, ונעשית אשתו גמורה, ומוציאה בגט אם בא להוציאה. בין ביאה לביאה. פירש רבינו שלמה בין העראה לגמר ביאה. והעיקר בין כדרכה לשלא כדרכה, כדמוכח לקמן [נ"ו ע"ב]. שוגג. דכסבור אשתו היא. או אשה אחרת. והיא מזידה. שמתכונת לביאת זנות. או הוא מתכוין לבא עמה בזנות והיא שוגגת בו, דכסבורה איש אחר הוא, או שוגגת בביאתה שלא שמעה שמת בעלה וסבורה שהוא בעלה ונמצא יבמה. אפילו. האי אפילו דר' חייא רבותא הוא טפי מאפילו דמתניתין, דשניהם אנוסין רבותא הוא מהוא אנוס והיא לא אנוסה. ושניהם מזידים רבותא מהוא שוגג והיא מזידה. ואיידי דתנא הני תנא שניהם שוגגים. שאנסוהו גוים. עד שנתקשה והדביקוהו עמה. ומי מקרי אנוס כי האי גונא והאמר רבא אין אונס בערוה לפטור הבועל הערוה, דנימא דאנוס הוא, דהואיל ונתקשה ודאי מדעתו עושה, שאין קושי האבר אלא מדעת הבועל. בישן. שנתקשה ובא עליה כשהוא ישן.
ממזרת ונתינה לישראל. לאו אפסול כהונה קאי, דהא פסילא וקיימא. ותרומה דבי נשא בנתינה ליכא למימר. ובממזרת ביאת כשר אמאי פסלה לה. אלא לענין העראה נקטה ולמלקי עלה. פסל. מן הכהונה. בין ביאה לביאה. בין כדרכה לשלא כדרכה.
<h2>דף נד.</h2>
לא קנה. דלאו בר דעת הוא ואין קנינו קנין. בנתקע. שנתקשה לאשתו ונפל מן הגג ונתקע ביבמתו. מן הגג. ברוח מצויה כדמפרש בדוכתיה [ב"ק כ"ז ע"א]. בארבעה. כדין חובל. אבל בושת לא כדלקמן. לא קנה. דלא איכוין לביאה. נתכוין. שנתקשה לה ואנסתו יבמתו עד שבא עליה. כתב רבינו מאיר שמעינן מהא דאין אנוס בערוה לפטור הבועל, שאין קושי אלא לדעת. בד"א שאנסוהו גוים עד שנתקשה ובא עליה, אבל אם נתקשה לאשתו ותקפוהו גוים ודבקוהו בערוה הרי זה אונס ופטור. ובעל המאור כתב בפרק בן סורר [סנהדרין ע"ד ע"ב] דהא דרבא לא מתאמרה אלא בשתקפוהו גוים בכח והדביקוהו בערוה, אבל אם אמרו בעול הערוה או תיהרג אין לך אונס גדול מזה, ומהא לא איירי רבא. ואע"ג דקיימא לן בהא דיהרג ואל יעבור, מיהו אם עבר פטור דאנוס הוא. ולהאי סברא קשיא למה לי לאוקומה בשנתכוין לאשתו, לוקמה בכי האי גונא שאמרו לו גוים או תבעול יבמתך או תיהרג. והר"ם ז"ל כתב בקדושה פרק א' [איסו"ב ה"ט] אבל הבועל אין לו אונס שאין קושי אלא לדעת, דמשמע ממה שכתב דהא דרבא לא שנא הכי ולא שנא הכי מתאמרה. וקבעי תלמודא היכי אשכחן אונס בביאה והאמר רבא שאין לפטור הבועל ערוה משום אונס, דהואיל ובועל והבעילה אינה אלא בקושי האבר, וקושי האבר אינו מחמת האבר אלא מדעת הבועל שיעיר כחותיו להקשותו לא שייך הכא אונס כלל, שאין לך אדם שיוכל לאנסו על זה. ואפילו אם נתקשה לאשתו אפילו דבקום גוים זה בזה, כשיבעול ויעמיד האבר בקושי ודאי מדעתו עושה. הילכך היכי משכחת בביאה דיבמתו דשייך ביה אונס, דהואיל ונתקשה לה, אעפ"י [שאנסוהו, קיום הקישוי] מדעתו הוא. ומשני דהאי אונס דמתניתין הוא כגון שנתקשה לאשתו [ובאו] גוים ותקפוהו לבא על יבמתו. ואע"ג דמשום האי אונס לא מיפטר בועל הערוה, מכל מקום הואיל ומצאוהו שנתקשה ואנסוהו לבא על יבמתו, אנוס הוא לבא עליה, אע"ג דלא מפטר משום האי אונס אם בעל הערוה. ומסתברא דהיכא דנתקשה לאשתו ובאו גוים ודבקוהו בערוה והערו אותו בה בעל כרחו ולא רצה לבעול אלא שהמית האבר, אעפ"י שהערה בקושי האבר, הואיל ולא יכול להמיתו עד שהערוהו בה בעל כרחו, ודאי אנוס הוא ופטור. ודברי הר"ם ז"ל אינם אלא בבועל כמו שכתב. והעיקר מה שכתב.
למצוה. כלומר מצוה בביאה יותר מבחליצה. דמכוין לה. לשום ביאה בעולם. בין ערה בין ישנה. שלא הקפידה תורה בידיעתה. להטיח בכותל. לאו לשום ביאה מתכוין. בועלה. להיות טמא כמותה טומאת שבעה. לרבות. כמה נשים על אחיו באיסור אשת אח, שאם ירצה יקדש אלף נשים. ותפשוט מינה כל הנשים הנאסרות עליו משום אישות. אבל אמו ואחותו ובתו וכיוצא בהן שאין בידו לרבות מנא לן.
<h2>דף נד:</h2>
חייבי מיתות ב"ד היא. שוכב עם בהמה. אחות אב ואם. אחות אב ואם לא כתיבא בה מיתה. ליכתבה בחייבי מיתות ב"ד. כגון אמו וחמותו וכלתו. כוליה קרא. דכתיב באחות אב ואחות אם בפרשת קדושים אתא לדרשה.
<h2>דף נה.</h2>
שריא. ואע"ג דאתיא אחוה אחוה מבני יעקב איכא למימר אחין מן האב מצוה אחין מן האם רשות. על כל אחת. הואיל וכתוב בה כרת בפני עצמה הוא הדין לכל העריות, דהוי דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, ולא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא. שפחה חרופה. חייבי לאוין היא דכתיב לא תהיה קדשה, וגלי בה רחמנא דלא מייתי אשם עד שיגמור ביאתו, דכתיב בה שכבת זרע, מכלל דמלקות דחייבי לאוין דלאו אשם כגון ממזרת ונתינה ושפחה שאינה חרופה בהעראה מחייב, דאם כן לישתוק קרא בשפחה חרופה ואנא אמינא דהיא ושאר חייבי לאוין בגמר ביאה. [אלא] ודאי מדגלי רחמנא בה גמר ביאה ודאי שאר חייבי לאוין בהעראה. שפחה חרופה היא שפחה כנענית המאורסת לעבד עברי שמותר בה. דכהונה. דמשפחה לא גמרינן דמחייבי בהעראה אלא לאו השוה בכל. קיחה. גבי חייבי כריתות כתיב כי יקח איש אחותו, ובאיסורי כהונה כתיב לא יקחו. חייבי עשה. מצרי שני ואדומי שני. מנא לן. דאסירא העראה דידהו בישראלית. וקאי בעשה דכתיב דור שלישי יבא להם הא דור שני לא יבא, ולאו הבא מכלל עשה עשה.
<h2>דף נה:</h2>
ביאה. מחייבי לאוין דלא יבא ממזר. ללאו. דדריש האי לא תהיה אשת המת החוצה ללאו הוא דאתא. עשה. קסבר האי מקשה דמאן דדריש האי לא תהיה דלא תפסי בה קדושי קיימא בעשה. ורב ושמואל פליגי בה בהאשה רבה [צ"ב ע"ב]. מיהו מסתברא דאפילו לרב הויא לה חייבי לאוין, כדאמרינן בקידושין פרק האומר [ס"ח ע"א] ומה יבמה [שהיא ב]לאו לא תפסי [בה קידושי], אלמא למאן דאמר דלא תפסי בה קידושי הויא בלאו. ליבם. שיקנה אותה היבם בהעראה. ביאה. יבמה יבא עליה ולא יבא ממזר. אשה. דעלמא דמקניא לבעלה להיותה מקודשת. אם פירש וגלה דעתו שרוצה לקדשה בהעראה, אבל בסתם לא, דהא אסיקנא פ"ק דקידושין [י' ע"א] כל הבועל דעתו על גמר ביאה. אי נמי דאיירי בביאה שאחר קידושין דמקניא להיותה אשה גמורה, והוי דומיא דיבמה, כמו שביארנו שם. קיחה. כי יקח איש אשה, וכתיב בחייבי כריתות קיחה. באשת איש. [ויקרא י"ח] ובאשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע, הא אתרבי אפילו העראה. מת. באבר מת בלא קושי, דאין ראוי לזרע. הניחא. בפרק ידיעות הטומאה [שבועות י"ח ע"א] פליגי בה. מתה. משמש עם אשת איש לאחר מיתתה. שארו. דבעלה אקרי אחר מיתתה, דכתיב גבי טומאה [ויקרא כ"א] כי אם לשארו, ודרשינן [כ"ב ע"ב] שארו זו אשתו. ויהא חייב עליה משום אשת איש קמ"ל. בסוטה. דכתיב [במדבר ה'] ושכב איש אותה שכבת זרע, גבי סוטה. שלא כדרכה. דאמר לה אל תסתרי עמו להבעל לו שלא כדרכה. משכבי אשה כתיב. והוקשו שניהם, וחדא דינא אית להו. דרך איברים. פירש רבינו שלמה מיעוך דדים ודש מבחוץ בשאר אברים. פריצותא. כלומר פשיטא דלאו קינוי הוא דמשום פריצותא מי קא מתסרא לבעלה, עד כאן. ובסוטה פרק ארוסה [כ"ו ע"ב] פירש שוכב עמה בקירוב בשר פריצותא בעלמא הוא, מי קא אסר רחמנא אשה על בעלה משום הכי, וכיון דלא מתסרא משום הך מילתא פשיטא דלאו קנוי הוא, עד כאן. ונראה מזה הלשון שאינו דש. בנשיקה. אבר תשמיש נושק במקום תשמיש. ולמאן דאמר. לקמן. והוי קנוי דביאה גמורה היא. קמ"ל דלא הוי אלא פריצותא. עטרה. הבשר שעל ראש הגיד.
מירוק גיד. הוא שגומר להכניס כל הגיד. ומירוק הוא לשון גמר, כדאמרינן [ירו' ספ"ק דר"ה] המתחיל במצוה אומרים לו מרוק, כלומר גמור. ורבינו שלמה פירש מירוק גיד שמזריע. ולא נהיר דמירוק הוי דומיא דמירוק עטרה, מה מירוק עטרה הוא שמכניס כל העטרה, אף מירוק גיד שמכניס כל הגיד. מי לימא פליגא. דשמואל הויא הכנסת עטרה גמר ביאה, או דלמא תרוייהו בין לרבין בין לשמואל העראה נינהו.
<h2>דף נו.</h2>
מכאן ואילך. מהכנסת עטרה ולמטה הוי נשיקה ופטור. מדפטר בנשיקה ודאי פליג אדשמואל, דאיהו אמר דהוי העראה ומחייב. והלכתא כר' יוחנן דמנשיקה פטור. והני מילי לענין חיובא, אבל לענין איסורא אפילו לאסתכולי אסור. ובשפחה חרופה אינו חייב אלא במירוק גיד, דהיינו הכנסת כל האבר כדפרישנא. קנה לכל. איכא מאן דאמר דלא פליגי רב ושמואל אלא בהני ביאות גרועות דשוגג ומזיד ואנוס דילפינן להו מיבמה יבא עליה כדלעיל [נ"ד ע"א], אבל אהעראה דברי הכל דקנה לכל, דהעראה חזינן מג"ש דכגמר ביאה היא. ומסייעי להאי סברא דאמרינן בגמרא כי רבי רחמנא ביאת שוגג כמזיד, דאלמא לא פליגי אלא במאי דחזינן מפרשת יבמה. וכן נראה מלשון רבינו שלמה שכתב לדברים האמורים בפרשת יבמה דמיבמה יבא עליה דרשינן שוגג ומזיד ואונס, וקא מרבי להו לירש, דיקום על שם אחיו כתוב, ולפטור מן היבום, שאם היו לו בנים מאשה אחרת ובא על זו ביאה גרועה ומת מותרת לשוק אעפ"י שיש שם אחין, או אם הוציאוה בגט לא בעיא חליצה, או אם היתה לה צרה נפטרה בביאת חבירתה אעפ"י שהיא גרועה. ולא נהיר, דהאי קנה דפליגי ביה רב ושמואל מהעראה קא סליק, הילכך אהעראה נמי פליגי. וכן כתב הר"ם בתרומות פרק ח' [ה"ו] שאם נתארמלה מן האירוסין והערה בה אינה אוכלת בתרומה. והאי דנקט בגמרא שוגג, חדא מינייהו נקט. מן האירוסין. כלומר שנתארמלה מן האירוסין, הואיל ולא היתה אוכלת עם בעלה אין היבם מאכילה בהני ביאות גרועות. שוגג כמזיד. כלומר דרבי תרוייהו. אי נמי דהאי מזיד לאו כמזיד דמתניתין הוא, אלא מזיד הפך שוגג, שמתכוין לקחתה בהאי ביאה.
כל שהבעל. קס"ד דהכי קאמר כל אשה שהיתה אוכלת תרומה עם בעלה יבם מאכילה אם בא עליה ביאה גרועה. והיכי פליג שמואל בנתארמלה מן הנשואין. כל ביאה. כלומר בביאה דאחר קידושין דקניא כחופה ומאכילה בתרומה, ובעל אינו מאכילה בתרומה בביאה גרועה. אינה אוכלת. אעפ"י שהיה בן דעת כשקנאה, גזרינן נשואי חרש אטו אירוסי חרש. בשלמא לרב. אע"ג דמודי דהיכא דאין הבעל מאכיל אין היבם מאכילה בביאה גרועה כגון הנך דמתניתין או דחרש. מתרץ. לה הכי שכנסה כשהוא פקח. מעיקריה. שהיה חרש כשכנסה. והלכתא כרב דהלכתא כרב באיסורי [בכורות מ"ט ע"ב]. ועוד דקם ליה שמואל בקשיא. נולד לה בן. אוכלת בשביל בנה [כדכתיב (ויקרא כ"ב) ויליד] ביתו הם יאכלו בלחמו קרי ביה יאכילו. ר' נתן אומר אוכלת. והלכתא כרבנן דלא אכלה. וכן הבא. באחת מכל הביאות הגרועות הללו על העריות או פסולות לכהונה, כלומר לינשא לכהן, כגון אלמנה וכו' פסלן אפילו בתרומה דבי נשא, משום ובת כהן כי תהיה לאיש זר, כדדרשינן בפרק אלמנה [ס"ח ע"א]. ופסלה לינשא לכהן משום זונה. ודוקא ביאה דעריות או פסולות, אבל ביאת זנות דפנויה לא משויא לה זונה ולא פסלה מן הכהונה אלא לר' אלעזר דאמר לקמן [נ"ט ע"ב] פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות [עשאה] זונה, ולית הלכתא כותיה.
<h2>דף נו:</h2>
הא מילתא. דתני ואמר. ואנהרינהו. הביא ראיה לדבריו ממשנתינו והאיר לנו עינינו בה. אשת איש. ישראל. פסולה. אם נתארמלה אסורה לכהן. תונא. תנא דידן, כמו אבונא אחונא. מאי וכן. לאו אאונס נמי קאי, וקתני הבא על אחת מכל העריות בהאי ביאה פסלה לכהן, ואשת איש בכלל עריות היא. ומשני דהאי וכן אהעראה קאי. ומותיב עיקר העראה בעריות כתיבא, והיכי מדמי להו ליבמה כאילו מיבמה גמיר לה. עיקר משכבי אשה. דילפינן מינה שלא כדרכה כתיב גבי עריות, והיכי אמר וכן אהא מלתא דלילף עריות מיבמה, ש"מ דבבבא קמא דמתניתין איירי שלא חלק הכתוב בין כדרכה לשלא כדרכה, ש"מ דהאי לא חלק בין ביאה לביאה פירושו כדפרישנא, לא כמו שפירש רבינו שלמה. כתב רבינו שלמה הכי גרסינן אלא מאי וכן אשלא כדרכה דחייבי לאוין, כלומר ולא תסייעיה מהא דלא קאי אאונס. ולא גרסינן אהעראה, דהא גמרינן לעיל העראה דחייבי לאוין מקיחה קיחה. ואע"ג דקא דחי לה תלמודא לראיה דמתניתין אפילו הכי הלכה כרב ששת, דהא מקשינן מינה למתניתין [סוף] פרק ארבעה אחין [ל"ה ע"א]. וכן פסק הר"ם בקדושה פרק י"ח [איסו"ב ה"ח]. לוקה. אם בא עליה. משום זונה. לאו דזונה דכתיב גבי כהנים. משום טומאה לא. משום לאו דכתיב גבי טומאה, בכל אשה המזנה תחת בעלה ונאסרת עליו קאי בלא יוכל לקחתה אחרי אשר הוטמאה, דדרשינן [לעיל י"א ע"ב] לרבות סוטה שנבעלה. והואיל ונאסרה אשת כהן עליו אפילו באונס איכא לאו דטומאה.
מתיב ר' זירא. כלומר הני לאוין דזונה וטומאה ליתנהו באונס כלל אלא ברצון, דאיסורא דאונס בכהן לא חזינן ליה אלא מהאי דיוקא דהיא, ודייקינן שיש אחרת שנאסרה אפילו באונס. והאי איסורא לא חזינן ביה לאו אלא עשה, כלומר שאסורה עליו. וזהו לאו הבא מכלל עשה עשה, כלומר זה האיסור דלא יקיימנה אינו אלא עשה, דקאמרינן דאשת ישראל אם נאנסה יקיימנה. הכל היו בכלל זונה. כלומר כל אשת איש שנבעלת לאחר בין באונס בין ברצון זונה היא, שטועה מתחת בעלה. ומן הדין חלו עליה כל הלאוין והאיסורין שאמרו בנבעלת לאחר. מיהו פרט לך הכתוב גבי אשת ישראל דבאונס שריא. ומאשת כהן לא איירי, כדדייקינן מהיא דמיעוטא היא. הילכך כל האיסורין והלאוין שנאמרו בנבעלת לאחר שייכי בה אפילו באונס. ומשום הכי לוקה עליה [משום] שני לאוין. לא קרינן בה זונה. כלומר ולא לקי עלה משום לאו דזונה. ומסתברא דהאי לישנא בתרא פליג אהא דרב ששת דלעיל, דאי לא מקריא זונה כי נאנסה אמאי מפסלא לכהונה אשת ישראל שנאנסה. משום זונה ליכא, דכל באונס לא קרינן בה זונה. משום טומאה ליכא, דלאו אשת כהן היא. דאפילו רבא דקאמר לוקה עליה משום טומאה, דוקא כשנאנסה תחתיו, דקרינן בה לא יוכל בעלה לשוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה, דמשמע דכשהיא תחת הבעל קא מיירי. אבל לאו דזונה לא [כשזינתה] תחתיו איירי, כדכתיב אשה זונה לא יקחו. וכי תימא דנפסלה משום דכתיב ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל, ודרשינן בפרק אלמנה [ס"ח ע"א] כיון שנבעלה לפסול לה פסלה מן הכהונה ומן התרומה. הא אמרינן התם [ס"ח ע"ב] דההוא קרא לא איירי אלא בחייבי לאוין דתפסי בהו קדושי, ובזר אצלה מעיקרא הוא דפסיל. אבל מחזיר גרושתו משנישאת לא פסיל לה, דלאו זר אצלה מעיקרא הוא. אבל חייבי כריתות לא איירי קרא. ומיהו היכא דבא עליה חייבי כריתות או מיתת ב"ד פסלוה אע"ג דלאו זר מעיקרא הוא, והוא שעשאה זונה. דאי לאו הכי במאי מפסלא. ואי הבא על אשת ישראל באונס לא עשאה זונה היכי פסלה. וכי תימא דהאי פסולה דרב ששת מדרבנן. הא לא מצית אמרת, דהא מסייע למילתיה ממתניתין דתני וכן הבא על אחת מכל העריות. והאי וכן אכולהו ביאות פסולות קאי. מה העראה ושלא כדרכה פסולה מן התורה, אף אנוסה נמי פסלה מן התורה. והואיל והלכתא כרב ששת, דהא רבא נמי קאי כותיה, דמתרץ למתניתין דסוף ארבעה אחין כותיה, הלכה כלישנא קמא, ולוקה עליה אף משום זונה. וכן נראה דעת הר"ם ממה שכתב בקדושה פרק י"ח [איסו"ב ה"ח]. אלא שצריך לומר שחסר מן הספרים אף משום טומאה. ואיכא מאן דאמר דלא פליג לישנא בתרא אדרב ששת, ומאי פסולה מדרבנן. והאי דמסייע ליה ממתניתין מילי מילי קתני, פסול דהעראה ושלא כדרכה מדאורייתא, ופסול דאנוסה מדרבנן. וכן הוא דעת הר"ם. והאי דקאמר שהרי נעשית זונה, מדרבנן. מיהו ודאי הרי"ף הביא לישנא בתרא והא דרב ששת. נראה דעתו דלא פליגי. ומתניתין דסוף פ"ק דכתובות דתינוקת שנאנסה ואמר ר' אם רוב העיר משיאין לכהונה תינשא לכהונה, הא אין משיאין לא תנשא, ואע"ג דנאנסה, אלמא פסלה מן הכהונה, לא אייתינן מינה סייעתא לרב ששת, דדלמא האי רוב העיר משיאין מחייבי לאוין קאמר, דבעינן דלהוי זר מעיקרא דנפסלה מכי תהיה לאיש זר. ולא הויא ראיה לאשת איש שנאנסה. לא יאכלו. דקסבר ר"מ הואיל ומשומרת היא לביאה פסולה לא אכלה בתרומה דבי נשא ובבת כהן מיירי.
פסולות. האלמנה אף לינשא לכהונה, והגרושה לאכול תרומת אביה, דהואיל ונבעלה בעילה פסולה נעשית חללה וחללה אסורה לאכול בתרומה. כשירות. אפילו לר' מאיר, דהואיל ולא נבעלה, משום משומרת לביאה פסולה לא מתסרא אלא כד אגידא גביה. אבל נתארמלה או נתגרשה דלא אגידא גביה השתא, לא הויא משומרת לביאה פסולה ושריא. ורבינו שלמה פירש מתניתין אף בבת ישראל לכהן. ולא יאכלו דקאמר ר' מאיר ויאכלו דקאמרי ר' אלעזר ור' שמעון איירי למשנה ראשונה [כתובות נ"ז ע"א] דאמר הגיע זמן ולא נשאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה. ולא נהיר, דבעמוד והוצא קיימא מזוני אית לה, כדפריך לקמן [פ"ה ע"א]. בקידושי רשות. פירוש כגון ישראל שקדש בת כהן, שאינן קדושי עבירה. אין מאכילין. אין מניחין אותה לאכול, שהאירוסין פוסלין בשום אשה שנשא. ורבינו שלמה פירש גם כן קדושי רשות כגון ישראל שקדש בת ישראל. במקום אחר. אפילו נשאה. תאמר בקדושי עבירה. שיש לו להאכיל בראויה לו. פצוע דכא כהן. רבינו שלמה גריס שקדש בת ישראל. וזה הכריחו לפרש מתניתין אף בבת ישראל לכהן, דאי לא איירי אלא בבת כהן לא הוי דומה בדומה. ורבינו חננאל גריס שקדש בת כהן, והוא אסור לבא בקהל.
<h2>דף נז.</h2>
במקום אחר. בשאר נשים שהם כשירות לו. אבל פצוע דכא אין לו אשה כשירה שיאכילנה בתרומה. בבת גרים. דלא אקרו קהל. בעא מיניה. לקמן. אתמר. לשנויי קושיין קאתי, כלומר אי אכלה לר' אלעזר ור' שמעון או לא. וקאמר אביי דאכלה לדידהו אפילו תימא דקהל גרים אקרי קהל, הרי מאכיל במקום אחר, שכן מאכיל אשתו אם נעשה פצוע דכא משנשאה ולא ידעה אחר כך. הכי נמי האי פצוע דכא שקדש בת כהן אינו פוסלה בתרומת אביה. ורבא לא בעי למיהב לדידהו האי טעמא, דשאני התם שכנסה ולא היה פצוע דכא, דהיינו טעמא דאכלה מפני שאכלה תחתיו, ובהא אפילו ר' מאיר מודי כדאוקי' לקמן בפרק הערל [ע"ה ע"א] ר' יוחנן. אלא טעמא דאכלה לדידהו מפני שמאכיל בעבדיו וכו'. אבל לר' מאיר דברי הכל לא אכלה דהא משתמרת לביאה פסולה. ואביי סבר שכבר אכלה לא אמרינן. ולר' מאיר דאמר משומרת לביאה פסולה לא אכלה הא נמי לא אכלה. דקסבר אביי דמתניתין דהערל דקאמר דהאי אכלה דלא כר' מאיר היא, כדמוקים התם ר' אלעזר. ופסק הר"ם בתרומות פרק ז' [הכ"א] כר' מאיר וכרבא. דלית לה פתרי. שאינה צריכה לפרש. ואיכא דאמרי שאיני יודע לפרשה. למאן. תלמודא קא בעי, ומפרש ליה לבעיא עד סופה. אי בקדושתיה. כלומר אי כהן פצוע דכא נשאר בקדושתו ללקות על כל איסורי כהונה. ובעיא היא בפרק הערל [ע"ו ע"א]. כבת חלל. חללה פסולה לכהונה ואסורה בתרומה, כדמוכח פרק בתרא דקדושין [ע"ז ע"א]. ואי.0...
אליבא דהאי תנא. הוא דבעי... וקא מבעיא ליה לר' יוחנן האי דאמרינן דכשאמו מישראל שריא [משום] קדושה דאית בה הוא, כלומר שתהא קרויה קהל ותאסר לפצוע דכא. או [משום] דנוסף בה כשרות ושריא לכהן ושריא לפסולין. הילכך אכלה בין פצוע דכא קאי בקדושתיה או לא. או דלמא טעמא דהאי תנא דכשאמו מישראל נוסף בו קדושה, והרי היא בכלל קהל ואסורה לפצוע דכא ולא אכלה. ואית דמפרשי דבשאין אמו מישראל הוא דבעי, והכי פירושא כשאמו מישראל שכשירה לכהונה כשרות נוסף לאקרויי קהל, אבל כשאין אמו מישראל לא אקרי קהל הלכך אכלה דשריא ליה. או דלמא כשאמו מישראל דשריא לכהונה קדושה אית בה, אבל לאקרויי קהל אפילו אין אמו מישראל אקרי קהל ולא אכלה, דהא אסירא עליה. והואיל וקיימא לן כר' יוסי הלכתא דבין בקדושתיה קאי או לא אכלה. מיהו לכתחלה לא שרינן ליה למנסבה אי בקדושתיה קאי, דהא קיימא לן [קידושין ע"ח ע"ב] בא לימלך מורין לו כר' אליעזר בן יעקב נשא אין מוציאין מידו כר' יוסי. בת גרים. לשני הפירושים בשאמו מישראל איירי.
<h2>דף נז:</h2>
יש חופה. כהן גדול שהכניס אלמנה או הדיוט [גרושה] לחופה, אעפ"י שלא קדשה פסלה מתרומה דבי נשא לעולם דחופה ככניסת בעילה דמיא. ואפילו לר'... דאמרי... אין חופה. ואפילו ר' מאיר היא דמ[שתמרת]... לא קני לה כדלקמן. ור' שמעון היא. והא דאית ליה יש חופה, סבר... דמצי למפסלה לעולם. דאע"ג דחופה בלא קידושין אינה כלום, שאני הכא דלא מכח נשואין הוא דנפסלה אלא מכח ביאה, שהרי אם בא עליה פסלה. והואיל והכניסה לחופה כאילו בא עליה דמ[י, דלמא] אתי למימר דחופה... ותו לא... דר' מאיר ור' שמעון היא ולאו... כקידושין אלא... נפסלה הואיל... לביאה... אבא. רב, ומשום דקשיש מיניה קרי ליה הכי לשון אדנות. פחותה מבת שלש. שלימים, שקדשה אביה ונתארמלה ואחר כך הכניסה כהן גדול לחופה, או נתגרשה והכניסה כהן הדיוט, הואיל ואם בא עליה לא פסלה, דאין ביאתה כלום כל זמן שבתוליה חוזרים, אף חופתה לא פסלה. דחופה לא פסלה אלא משום דתחילת ביאה היא.
<h2>דף נח.</h2>
חופה נמי פסלה. ש"מ דבלא קדושין [מיירי] דאי בקדושין תיפוק לי משום קדושי בלא חופה [נמי] קני לה, דחופה בלא קידושין לא קנו לה. וש"מ דבחופה בלא קידושין [מיירי] כדפרישנא. וש"מ דליתא לדרב הונא דאמר בפ"ק דקידושין חופה קונה, דהכא עביד תלמודא מילתא פשיטא דאינה קונה... פסולות. ופרושי קא מפרש. מכלל דנשאו ממש. כלומר תמוהי מתמה מי איכא מאן דאמר דבעילה לא פסלה לה. [אלא] לאו. פרושי קא מפרש והכי קאמר, נשאו כיצד כגון שנכנסו לחופה ולא נבעלו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה אם הוא כהן, דהא נכנסו לחופה. ובחופה שאחר קידושין עסקינן, ואפילו הכי קאמר ת"ק שאעפ"י שזאת החופה גמורה לקנותה קנין גמור ואע"ג דקיימא עליה בעמוד והוצא אוכלת משלו עד שיוציאנה ואוכלת בתרומה, דאפילו חופה שאחר קדושין אינה פוסלת וכל שכן חופה בלא קידושין. וסבירא להו כר' שמעון ור' אלעזר דקדושין לא פסלי. כל שביאתה מאכילתה. כלומר שאם נבעלה לו לא נפסלה בבעילה זו לכהונה ומן התרומה. חופתה מאכילתה. אפילו לא נבעלה. וכל שאין ביאתה מאכילתה. שאם נבעלה לו נפסלה. אין חופתה. כלומר אפילו נכנסה עמו לחופה נפסלה. וקס"ד השתא, מדמקיש חופה לביאה, דחופה גרידא פסלא. ודחי דלמא טעמיה דר' ישמעאל דסבירא ליה כר' מאיר, ואיירי בחופה שאחר קדושין כדפרישנא. והאי דפסיל בחופה, לאו משום חופה היא, דחופה בלא קדושין לא פסלא, אלא משום קדושין דפסלי. ודחי אם כן למה ליה לאדכורי חופה, הוה ליה למימר כספה, דהיינו קדושין, שאם נתקדשה לו לא נפסלה לאשמעינן כל שביאתה אין מאכילתה אם נתקדשה לא נפסלה. ודחי איידי דאמר ת"ק חופה אתא לאשמועינן דאפילו חופה שאחר קדושין לא פסלי, וכל שכן קדושין לחודייהו או חופה לחודה, אמר איהו נמי חופה. מיהו לאו מטעמא דחופה אלא מטעם הקדושין. הא מילתא. דיש חופה לפסולות. אמן. תרי אמן כתיבי בפרשה לרבויי הני. שומרת יבם. שמשקה אותה אחר שכנסה ומשביעה אף על סתירה שנסתרה כשהיתה שומרת יבם. דקסבר האי תנא דשומרת יבם שזינתה אסורה ליבמה. ומוקים לה התם בפרק היה מביא [סוטה י"ח ע"ב] דר' עקיבא היא דקסבר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין ומשוי לה כערוה. והואיל ונאסרה מתנה עמה על זה. כנוסה. שייך ביבמה. נשואה. שייך בארוסה. לא שותות. דבעינן תחת אישך.
מנוקה מעון. שלא בא עליה אחר שנסתרה, שהתורה אסרתה עליו דכתיב והיא נטמאה. נכנסה לחופה. ובת שתיה היא, דתחת אישך קרינן בה, אע"ג דהויא חופה פסולה שאסורה לו. ולא נבעלה. וקרינן בה ונקה האיש מעון. אלמא חופה פסולה מהניא. איכא מאן דדייק מהכא דמילתא דרב דיש חופה לפסולות מתאמרה אף בחופה שאחר קדושין, וכגון שלא נפסלה מחמת הקדושין. דכי היכי דפליגי בפסולות פליגי נמי בפסולין, כגון בפצוע דכא וכרות שפכה, וכגון שנפצעו אחר הקדושין, דהא מוכח לה הכא מחופה שאחר קדושין. ואיכא מאן דאמר דלפסולות נמי, דהיינו אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט מפרשי' לה בחופה שאחר קדושין. ולר' מאיר נמי נפקא מינה אם נתארמלה, דמשום קדושי ליכא משום חופה איכא. דהואיל ואיכא חופה מן הנשואין, נתארמלו נפסלו. ולא נהיר, דודאי מהני ראיות דכתבינן בריש שמעתין משמע דבחופה בלא קדושין פליגי כדפרישנא. והא מילתא לא קשיא מידי, דבלא אירוסין לא מצי לקנא בה, דהא לא אסירא עליה אם זינתה. ואעפ"י שיכול לקנא בה אם נסתרה, אינו יכול להשקותה עד שיהא אישה, דהיינו עד שיבא עליה. וקאמרינן דהואיל ונכנסה לחופה, אעפ"י שהיא חופה פסולה, כלומר שאסורה לו, הוי כאילו בא עליה הואיל וייחדה וקרינן ביה אישה. הכא נמי בהני חופות דפסולות הואיל וייחדן הוי כאילו בא עליה לפסלה לעולם מן התרומה ולכהונה. הילכך לרב דהלכתא כותיה אף בחופה גרידא פסלה לעולם. וכן כתב הר"ם בתרומות פרק ז' [הכ"א].
ותסברא דהא מתניתין [מתרצא היא]... [היכי] משקה לה, הלא קדמה שכיבת בועל לבעל. הילכך משבשתא היא [והיכי תדו]ק מינה שיש. ושני רמי לעולם מתרצתא היא, ומיירי שבא עליה ארוס לשם זנות קודם שנסתרה, ולא נעשית אשתו גמורה אלא מפני חופה זו שלא נבעלה. ושפיר דייק מינה רב ששת. ולא מצינן לאוקומה שבא עליה לשם אישות, דקנאה בההיא ביאה קנין גמור כדכתבינן לעיל [נ"ה ע"ב]. ומותיב דלעולם האי מתניתין דארוסה ושומרת יבם דשותות משבשתא היא, דהיכי מוקמי הא דשומרת יבם, דקשיא לך נמי מה דמקשית בארוסה אם בא עליה הבועל קודם היבם אין משקה אותה, שהרי קדמה שכיבת בועל לבעל. ואי בא עליה היבם תחלה אין זו שומרת יבם אלא אשתו גמורה, דשומרת יבם לא שייכא בה חופה, והיכי קרי לה שומרת יבם. אלא מוקמת לה שבא עליה יבם לשם זנות, וקא קדמה שכיבת בעל לבועל, אכתי לאו שומרת יבם היא אלא אשתו גמורה.
<h2>דף נח:</h2>
דהא אמר רב. דבהני ביאות גרועות דמתניתין קנאה אף להאכילה בתרומה. ומשני דלעולם מתרצתא היא ושפיר דייק רב ששת וקסבר כשמואל, ומשום דאינו מאכילה עדיין בתרומה קרי לה שומרת יבם. ומותיב מידי אתינן לסיועיה אלא לרב דאמר יש חופה לפסולות, לרב ודאי משבשתא, דיבמה אינה שותה, ואינו מתנה לה על מה שעשתה כשהיא שומרת יבם כדפרישנא, שהרי או אינה שומרת יבם או קדמה שכיבת בועל לבעל. הילכך לא תסייע מהא מתניתין רב. אלא אמר רב נחמן. כלומר לעולם מתניתין מתרצתא היא, ואפילו הכי לא תדוק מהכא דיש חופה לפסולות, דלא איירי כלל כדקאמרת, אלא דקני לה כשהיא נשואה או כנוסה ונסתרה וקא תני מתניתין שיכול לגלגל עליה על ידי אותה שבועה שמשביעה מכל הימים שהיתה תחתיו ונדבקת עמו, הואיל ומשביעה מחמת קנוי דנשואין. ומהכא חזינן גלגול שבועה בקדושין [כ"ז ע"ב]. ואפילו הכי קיימא לן רב ושמואל הלכתא כרב באיסורי. ורב ששת נמי קאי כותיה. ולא חיישינן לפלוגתא דברייתא דפליג ת"ק אדר' ישמעאל. וכן פסק הר"ם [פ"ז תרומות הכ"א]. אוכלת. בתרומה דבי נשא. ואעפ"י שיש שם יבם אחר, שאם בא עליה הויא ביאה פסולה מדרבנן, כיון דהויא ביאה כשירה מן התורה אכלה. ודאמרינן משתמרת לביאה פסולה לא אכלה, הני מילי ביאה פסולה מן התורה. דברי הכל. בין לר' יוחנן בין לריש לקיש אפילו ר' מאיר מודי בהא. יש לו. לזה היבם. אח חלל. דאע"ג דעבד בה האי כהן מאמר אינו כלום מן התורה, ומשתמרת היא לביאת החלל שהיא ביאה פסולה. ואפילו לר' שמעון ור' אלעזר לא אכלה, דאע"ג דאמרי משתמרת לביאה פסולה אכלה, הני מילי בכהן שיש לו להאכיל באשה אחרת אבל חלל אין לו להאכיל בשום מקום. שנתן לה גט. זה היבם שהוא כהן, ופסלה מדרבנן והיא משתמרת לביאתו שהיא פסולה מדרבנן. שיש לו להאכיל. כי האי גונא במקום אחר דהיינו כשקדשה, אבל גירשה הואיל ואינו מאכיל לעולם על ידי גט אינה אוכלת כל זמן שמשתמרת לביאה פסולה. בחוזרת. כלומר כשפטרה לגמרי, דהיינו כשחלץ לה חוזרת לתרומת אביה ל[או משום] דידיה הוא, אלא משום שנסתלקה ממנו. אבל זאת כרוכה עדיין עמו, וכל זמן ד[אגידא ג]ביה לא אכלה בתרומה דבי נשא. והלכתא כר' יוחנן. ובגרה. קודם שנשאה ו[בוגרת אס]ורה לכהן גדול.
<h2>דף נט.</h2>
מהו. לכנסה משבגרה. בתר נשואין אזלינן. והרי היא בוגרת. או בתר אירוסין אזלינן. והואיל וכשקדשה היתה כשירה לו מותר לכנסה. מן האירוסין. מדקאמר דנתארמלה מן האירוסין שריא לכהן הדיוט אלמא בפסול כהונה בתר נשואין אזלינן. ודחי דהאי פסול דמתניתין משום דשויה חללה הוא, וחללה לא הויא אלא בבעילה. אבל פסול דנפקא לן מוהוא אשה בבתוליה איירי מקיחה דקדושין או איירי מקיחה דנשואין. יכנוס. אלמא קיחה דקדושין היא. אשה. דכתיב יקח אשה, ומינה חזינן אפילו אלמנה שקדש ואחר כך נתמנה יקח. אשה. דכתיב והוא אשה בבתוליה. אחת ולא שתים. תירוצא היא. פירש רבינו שלמה אחת יש לך לרבות ולא שתים. והר"ם פירש פרק י"ז דקדושה [איסו"ב הי"ג] דלהכי אתא דאשה אחת יכול ליקח ולא שתים. ומה ראית. דמשום יקח אשה מרבית אלמנה ולא בוגרת. בוגרת אשתני משקדשה. אלמנה לא אשתני, הילכך מרבינן לה ולא בוגרת. פרט לבוגרת שכלו לה וכו'. דע והבין שבתולה קטנה או נערה יש לה שני סימנין, והוא שפתחה סתום ויש לה דמים. הרי יכול לטעון טענת בתולים אם מצא פתח פתוח או אם לא מצא לה דמים. והבוגרת אין לו עליה אלא טענה אחת לדעת הרי"ף [כתובות י' ע"ב] אעפ"י שהיא בוגרת ראוי להיות פתחה סתום. אבל טענת דמים אין לו עליה מפני שקצת בוגרות אין להן דמים. ולדעת הר"ם [פי"א אישות הי"ב, י"ג] הדבר בהפך, דכל בוגרות פתחן פתוח, וכולן יש להן דמים, כמו שביארנו בכתובות פרק שלישי [ל"ו ע"א] גבי אי קא טעין טענת דמים וכו'. ומשום הכי קאמר פרט לבוגרת שכלו לה מקצת בתוליה. בתולה. כלומר אי הוה כתיב בתולה והוא אשה בתולה יקח הוה משמע אפילו בוגרת. השתא דכתיב בתוליה משמע כל בתוליה, דהיינו שתי טענות בתולות, למעוטי בוגרת. והואיל ואסר בוגרת ממילא הוה מתסרא אם באו עליה אפילו שלא כדרכה. למה כתב רחמנא ב', דהיינו בבתוליה. ודאי למשרי שלא כדרכה אתא, הואיל ולא נעשה מעשה במקום בתולים.
אפילו מקצת. ואע"ג דשרא רחמנא בוגרת, אסר שלא כדרכה בבי"ת דבבתוליה, שתהא כבתולה שלא נעשה בה מעשה [שהיא] פסולה לכהן גדול משום בעולה. ולו תהיה לאשה. גבי אונס כתיב. פרט לאלמנה. אם אנס כהן גדול נערה בתולה שנתארמלה מן האירוסין, אינו נושאה ש[אינה] ראויה לו שהרי היא אלמנה. בעולה. דאנוסת עצמו לא ישא. בשלא כדרכה. שבא עליה כהן גדול שלא כדרכה. ואפילו הכי אם היתה ראויה לו שלא נתארמלה היה חייב לקחתה. אלמא אינה אסורה משום בעולה הואיל ולא נבעלה כדרכה.
<h2>דף נט:</h2>
האי. ברייתא דמש[מע] דנבעלה שלא כדרכה כשירה לכהן גדול. ר' מאיר היא ורב דאמר כר' אלעזר. אית דמפרשי אליבא דר' אלעזר אמרה, דלדידיה פסולה, אבל לרב לא סבירא ליה הכי, דהא אמר רב לקמן [ס' ע"א] בוגרת לא ישא. ואי בוגרת אסירא שלא כדרכה שריא, דהא בהא תליא כדאיתא לעיל [נ"ט ע"א]. והיינו דמקשי תיפוק לי משום זונה, כיון דאמרה למילתיה לר' אלעזר. דאי מפרשינן דרב סבירא ליה כר' אלעזר קשיא נמי לישני ליה דפליג עליה בהא דעשאה זונה, אי נמי דסבירא ליה כר' שמעון דסבירא [ליה] דשלא כדרכה הויא בעולה. ולא סבירא ליה דפנוי הבא על הפנויה תהוי זונה. ואי אמרת דרב ודאי לא סבירא ליה כר' אלעזר בהא, דהאמר בסוף פ"ק דכתובות [ט"ו ע"א] גבי תינוקת שנאנסה אמר רב הלכה כר' יוסי שכשירה לכהונה. אלא ודאי הכי פירושא דרב לר' אלעזר אמרה. והעיקר רב דאמר כר' אלעזר פי' דסבירא ליה כותיה בשלא כדרכה דפסולה לכהונה, אע"ג דסבירא ליה ולר' יוחנן בבוגרת כר' מאיר, כדלקמן [ס' ע"א]. והכי הלכתא בבוגרת כר' מאיר, דרב ור' יוחנן קיימי כותיה. ובשלא כדרכה כר' אלעזר ור' שמעון, דרבים נינהו ורב קאי כותייהו, כמו שנבאר לקמן. והוא הדין דהוה מצי לשנוייה דרב לא סבירא ליה בפנוי הבא על הפנויה כותיה. ונקט תלמודא שנויא דרב יוסף לברורי טפי דין נבעלה לבהמה אי היה בה איסור בעולה ולית בה משום זונה או לא.
אלא אמר ר' זירא. פירש רבינו שלמה דמשכחת לה להא דרב אליבא דר' אלעזר דהויא בעולה ולא הויא זונה ולא אלמנה ולא גרושה בקטנה יתומה שנשאת ובא עליה בעל שלא כדרכה ומיאנה בו, דאין כאן פסול זנות ולא אלמנות וגירושין. וכן עיקר, דכי אמרינן בקדושין פ"ק [ט' ע"ב] אבל בעל דברי הכל עושה בעילה שלא כדרכה ככדרכה, הני מילי בבעל גמור מן התורה, כדמוכח התם, אבל בנשואי קטנה שאינו בעל מן התורה לא. הילכך לר' אלעזר דאמר דביאה שלא כדרכה הויא בעולה הוא דקאמר. בכדרכה. היינו במקום בתולים. שאם כן. דמוכת עץ הויא, אפילו שלא כדרכה ופסולה לכהן גדול. על ידי צרור. לקנוח לבית הכסא. לכהונה. אפילו לכהן גדול, דמוכת עץ בעלמא היא. ומאן דשרי במוכת עץ שרי נמי בהא. אינו איש. היינו בהמה. אעפ"י שבסקילה. בעדים והתראה. היכא דליכא עדים כשירה לכהונה. התלו. שם מקום. כופרי. כלבים גדולים שצדין בהם חיות. מאחוריה. פירש רבינו שלמה שלא כדרכה, דאי כדרכה לא [גרעה] ממוכת עץ. [וכן נראה] מלשון הר"ם... שכתב בקדושה פרק י"ז [איסו"ב הי"ד] נבעלה שלא כדרכה הרי זו כנבעלה כדרכה, נבעלה לבהמה הרי זו מותרת. וכתב פרק י"ח [ה"א] לפיכך הנרבעת לבהמה לא נעשית זונה ולא נפסלה לכהונה, שהרי לא נבעלה לאדם. מי הוה. הלא אחר חורבן כמה דורות היה. אתנן כלב. שאמר אדם לזונה הילך טלה והבעלי לכלבי. ומחיר זונה. שהחליף זונה בטלה. מותרין. למזבח. שנים. הני דכתיבי, דהיינו אתנן זונה ומחיר כלב. אנוסת עצמו. אם אנס או פיתה אשה לא ישאנה, שהרי אינה בתולה [בשעה של]קחה, וכתיב [ויקרא כ"א] כי אם בתולה מעמיו יקח. ומוציאה. שאינו יכול לקיימה. ומותיב [דמאי מ]הני נשואין דליתני נשוי, שהרי אף משום קדושין צריכה גט.
<h2>דף ס.</h2>
במפותה. אם [פיתה] אותה אינו משלם קנס, שהרי נשאה. ולהא מילתא אהני נשואין דמשום קדושין לא מפטר עד שישאנה. שהאונס משלם קנס אעפ"י שנושאה, והמפתה אם נושאה פטור. ואע"ג דיהיב לה כתובה, נפקא מינה דהוי דידה ובזיבורית, וקנס של אב ובעדית. לשמעתא. דרב הונא דאמר שאינו יכול להעמידה תחתיו. נשוי. וודאי הא נשוי לגמרי משמע, דהכא למאי אהנו נשואין. וטעמא משום דלבסוף תיעשה מוכת עץ על ידו, והואיל ולא נעשה על ידי אחר רשאי לקיימה. הכא נמי. לגמרי קאמר שיכול להעמידה תחתיו, הואיל ולעצמו נבעלה וסופה להיות בעולה על ידו. ואע"ג דקם ליה בקשיא פסק הר"ם בקדושה פרק י"ז [איסו"ב הט"ז] אם כנס מוציא. דלא דמי לבוגרת, דשאני הכא דבעולה היא. הא דאמרי רב ור' יוחנן בוגרת ומוכת עץ לא ישא ואם נשא נשוי, איכא למבעי כמאן סבירא להו. והעיקר דכר' מאיר סבירא להו, ואתו לפרושי דר' מאיר דאמר בבתוליה פרט לבוגרת ר"ל שלא ישאנה לכתחלה מיהו אם נשא נשוי. והיינו.0...
כר' אלעזר. דאמר [ס"א ע"א] פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה, והויא חייבי לאוין דכהונה, והוי הולד חלל. עשה. דלא הויא זונה, דלא סבירא ליה כר' אלעזר. אלא בעולה היא, וקיימא עליה בעשה דכי אם בתולה יקח ולא בעולה. ולא יחלל. אכולא מילתא קאי, ואפילו אבתולה יקח ולא בעולה, דעשה הוא. אלה הפסיק. ולמד שאלה חייבי לאוין חלוקין מחייבי עשה. למעוטי נדה. שאם בא כהן על אשתו נדה אין הולד חלל. בסוף. הואיל ולאו לאפלוגינהו אתא. קשיא. לרב אשי דמוקים לפלוגתייהו בטעמא דהני קראי. ומסתברא דהאי למעוטי דקאמר ר' אליעזר הוא הדין לשאר איסורין שהם שוים בכל, דאיסור כהן באשתו נדה או בפנויה שוה בכל הוא. וכתב הר"ם בקדושה פרק י"ח [איסו"ב ה"א] שהבא על הנדה אינה זונה. והכי איתא בתמורה פרק כל האסורין [כ"ט ע"ב]. אחותו ארוסה. של כהן הדיוט. אנוסה. אם נאנסה אחותו או נתפתתה, שהרי היתה לאיש. דברי ר' שמ[עון]. דקסבר דמוכת עץ אינו מטמא לה, דלאו בכלל בתולה היא. ור' יוסי לא סבירא ליה במוכת עץ כותיה. שנתגרשה. דהשתא אינה לאיש.
<h2>דף ס:</h2>
לבר זוגיה. ר' ש[מעון] כדפרישנא. מלא היתה. חזינן דאחותו דאית בה הויה אינו מיטמא לה. מ[לאיש]. חזי דמוכת עץ מיטמא לה, שאין הויתה על ידי איש. ופסק הר"ם באבל פרק ב' [ה"י] כר' יוסי. הואיל ואנסיב. כלומר אע"ג דעביד כותיה בדיעבד לא תשמע מהכא דסבירא ליה כר' שמעון דשרי אף לכתחלה. דהא רב ור' יוחנן וכו'. כלומר יש נשים שאסורות להן לכתחלה ואם נשא אין מוציאין. להיות זונה. בתמיהא, כלומר ואי אסורה משום זונה אפילו דיעבד מוציאה. מפיקנא. משמיתנא ליה ותפקה על כרחך. הילכך ליתה לר' שמעון. שנתגיירה פחותה מבת ג'. שאין ביאתה ביאה, ואפילו כנסה כהן הדיוט מוציאה משום ספק זונה.
<h2>דף סא.</h2>
אין מטמאין באהל. דגבי טומאת אהל כתיב [במדבר י"ט] אדם כי ימות באהל. ונפש אדם. ובאנשי מדין משתעי, וקרי להו אדם אעפ"י שהיו גוים. משום. דבעי לממני הבהמות, חשבינהו באדם. דלגבי בהמה אקרו אדם. כל הורג [נפש]. במדין כתיב, ומטמאו טומאת שבעה, אלמא מטמו. ורבנן. משמע מהא דרבנן פליגי עליה וקסברי דמטמו באהל. ולא נפקד. כלומר שלא מת שם אדם. אלמא משום טומאת גוים הוא דבעו שבעה. ור' שמעון. האי לא נפקד לאו למימרא שלא מת שם איש מישראל, אלא שלא חטא שם איש מישראל. רבינא אמר. אפילו ר' שמעון מודה דמטמו במגע ומשא, דגבי מגע ליכא אדם אלא הנוגע בעצם [במדבר שם]. ולא תצטרך לדחוקי קרא דפרשת מדין דלמא אקטיל חד מישראל. והא דאמרינן הכא דאדם לא משמע גוי, ובסנהדרין [נ"ט ע"א] ובע"ז [ג' ע"א] אמרינן מניין לגוי שעוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול שנאמר [ויקרא י"ח] אשר יעשה אותם האדם, כהנים לוים וישראלים לא נאמר אלא האדם. י"ל דההוא האדם ודאי לרבויי כל אדם אתא, דרישיה דקרא הוא ושמרתם את חוקותי ואת משפטי, אלמא היה מדבר עם ישראל, והיה לו לומר אשר תעשו אתם, וכתב אשר יעשה אותם האדם, אלמא לרבויי כל העושים אתא. וחסרי דעת מתרצים דאדם לא משמע גוי, אבל האדם משמע גוי, מפני שעולה בגימטריא כמו טמא. וזה תעתוע, דאם כן הוה ליה למימר אדם לא נאמר אלא האדם. ועוד דטמא וגוי שני שמות הם, ולא אשכחן בשום דוכתא דעביד תלמודא שום אסמכתא משום גימטריא דוכתא. ואפילו היכא דעביד לה מפרש לה בהדיא, כדאמרינן [נזיר ה' ע"א] יהיה בגימטריא הכי הוו. והעיקר מה שתירצנו. ופסק הר"ם בטומאת מת פרק א' [הי"ג] כר' שמעון דגוי אינו מטמא באהל. ומסתברא הכי, דהא רבינא שקיל וטרי אליביה. ועוד דאשכחן בעובדי דרבה בר בר חנא פרק המקבל [ב"מ קי"ד ע"ב] דאשכחיה לאליהו, והוה קאי בבית הקברות, אמר ליה ולאו כהן מר, אמר ליה ולא [שניתה] סדר טהרות ר' שמעון אומר קברי הגוים אינן מטמאין באהל. ומדקא מייתי סייעתא מהא דעבדי עובדא כותיה אלמא הלכתא היא. ולא אשכחן בהדיא דפליגי רבנן דלא אשכחן דאמרי דגוים מטמו באהל. והא דתנן בסוף אהלות [פי"ח מ"ט] מדורות הגוים טמאין, וכמה ישהא שם ויהא צריך בדיקה ארבעים יום כדי יצירת הולד ואעפ"י שאין עמו אשה. ההיא טומאה דרבנן היא כמו אויר ארץ העמים. ובארץ ישראל דוקא היא שנויה משום תרומה וקדשים [ואמרינן] בהדיא אין מדורות הגוים בחוצה לארץ. ולענין ישראל משומד, ואפילו הוא... שמת, מסתברא לחומרא דמטמא באהל, דלאו מאומות העולם הוא [ואעפ"י] שחטא ישראל הוא, וצריך להזהר כהן מטומאתו.
מינהו. המלך מחמת [ממון] מינוהו אחיו הכהנים, שלא היה ראוי לכך. קטיר. קשר, כלומר שעל ידי תחבולה והתקשרות נעשה כהן גדול. יקח אשה. לא אצטריך אלא לדרשא. עשה. [בתולה] ולא בעולה. ולא תעשה. דאלמנה לא יקח. ואין עשה. דיבמה יבא עליה. [יבוא עשה]. דיבמה וידחה לאו דאלמנה, דהא בתולה היא. ביאה ראשונה. איכא מצו[ת עשה דיבמה] יבא עליה, ולא בביאה שניה. כהן הדיוט. והוא הדין לישראל. ובגמרא מפרש [לה. האמ]ורה בתורה. מפרש בגמרא טעמא. גיורת ומשוחררת. פירש רבינו שלמה דביאת גוי ועבד פסלוה. ולא נהיר, דהא אסיקנא לעיל [ס' ע"ב] דגיורת פחותה מבת שלש ויום אחד, שאין ביאתה ביאה, פסולה לכהונה. והעיקר דהואיל והיא גיורת או משוחררת, הואיל והיו גויות או שפחות אף על פי שלא נבעלו בגויותן אסורות לכהן משום זונה, דבני זנונים הם. ואעפ"י שנאסרו עליו משום זונה אינו לוקה עליהן אלא אחר שנתגיירו, שהרי אינו לוקה כהן הדיוט עד שיקח ויבעול, כדפרישנא בפרק עשרה יוחסין. וכמו שכתב הר"ם בקדושה פרק י"ז [איסו"ב ה"ב], ועד שנתגיירו לאו בנות קדושין נינהו. לא כמו שפירש שם רבינו שלמה דמשום ביאה בלא קדושין לקי כהן הדיוט, והכי קאמר אין איסור זונה אלא מי שאינה בת ישראל, ואפילו נתגיירה או נשתחררה. והעיקר בעילת זנות, בעילה שלא יוכל לעולם לבא עליה לשום אישות, כגון שהיא אסורה לינשא לו. וכן פירש הר"ם בראש פרק י"ח.
<h2>דף סא:</h2>
פרצה. בנים, כמו [בראשית כ"ח] ופרצת ימה וקדמה. זונה. האסורה לכהן. כשמה. לשון טועה, שתועה מתחת בעלה לאחרים. ולר' אליעזר אין זונה אלא מאשת איש, כלומר שזינתה תחת בעלה. מופקרת. ואפילו היא פנויה, מאחר שהפקירה עצמה לכל נעשית זונה. אבל פנויה משום בעילה אחת לא נעשית זונה. ואתא רבי עקיבא למימר דאפילו פנויה משכחת לה זונה. ואתא ר' מתיא למימר לר' אליעזר דכל נבעלה לאסור לה הויא זונה. להשקותה. שקנא לה ונסתרה ונאסרה לבעל עשאה זונה ואם מת אסורה לכהן. גיורת ומשוחררת. פירש רבינו שלמה שנבעלו בגויותן לגוים ולעבדים. בעילת זנות. פירש רבינו שלמה לפסול כגון אחת מכל העריות וכגון בת ישראל לממזר ולנתין, עד כאן לשונו. כמו שכתבנו לעיל גם כן. והעיקר מה שפירשנו, דאם כן בא על אשתו נדה הויא זונה דמכלל עריות היא. ולא הויא זונה כמו ש[נבאר בסמוך]. רבי אלעזר. סבר דכל ביאה שאינה לשום אישות הויא זונה, אעפ"י שיכול לבעול אותה בלא זנות שיכול לישאנה, הואיל ועכשו בא עליה שלא לשם אישות הויא זונה.
הכי גרסינן בתמורה פרק כל האסורין [כ"ט ע"ב]. זכר. מי שבא על הזכור ונתן לו אתנן [פסול] למזבח. לאו זונה היא. דקסבר כרבנן דהכא דאמרי שאין זונה משום בעילה אסורה אלא כשאינה יכולה להיות אלא בזנות כלומר שאסורה לינשא לו. אסור. אעפ"י שאינה זונה, דתרוייהו מודו שאינה זונה. מיהו הואיל וביאה אסורה, היא תועבה, אסור. דלהכי כתב רחמנא גבי אתנן תועבה, דכתיב [דברים כ"ג] תועבת י"י גם שניהם. ולוי נמי הכתיב זונה. ואשתו נדה לאו זונה היא, ואי לאו למעוטי נדה אתא למאי הלכתא כתביה רחמנא. משמע מהא דאפילו לוי מודי דלאו זונה היא כדפרישנא. ומשני דלמעוטי אתא אתנן שנתנה היא לו שיבא עליה, דכתיב אתנן זונה ולא אתנן זונה. ורב. דדריש זונה למעוטי נדה, מנא ליה הא. ומשני נפקא ליה מדתניא ר' דכי האי גונא לאו אתנן הוא, ובהא סבירא ליה ללוי כותיה, אבל מאתנן אשתו נדה לא סבירא ליה כותיה. ומסתבר דקסבר לוי דפליגי עליה רבנן באשתו נדה, ואיהו דאמר כותייהו, דקשיא אמאי לא אותביה תלמודא ללוי מהא ברייתא דר'. אלא לאו כדפרישנא. אסור. אפילו מעריות. אלא. מאותן שאינו יכול לבא עליה אלא בעבירה. אבל נדה שמותרת לינשא לו ותהא ביאה מותרת, לא הויא זונה כרבנן. פקיעתה. ביטול מלאכתה. שאין ראיה. אנתנה זונה לו קאי דלאו אתנן הוא, דזונה מפיק ליה ר' למעוטי אשתו נדה. זכר. דהא קאמר דכשהיא נותנת אתנן לזונה, הוא הפך הנשים. ורב. דאמר דכל שאינה זונה לאו אתנן הוא, ואע"ג דהויא ביאה אסורה, למאי הלכתא כתב רחמנא תועבה. לכדאביי. הוא הדין דרבא נמי דריש לה להיקשא בתועבה, אלא משום דאביי קאמר לה בהדיא נקט אביי, כלומר לכדאביי ורבא. מה להלן. בעריות קרי תועבה למי שאין תופסין קדושין לזה שבא עליה. אף כאן קרי תועבה למי שנתן לה זה שבא עליה כי לא תפסי בה קדושין. וגויה זונה הואיל ולאו בת קדושין היא אתננה אסור. אינו לוקה. אביי לטעמיה דקאמר בעשרה יוחסין דאע"ג דליכא קדושין בעלה לוקה משום לא יחלל אעפ"י שלא קדש. וקאמר הכא דאע"ג דבזונה ישראלית לוקה בלא קדושין, בזונה גויה אינו לוקה בביאתו משום זונה, דהא אינו זרעו מיוחס אחריו, דולדה כמוה, ולא קרינן הכא ולא יחלל זרעו, ולא אסירא ליה מן התורה. ישראלית. כלומר ישראלית דתפסי ליה בה קדושי, ואעפ"י שהיא ביאה אסורה כגון חייבי לאוין מותר. [דלאו] תועבה היא דתועבה משמע לאביי דלא תפסי בה קדושי. ולוקה. אם בעל [אעפ"י] שלא קדש. ואזיל לטעמיה כדכתבינן, דהא זרעו מיוחס אחריו, והוי חלל. ורבא. [כלומר רבא] סבירא ליה האי היקשא דתועבה תועבה, דמההיא היקשא חזינן דאתנן ז[ונה] אסור. ומיהו הואיל ואמר רחמנא זונה ותרוייהו זונה מקרו אתקשו להדדי, מה זונה ישראל בלאו דהא זרעו מחולל, אף זונה גויה אעפ"י שאין זרעו מיוחס אחריו בלאו. ומה אתנן גויה אסור, כדילפינן תועבה תועבה מעריות, אף אתנן ישראלית דחייבי לאוין אסור. והשתא לא קאי רב כאביי טפי מרבא, דתרוייהו דרשי דרשא דתועבה. והא דנקט רב כל עריות, משום דבעי לאפוקי מינייהו נדה דהויא מעריות. ואם נפשך לומר דרב פליג אדרבא, אפילו הכי הלכתא כרבא, דהא רבנן אמרי הכא דכל שנבעלה בעילת זנות הויא זונה לא שנא עריות ולא שנא חייבי לאוין. והאי דקאמר רבא הכא שכהן הבא על זונה גויה לוקה משום זונה, ואיהו אמר בפרק עשרה יוחסין שאינו לוקה על הביאה עד דבעיל אחר קדושין כדפרישנא התם. מכל מקום אעפ"י שאינו לוקה אסורה היא לו משום זונה, ולוקה דהכא לאו דוקא. אי נמי לדבריו דאביי קאמר, לדידך דאמרת דלוקה אם בעל זונה אעפ"י שלא קדש לוקה נמי בזונה גויה. ולרבא נמי אע"ג דלא לקי אסירא עליה מן התורה, שהרי חלל זרעו. רבי עקיבא. וכעריות הוו ונקט ברישא זונה גויה לאשמועינן דזונה ישראלית לא הויא אי תפסי בה קדושי. ונקט בסיפא כגון אלמנה לאשמועינן דחייבי לאוין לא תפסי בהו קדושי. ולרבא. דאמר דאפילו לא תפסי בה קידושי הויא זונה למאי הלכתא אמר כגון אלמנה. וכי אכתי לא ידעינן דאלמנה [תפסי בה] קידושי, [הא כולהו תנאי] הכי סבירא להו חוץ מר' עקיבא. ומשני דתרי מילי אתא לאשמועינן, מה אלמנה אין לוקה כהן גדול עליה עד שיתרו בו ויודיעוהו, אף אתנן זונה אינו אסור למזבח עד דאמר לה הילך דבר זה בשכרך. ואתא נמי לאפוקי מדר' אלעזר דדוקא כי [בעיל] בעילה שאין לו אישות הויא זונה, אבל פנוי הבא על הפנויה הואיל [ויכול] לישאנה לא הויא זונה. ואיכא מאן דגריס אבל היכא דהויא זונה מעיקרא בסתמא נמי הוי אתנן, כלומר דכי אמרינן דלא הוי אתנן עד דאמר בהדיא הילך דבר זה בשכרך, דוקא כשלא נעשית זונה אלא בבעילה זו, אבל אם היתה [זונה] מתחלה, שנבעלה פעם אחרת ביאה שעשאתה זונה, אפילו נתן לה בסתם הוי אתנן. ולפי מה שכתב הר"ם באיסורי מזבח פרק ד' [ה"ח] נראה דלא גריס לה, ולעולם לא הוי אתנן עד דאמר לה הילך דבר זה בשכרך. שהתורה אמרה אתנן זונה, ואעפ"י שהיא זונה אינו קרוי אתנן עד דאמר לה כן. והלכתא כחכמים דהכא שאין זונה ליאסר לכהן משום זונה אלא גיורת ומשוחררת ושנבעלה בעילת זנות וכדפרישנא. אבל נדה לאו זונה היא כדאיתא הכא. והלכה כרבא שאחת גויה ואחת זונה ישראלית אסורה לכהן משום זונה. מיהו אינו לוקה עליה עד שיקח ויבעול. הילכך בגויה אינו לוקה לעולם משום זונה, אעפ"י שאסור לו לחלל זרעו אפילו בגויה מן התורה. והא דאמרינן הבא על הגויה חייב משום נשג"ז מדרבנן, בישראל הוא. אבל כהן אסור לו לחלל זרעו מן התורה אעפ"י שאינו לוקה.
מבלי לב ודעת אמרה, כלומר איני יודע מהו אומר. שאם קדשה אביו קדושין גמורין הם וקנאה כשהיא בתולה. ואי ביתומה היכי אמר ר' אליעזר אומר, דמשמע דרבנן פליגי עליה. וכי מי איכא מאן דאמר דכהן גדול ישא קטנה יתומה, והרי אינה אלא כמפותה ואנוסת עצמו ומפותת עצמו לא ישא. רבי אליעזר ולא רבנן. בתמיהא. שמא תתפתה. לזנות, שאינה בת דעת. ישראל נמי. יהא אסור לישא קטנה משום האי חששא. דקס"ד שאם תזנה ברצון תאסר עליו. ומשני דאפילו הכי שריא ליה דאונס היא, לפי שאין לה דעת. הא יש לו בנים. מדלא תני לא ישא אדם אשה שאינה בת בנים, או לא יבטל מאשה בת בנים, אלא אם כן יש לו בנים, דהשתא משמע דמאשה לא יבטל לעולם. ותנא לא יבטל מפריה ורביה, משמע דאשה אינה [חיוב] אלא משום פריה [ורביה] ומכי קיים פריה ורביה יבטל נמי מאשה. לא. מתניתין לא איירי... כלל מפריה ורביה, דאילו אמר לא יבטל מאשה בת בנים אלא אם כן יש לו בנים שיוכל לישא אשה שאינה בת בנים. נפקא מינה. גרסינן, כלומר נפקא מינה נמי הא מילתא [שאם יש] לו בנים אינו מוכר ספר תורה לישא אשה בת בנים, אלא ישא עקרה או איילונית. ודק[אמר] הכא דהואיל ויש לו בנים לא עביד מצוה באשה בת בנים, כי היכי דנישרי [ליה] למכור ספר תורה. וודאי פליג אדרבי יהושע [להלן ס"ב ע"ב], ומשום הכי לא הביאו זה הרי"ף והר"ם [בהלכות] ספר תורה. ואליעזר. ומיד פירש מאשה. של עולם. אדם וחוה. וב"ש לילפו [מברייתו של עולם]. וליבעו זכר ונקיבה ולא יהא פטור מפריה ורביה עד דלהוי ליה זכר ונקיבה. אפשר. בשני זכרים סגי, דאפשר בנקיבות דעלמא. אבל בבריית עולם לא אפשר בלא נקיבה. פירש רבינו שלמה ומאן דאמר שני זכרים כל שכן זכר ונקיבה.
<h2>דף סב.</h2>
וב"ה לילפו. ויפטר בשני זכרים דומיא דמשה. ואיכא מאן דאמר זכר ונקיבה וכל שכן שני זכרים, דזכרים עדיפי כדמוכח לקמן. והכי פירושא וב"ש לילפו מבריית עולם, ויפטר בזכר ונקיבה. וב"ה לילפו ממשה ולא יפטר אלא אם כן היו לו שני זכרים. ומשני משה כשפירש מאשה ממתן תורה ואילך לא עשה כן להורות שמי שיש לו שני בנים קיים פריה ורביה, ובציר משני זכרים לא. אלא מדעת עצמו עשה מפני ששכינה היתה מדברת עמו בכל שעה, ואין להביא ראיה ממנו. והעיקר דב"ה דאמרי זכר ונקיבה דוקא קאמרי. והטעם שבהם יתקיים המין. ולשון הר"ם בפירוש המשנה, ודעת ב"ה שמשה נמנע מן האשה למציאת הנבואה אצלו תמיד. ולא תלמוד ממנו לשאר האנשים. אבל הדין הוא זכר ונקיבה, אשר בהם ישאר המין, ר"ל בזכר ונקיבה, עד כאן. הרי גלה דעתו שדעת ב"ה זכר ונקיבה דוקא בעינן אבל בזכרים בלא נקיבה לא מיפטר כמו שפירשנו. והא דאמר אביי לקמן [ס"ב ע"ב] וכל שכן ברא לברתא, לא נאמר דרך מאמר פוסק ומוחלט, אלא דרך סברת אביי, כדקאמר ברישא סבר אביי למימר וכו'. והאי וכל שכן ברא לברתא הוא נמשך ונעטף עם סבר אביי למימר. שדעתו היא דלב"ה דאמרי זכר ונקיבה כל שכן שני זכרים. ומהקדמה זו היה מוציא שתי תולדות אלו דכל שכן ברא לברתא אבל ברתא לברא לא. ואהדר ליה רבא והוציאו מאותן הדעות שהיו לו, שהיה סובר דמאן דאמר זכר ונקיבה שכל שכן שני זכרים, והיה סובר דמאן גם כן דברתא לברא לא. והכי גרסינן לשבת יצרה בעינן. ולא גרסינן והא איכא. דאילו גרסינן והא איכא, לא היה מורה שהשיבו אלא על ברתא לברא לא, והיה מודה לו במאי דסבר למימר וכל שכן ברא לברתא. אלא הכי אהדר ליה לשבת יצרה בעינן, ותו לא. ודחהו והוציאו משתי הדעות בזה הלשון, כלומר במאי דאמרת כל שכן ברא לברתא, דסברת דב"ה דאמרי זכר ונקיבה מודו בשני זכרים, לא מצית למימר הכי, שדעת ב"ה דאמרי זכר ונקיבה הוא משום קיום המין, והיינו לשבת יצרה כלומר שיתקיים המין ויהיה העולם מיושב. ובשני זכרים לא יתקיים המין. וממאי דאמרת נמי אבל ברתא לברא לא, לא מצית למימר הכי, שהטעם הוא בזכר ונקיבה משום קיום המין והא איכא. והואיל ובני בנים הם כבנים ויש מהם זכר ונקיבה, שוב אין לדקדק בהם אם מהבן יצא בן או בת או מהבת יצאה בת או בן. וזהו העיקר, שכשתדקדק אחר שורש הדבר תמצא, דסברת ברתא לברא לא, נמשכת אחר סברת וכל שכן ברא לברתא. ששני ענינים אלו סובבים על ציר אחד, והוא שיש יתרון לזכר מהנקיבה בזה הענין. דעתא דנפשיה. כלומר שיהא דין כל אדם להפטר בכך. אלא משום ששכינה היתה מדברת עמו בכל שעה הוא שנצרך לכך.
ונתגייר. פירש הר"ם בנשים פרק ט"ו [אישות ה"ו] שנתגייר הוא והם דוקא. ולענין נחלה בנחלות פרק ב' [הי"ב] לא כתב אלא ונתגייר. ואית דמפרשי אפילו לא נתגיירו הם, דהואיל דשייך בהו פריה ורביה כדלקמן מפטר בהו. ומדנתגייר דנחלה אפילו בשלא נתגיירו הם, דטעמא דראשית אונו שייך אפילו כשלא נתגיירו בניו, הכי נמי נתגייר דפריה ורביה. והעיקר דעת הר"ם דכיון דפריה ורביה אין בני נח מצווים עליה [סנהדרין נ"ט ע"ב], הא דקאמר ר' יוחנן דהא הוו ליה דוקא כשנתגיירו, שהרי יש לו בנים ישראלים שפוטרין אותו מפריה ורביה. אבל אם לא נתגיירו, הואיל והוא נתגייר הוא מצווה לפרות. ואיך יפטר בגוים. אבל לענין בכור לנחלה בראשית און תליא מילתא, והנולד לו משנתגייר אינו ראשית אונו, וכן עיקר. אין לו בכור. הנולד לו משנתגייר אינו נוטל פי שנים בנכסיו. בני פריה. דפריה ורביה שייך לדידהו נמי אע"ג דאינה משבע מצוות. לאו בני נחלה. לענין בכורה, אלא שבכור ופשוט יורשין כאחד, כדאמרינן בקדושין [י"ז ע"ב] גוי יורש את אביו דבר תורה. בן בלאדן. [אלמא] בנים מקרו. מגיירי. או האב או האב והבנים יחד. חייס. מתיחסים אחר אביהם. שבו לכם פה. אליעזר עבד אברהם היה. הילכך אם היו לו בנים ונשתחרר לא [קיים פריה] ורביה. והוא הדין שמי שנולד לו אחר שנשתחרר דהוי בכור לנחלה. וצ"ע למה [לא הביא] הר"ם דין עבד בנחלות. כפר בן בקר. דלאו יחוס הוא. התם נמי. גבי בלאדן ל... משום דר' אסי. כלומר טעם מצות פריה ורביה הוא כדי שיכלו נשמות [שבגוף ויבא] משיח. ור' יוחנן. סבר דטעמא הוא כדי שתלד שתתישב.
<h2>דף סב:</h2>
תיובתא דרב הונא. דהא תני מת אחד מהם לא קיים. וכל שכן ברא לברתא. [אם] ילדה הבת בן והם שני בנים. ודייקי מהכא דשני זכרים עדיפי מזכר ונקיבה. וכבר ביארנו זה למעלה תכלית הביאור, וכאן הוא מקומו. ברתא לברא. אם נולדה בת לבן אעפ"י שהבת ילדה בן והם עתה זכר ונקיבה. לשבת בעינן. והואיל ואיכא זכר ונקיבה פטור, שאין להקפיד אם הבן מהבת או מהבן. ולא מצינו לפרושי אבל ברתא לברא ומהבת נולדה בת, והוו שתי נקיבות, ליכא מאן דאמר דמיפטר בהו. דכולי עלמא. בין אביי בין רבא. תרי מחד. אם היו לו שני בנים ומת האחד בלא בנים ולשני היו זכר ונקיבה, לא נפטר מפריה ורביה. מפרקיה. כלומר שהיה מאריך בדרשה וצריכין להטיל מי רגלים ומעמידין עצמן ונעקרין. מתניתין. דדייקינן מינה דהואיל וקיים פריה ורביה ליכא מצוה באשה בת בנים, דלא כרבי יהושע היא דקאמר דמצוה דרבנן היא, שמא יהא זרע הגון ומתקיים וירא שמים יותר. הילכך הואיל ואיכא מצוה מדרבנן באשה בת בנים אעפ"י שקיים פריה ורביה מוכר ספר תורה לישא אשה בת בנים. ומשום אשה שאינה בת בנים אינו מוכר ספר תורה לעולם, שהרי מבטל מצוה בנישואיה.
וכולן מתו. ובמדרש מפסח ועד ל"ג בעומר. ומפני זה נהגו שאין נושאין נשים מפסח עד ל"ג בעומר. ואינו פוקדה. עונתה, אפילו סמוך לוסתה, דאמור רבנן [שבועות י"ח ע"ב] דניפרוש עונה, אם יוצא לדרך יפקדנה, כלומר להיות עמה. עונה. אם רגילה לראות בלילה, יפרוש ממנה יום שלפניו. ואם רגילה לראות ביום יפרוש ממנה הלילה. והני מילי דאזיל לדבר הרשות חייב לפוקדה. אבל אזיל לדבר מצוה טרוד הוא במצוה, ולא יפקדנה שמא יבטל מהמצוה. סמוך לפרקן. היינו שנה שלפני גדלות, שעדיין קטנים הם, כמו שביארנו פרק אלו הן הנשרפין. והתם גרסינן [סנהדרין ע"ו ע"ב] ומשיאן נשים, דמשמע אפילו ב.0...
<h2>דף סג.</h2>
חימצי. מין קטנית. אפיך. כשהיה אביו אומר טלפחי היה אומר לה שאביו מצוה לעשות חמצי, כדי שתעשה טלפחי. איעליא. נתקנה מאותה [מדה רעה] שהיתה לה. דנפיק מינך [טעמא ילפך. הבן] פעמים מלמד האב, אני היה לי לומר לה כך. אבל אתה לא תעשה כן, שאתה מרגיל עצמך לדבר שקר. ואעפ"י שמותר לשנות בדברי שלום, הכא אפשר בלא שנוי שאני אומר לך בדרך שאתה אומר לה. מידי. דבר הראוי לה. מן החטא. הרהור. אשה רעה מצוה לגרשה. פירוש שהיא בעלת מריבה ומתקוטטת תמיד עם שכנותיה. ולשון הר"ם בפרק [י' גירושין הכ"ב] אשה רעה בדיעותיה. חברי. פרסיים ומבזים את ישראל. שגא. נפל מרוב צער שהיו בני הישיבה מסורים בידם. שגא הוא ענין חסרון, ולא נפקד ממנו איש מתרגמינן ולא שגא, ופי' נתחסר כחו ונפל. תריץ ויתיב. פירוש נתישר כחו, שישב במקומו בשלימות. מקבלי שוחדא. ועל ידי שוחד יבטלו הגזירות. גזרו על שלש. כך אמרו לר' יוחנן. והשיב להם מפני עון ג' עבירות שהם ביד בני בבל. גזרו שלא יאכלו בשר שחוטה מפני עון שאינם נותנים הזרוע והלחיים והקיבה לכהן, דמתנות נוהגות אף בחוצה לארץ. ביום אידם. היו שמחים עם הגוים בעת חגיהם. שבגוף. לשון רבינו שלמה פרגוד חוצץ בין מחנה שכינה למלאכים, ושם רוחות ונשמות נתונות, שנבראו מששת ימי בראשית להנתן בגוף העתיד להבראות. כי רוח. הגאולה, רישיה דקרא משתעי בגאולה, דכתיב כי לא לעולם אריב. יעטוף. לשון עכבה, כמו העטופים ללבן. ונשמות. כלומר הנשמות אשר עשיתי מעכבות הגאולה, ע"כ. והעיקר שמאמר זה האמורא יש לו סוד ונגלה ונסתר. הנגלה כמו שפירש רבינו שלמה. והנסתר הוא שקרא בן דוד הכח השכלי שאינו יכול למלוך על שאר הכחות עד שיכלה חוזק הכחות החומריות. וזהו נשמות שבגוף. והיינו עד שיגיע האדם לתחלת ימי הזקנה, כי אז יחלשו הכוחות החומריות, כדאמרינן [חגיגה י"ג ע"א] תא ואגמרך מעשה מרכבה אמר ליה אכתי לא קשאי. וזה המאמר ומאמר בני ר' חייא בפרק דרישה וחקירה [סנהדרין ל"ח ע"א] הכל אחד, כמו שביארנו שם. והא דאמר חשקה בתורה. [שאין] יצרי מתגבר עלי שאני מתעסק במצוה, ומפני חשק התורה אין לי הרהור. אבל אם יצרו מתגבר עליו חייב לישא, ואפילו היו לו בנים, שמא יבא לידי הרהור. וכן כתב הר"ם פרק ט"ו [אישות ה"ג].
<h2>דף סד.</h2>
אינו רשאי. ליבטל, אלא יגרשנה או ישא אחרת. וכופין אותו, כדאיתא בפרק המדיר [כתובות ע"ז ע"א]. לינשא לאחר. ולא אמרינן עקרה היא שמא לא זכה [הראשון] להיות לו בנים ממנה. אבל בדידה לא תלינן. וטעמא מפרש לקמן. מקץ עשר שנים. בא על הגר. ללמדך. כלומר הואיל ולא מנה העשר שנים עד שהיו בארץ כנען, בא ללמדך שאין ישיבת חוצה לארץ עולה לו. ופירש רבינו שלמה שמא משום עון חוצה לארץ הם עקורין. ואיכא מאן דאמר דוקא למי שדר בארץ ישראל אינו עולה לו ישיבת חוצה לארץ. אבל מי שאינו דר בארץ ישראל ודאי ישיבת חוצה לארץ עולה לו. ועיקר הפירוש שאין ישיבת חוצה לארץ עולה לו לפי שהיה עומד בצער עד שבא לארץ ישראל. והיינו דנקט לו, כלומר לאברהם דוקא, אבל לאחר שאינו עומד שם בצער לא. וכל שכן שאם הלך בסחורה, שאין אותו זמן שעומד שם עולה לו ממנין עשר. וכן כתב הר"ם בפרק ט"ו [אישות הי"א]. לפיכך. הואיל ותלינן בכל דבר המונעה מן ההריון, אפילו עמדו שניהם יחד אם היה להם אונס כגון שחלה האחד או שעמדו שניהם בבית האסורין.
<h2>דף סד:</h2>
לא שנו. שאינו מגרש עד עשר. שתי שנים ומחצה. כ"ז חדשים דג' עיבורים וג' חדשים לימי טומאה וטהרה ואשה מתעברת סמוך לוסתה. ממתניתין. דתני עשר, מי יסדה, רבי, ובימיו נתמעטו השנים. איהי. דלא זכיא, ואבדה כתובתה הואיל ועונותיה גרמו שלא תלד. כיון דלא מפקדא אפריה ורביה. אין לתלות בה העונש, שהעונש הוא כשאדם אינו יכול לקיים מה שנצטוה. ואם תאמר הא מפקדא תלינן שהעונש ממנה ואין לה כתובה, והא מותבינן בסוף פרקין [ס"ה ע"ב] מההיא דאתיא לקמיה דר' יוחנן ואמר יוציא ויתן כתובה, דודאי קסבר ר' יוחנן כר' יוחנן בן ברוקה דאמר דאיהי מפקדא. וי"ל דהכא מיירי דלא מגלו טעמא דלא טעין חד מינייהו מינה היא, אלא שאינם יודעים מי המעוכב, ובאים לדין ואומרים ששהו עשר שנים ולא ילדו ורצו לגרש, אם חייב ליתן כתובתה אם לאו. דאמרינן שהעונש שאין להם בנים זה מזה הוא ממנו, משום דה[איש] מ[צווה] והיא אינה מצוות. ובכי האי גונא לר' יוחנן אין לה כתובה. ועובדא דלקמן שיש לו בנים מאשה אחרת ולא ממנה, והיא באת להתגרש אחר עשר וליטול כתובה דאמרה דמיניה הוא, שאינו יורה כחץ. והיא מהימנה, כדלקמן [ס"ה ע"א], דקא מוכח מינה דאי לא מפקדא אמאי אית לה כתובה, הלא אעפי"כ אינו [חייב] לגרשה. הילכך תעמוד עמו או תצא בלא כתובה כדין מורדת. שני. רשאי לכנסה שלא הוחזקה עדיין בעקרה. אבל אם הוציאה שני זה אחר עשר, שלא היו לו בנים ממנה, לא תנשא לשלישי, דבתרי זמני הוחזקה בעקרה. לא תמול. עד שיגדל ויתחזק. ומיירי בשלא נראה לו שום שינוי מראה. וזהו דין ערל שמתו אחיו מחמת מילה דאמרינן בריש חולין [ד' ע"ב] ובכמה דוכתי דישראל מעליא הוא. וביארנו זה בשבת פרק רבי אליעזר דמילה. והביא זה הר"ם במילה פרק א' [הי"ח].
אפכא. דרבי בעי תלתא זימני לחזקה. דאחריתא. איזו נשנית אחרונה דנסמך עלה. מאי סהדותא. מה צורך להעיד על זה המעשה. דאחיות. כשם שאשה מוחזקת אם מתו לה שני בנים ולא תמול השלישי, כך אם לב' אחיותיה מת לכל אחת ואחת בנה מחמת מילה, שלישית לא תמול בנה. ולעולם אי אתת שלישית לגביה הוה אמר לה הכי. השתא דאמרת דאחיות. כלומר שבני איש אחד נמשכין זה לטבע זה, יש לחוש לכל אדם שלא ישא אחות נכפה ומצורע. והוא ששלשה מהם בא להם זה החולי. נכפה. חולי הנופל. ומסתברא אע"ג דאמר רבא הכי, לאו הלכתא היא לגבי מילה. ולית הלכתא כדרשב"ג דאמר דאחיות מוחזקות, דלא שמעינן ליה לרבי דלימא הכי. ובתרתי פליגי. רבי סבר בתרי זימני הויא חזקה, אבל אחיות לגבי דילה לאו חזקה היא. ורשב"ג סבר בתלתא זימני חזקה, ואחיות לגבי דילה חזקה היא. וכן נראה דעת הר"ם שלא הביא חזקה דאחיות במילה. וכן נראה דעת הרי"ף שלא הביאה כלל. ומימרא דרבא כך הביאה אמר רבא לא ישא אדם וכו'. מאי הוי עלה. דאחיות דאייתי לעיל ר' יוחנן, אי הוה אתיא שלישית לגביה דרשב"ג מאי הוה אמר לה דנפשוט מינה אי רשב"ג סבירא ליה תלתא זימני או תרי זימני. ומולי. אלמא רביעית דלעיל... ורשב"ג סבר תלתא זימני. איסורא. דאי בתרי זימני הויא חזקה אסור [למולו] בשבת, ויש בו סכנה גם כן. סמך עלה. דלא הויא חזקה עד תלתא זימני. חובה. כך שמה. בנפשיה. בסכנת גופו. במילה. דלמא משום מצוה הוא דקאמר בתרי זימני לא הויא חזקה. אי נמי במילה שגוף הילד לא הוחזק. בנשואין. היא הוחזקה להמית בעלה שתי פעמים, דלמא אפילו רשב"ג מודי דהויא חזקה. לא תנשא. לכתחלה, דקטלנית היא. אבל אם נשאת לא תצא, דשריא לאיסוריה. והיינו דקאמרי לא תנשא דמשמע לכתחלה, ולא מסיימי בה ואם נשאת תצא. [וראיה לזה] דאביי נסב חומה אחר שנתארמלה ב' פעמים, כדאיתא פרק אעפ"י [כתובות ס"ה ע"א] דאמרה לה בת רב חסדא קטלת ליך תלתא כדאיתא התם. ומת אביי ולא הוציאה. גבי מילה. משום הכי כי מתו ב' לר' ושלשה לרשב"ג לא תמול האחר שמחמת המשפחה הוא, שיש משפחות שילדיהם סמוך ללידתם הדם רפי, שלא נבלע באיברים, ויוצא כולו דרך מכה קטנה, עד שישהו זמן אחד. ואיכא משפחה שתכף שנולדו בניהם דמם נבלע באיברים.
אלא נשואין. אפילו מתו לה כמה בעלים מדוע תאסר מלינשא, במה היא גורמת מיתתן. מעין. מעינה רע, שהמשמש אותה נחלה ומת. מאי בינייהו. לדברי שניהם הואיל ומתו שנים לרבי ושלשה לרשב"ג אסורה לינשא. אירסה. האחד ולא בא עליה. וחלה ומת או בא עליה ולא חלה אלא נפל מדקל ומת. ומשום מזל איכא ואסורה לינשא לאחר. משום מעין ליכא, וזה אינו מן המנין, ויכולה לינשא לאחר. וקיימא לן כרב אשי דהוא בתרא. והביא הר"ם זה בקדושה באסורי ביאה פרק כ"א [הל"א]. ולשונו אשה שנשאת לשני אנשים ומת, לשלישי לא תינשא. ואם נשאת לא תצא, ואפילו נתקדשה יכנוס, ע"כ. ממתניתין דכתובות פרק נערה [מ"ג ע"ב] דדייקינן התם דסתם לן כר', דתני השיאה וגרשה השיאה ונתארמלה, ודייקינן התם אבל נתארמלה תרי זימני תו לא חזיא לאינסובי. מהתם נמי מצינן למידק כרב אשי דאמר אפילו ארסה ומית, דקתני רישא המארס בתו וגירשה אירסה ונתארמלה. והאי דקאמר התם אבל נתארמלה תרי זימני לא, כלומר בין באירוסין בין בנשואין. דאילו לרב זביד הוה יכיל למתני גבי אירוסין נתארמלה תרי זימני. וכי תימא דמשום סיפא דאיירי בנשואין נקט הכי. אדרבה הוה ליה לאשמועינן דבאירוסין נתארמלה תרי זימני שריא. אלא ודאי מתניתין דהתם דייקא כרב אשי. ומדקאמר תו לא חזיא לאינסובי, ולא אמר תו לא מנסבא, ש"מ שאסורה לעשות בה לכתחלה אישות. אבל אם נעשה בה שום מעשה אישות, דהיינו קדושין, לרב אשי מותר לכונסה. וכל שכן שאם נשאת לא תצא, שהאיסור הוא לרב אשי בקדושין, שאז הוחל המזל. ומאן דאמר מעין גורם סבירא ליה שאם נתקדשה לא תינשא, דלדידיה האיסור הוא [בנישואין] כמו בקידושין. נמצא שבקדושין לא עבריה לאיסורה. הילכך לדידיה אם קדשה לא יכנוס. וזה יוצא ממילא ממאי דאמרינן איכא בינייהו דאירסה ומית. בעאי. פעם א' שאלתי לו אם הלכה כר', ואמר לי שהלכה כמותו. ופעם אחרת שאלתיו אם הלכה כרשב"ג ואמר לי שהלכה כמותו. ודאי שיחק בי. א"ל לא שיחק בך, דאיכא מילי דהלכה כר' ואיכא מילי שהלכה כרשב"ג. במקום שמצא סתם משנה דבתרי זימני הויא חזקה פסק בהנהו מילי כר', ובמקום שמצא סתם משנה דבתלתא הויא חזקה פסק כרשב"ג. [נשואין]. דייקינן שני אין שלישי לא. כונסין אותו. אם חזר וחטא פעם שלישית, דמחזקינן ליה ברשיעא בתרי זימני שלקה. נבקעת. כלומר עד שימות.
<h2>דף סה.</h2>
קובעת. שלא תהא טמאה למפרע מעת לעת. דאשה שאין לה וסת אם בדקה עצמה ומצאה טמא מטמינן למפרע כל טהרות שעשתה מעת לעת. ואשה שיש לה וסת דיה שעתה, ולא מטמינן לה למפרע. ואינה מטהרת. דאשה שיש לה וסת אם הגיע וסתה ולא בדקה עצמה, הרי היא בחזקת טמאה, דאורח בזמנו בא. ואם בדקה עצמה בשעת וסתה ומצאה עצמה טהורה בשני וסתות, אם לא בדקה עצמה לזמן הוסת השלישי טמאה. ו[צריכה] שתבדוק שלשה זמנים ותמצא שנשתנה הוסת. וכתב הרי"ף מסתברא דמי[לה כנשוא]ין הויא, דבתרי זימני הויא חזקה כר', דספק נפשות להקל... [ולא היו לה] בנים. וגרשה אחר עשר שנים ונתן לה כתובתה. ונשאת לשני ושהתה עשר שנים ולא ילדה. ונתן לה כתובתה, דהא אמרינן לקמן מהו דלתבעוה הנך קמאי, אלמא בתרין קמאי אית לה כתובה. ועוד דאמרינן הכא גבי שלישי תצא שלא בכתובה, מכלל דראשון ושני יהבי לה כתובתה. ואע"ג דכי יהיב לה שני גט מוחזקה בעקרה ואסורה לינשא, הואיל ובהיתר נישאת ומהשתא דאסרינן לה לינשא למי שאין לו בנים, לאו משום דנשכח בה סימני איילונית היא, אלא משום דהואיל ולא הוו לה בני מהני תרי גברי קמאי הוא דמחזקינן לה בעקרה. הני מילי למיסר לינשא, אבל למיפק בלא כתובה לא אמור רבנן דתיפוק שלא בכתובה, הואיל וברשות חכמים נשאת ולית לה סימני איילונית. נשאת לשלישי. אבל נשאת לשני מהו דלתבע קמא לא אפשר למבעי, דהא אף משני אית לה כתובה, כדפרישנא. דאת גרמת. דודאי בתלתא זימני לכולי עלמא הויא חזקה ברורה כל זמן דלא הוו בני וכאילו אית לה סימני איילונית היא. או דלמא. כיון דלא חשבינן לה כאילו הוו לה סימני איילונית בהני קמאי, מציא מימר להו שזה החולי בא לה אחר שגרשוה. ומשני ומסתברא וכו' ולא מפקא [כתובתה]. משלישי. דודאי הואיל והוו לה בנים מרביעי אזלה לה חזקה דעקרה וה[וא חייב] לה כתובה. או דלמא אמרינן נח לך שלא תדברי עוד, שאם לא תשתקי [אומר שאילו הייתי] יודע שאת בת בנים לא הייתי מגרשך, ונמצא גט בטל. אי איהי שתקה. [כלומר אילו היה] יכול לטעון זה אעפ"י שהוא לא טוען אנו לא היינו חוששין לזאת [הטענה, כיון שהוא] יכול לטוענה. שהיינו מתקנים שבשעת הגט נודיענו שלא יחזירנה לעולם, ויגמור בלבו לגרשה. אלא ודאי אין יכול לטעון זה. וטעמא דמילתא, דהא לא אמר לה בשעת גירושין משום בנים אני מוציאך, כההיא דמוציא אשתו משום איילונית או משום שם רע, כדאיתא בהשולח [גיטין מ"ו ע"ב]. אלא ודאי דינא הוא דלא מחייב כלום, שיכול לומר שאחר שגרשתיך נתרפאת. זהו עיקר הפירוש, וכן דעת רבינו שלמה. ואית דמפרשי שתיקותיך יפה ליך מדבוריך, משום גט בטל ובניה ממזרים, כדפרישנא. ואע"ג דלא אמר לה משום בנים אני מוציאך, ובהשולח אמרינן דלא מצי לקלקולה, הואיל ולא הודיעה בשעת נתינת הגט שמפני כך מגרשה. שאני הכא דהואיל ומגרשה במצות חכמים משום בנים, כאילו הודיעה דמי. והתם מיירי שגרשה מדעתו. ומפרשי ההיא דאיילונית דפרק השולח דוקא שגירשה מעצמו ולא על פי ב"ד, כלומר שהיא ספק איילונית דאילו איילונית ודאי לא ילדה דמאי איילונית דכרניתא דלא ילדה. ומפרשי אי איהי שתקה וכו' אלא השתא הוא דברית, כלומר משום הכי לא מצי לקלקולה הואיל ויכולה לומר עכשיו נתרפית. וקשיא להו ההיא דסוף פ"ק דנדה [י"ב ע"ב] דאשה שאין לה וסת, דמשמע התם שאעפ"י שנתרפאת יוכל לומר אילו הייתי יודע ומקלקלה. ומתרצי דהתם מיירי שאמר לה בפירוש משום וסת אני מוציאך, ואע"ג דברית יכול לקלקלה. אבל הכא שאינו אומר לה בפירוש משום בנים אני מוציאך היכי דברית לא מצי לקלקולה. וכל אלו דחוקים גדולים ודברים שאין בהם ממש. והעיקר מה שפירשנו.
הוא אמר מינה. עד האידנא איירינן דלא טעין אי מינה או מיניה אלא דבעי לאפוקי משום דלית ליה בנים מינה ובעי למיתב לה כתובה. והשתא איירי שהוא בא לגרשה אחר עשר, וטעין דמינה הוא דלית ליה בני מינה שהרי הוא יורה כחץ, ולית לה כתובה. והיא טענה ואמרה אין הדבר כך אלא מיניה הוא, שאינו יורה כחץ. והיא נאמנת ואית לה כתובה. דלא שייך הכא למימר עיניה נתנה באחר, דהא איהי לא טענה עליה שיגרשנה. ואפילו טענה הכי, הואיל וקא תבעה הכי אחר עשר שנים תו לא חיישינן שמא עיניה נתנה באחר. ואעפ"י שהרי"ף לקח כאן הטעם הראשון, כבר ביארנו זה בסוף נדרים [צ"א ע"א]. ומסתברא דהיכא דטעין איהו מינה ולית לה כתובה, ואיהי אמרה איני יודעת, דלית לה. דהואיל ואיהו אמר מינה ואיהי לא מכחשא ליה, הוה ליה כמאן דאמר איני חייב לך כלום והלה טוען איני יודע אם אתה חייב לי אם לאו. וכן כתב הר"ם בנשים פרק ט"ו [אישות ה"ט]. והוי יודע דגט דראשון ושני במצות חכמים הוא אחר עשר, ויש לה כתובה, וגט דשלישי הוא מיד ואין לה כתובה. איבדוק נפשאי. ונחזי אי מינאי הוא או לא, דאי לאו מינאי הוא ודאי מינה דידה הוא. על אשתו. שרוצה לישא אשה אחרת. דקסבר דמתניתין דתני אינו רשאי ליבטל, שיגרש את זו ויתן לה כתובה. ורבא. סבר. נושא אדם כמה נשים. דהא אסיקנא בסנהדרין פרק כהן גדול דלא ירבה לו נשים אתא למעוטי הדיוטות. ומתניתין דתני אינו רשאי ליבטל וישא אחרת או יגרש קאמר. בספוקייהו. לזונן, שהוא עשיר כל כך.
<h2>דף סה:</h2>
עד האידנא איירינן שהוא רוצה לגרשה בלא כתובה. השתא איירינן שהוא אינו רוצה לגרשה, והיא רוצה להתגרש ובאה מחמת טענה ואומרת שכלו לה עשר שנים ולא ילדה, ואית לה כתובה דהא איהו לא טעין מידי להפסיד כתובתה, והוא טוען שהפילה תוך עשר ולא כלו העשר עדיין. בעקרתה. כלומר בחשש עקרה. שלא היה לה [להחזיק עצמה]. לנפלים. ויוציא ויתן כתובה, ...דשמא לא זכה להבנות הימנה... אפילה ואמרה תלתא, ולא שהיא תובעת גירושין. היא מהימנא. ועלינו לכופו לקיים פריה ורביה, משמע אבל כשהיא תובעת גרושין יש לחוש שמא עיניה נתנה באחר. ואיכא מאן דאמר דלא אמרינן דלחזוק נפשה בעקרה או בנפלים משום אחר. הילכך אפילו תובעת גירושין מהימנא. עובדא הוה. ששהתה עשר שנים ולא ילדה, והיא באתה להתגרש וליטול כתובה, דאמרה מיניה הוא, והוא טוען אע"ג דמהמנת אם תרצי להתגרש לא תטלי כתובה. ומיירי שהיו לו בנים מאשה אחרת. ואי ס"ד לא מפקדא כתובה מאי עיבידתה. או תעמוד עמו או תצא בלא כתובה כדין מורדת. ולא מצינן לפרושי תוך עשר דתוך עשר חיישינן שמא עיניה נתנה באחר, ואחר עשר הואיל ובדין חכמים יוצאה ליכא למיחש להכי. ולא מצינן לפרושי דלית ליה בני, שהרי הוא חייב להוציאה ולתת לה כתובה, שהרי לא קיים פריה ורביה וקא אמרה מיניה ומהימנא כדלעיל, והיכי אמר דאי לא מפקדא כתובה מאי עיבידתה. אלא לאו כדפרישנא. דלמא. לעולם ר' יוחנן סבר אין הלכה כר' יוחנן ולא מפקדה, ואפילו מחייב לגרשה אם אומרת טענה כי הא וכו'.
לקמיה דר' אמי. להתגרש כדפרישנא בעובדא דר' יוחנן. ואמר לה אינך חייבת בפריה ורביה. הילכך אין בידך לכופו לגרש וליתן כתובה. מסיבו. בזקנתה מה תהא עליה. לקמיה דרב נחמן. כדפרישנא בהני עובדי דלעיל. חוטרא לידא. בן שתשען עליו בזקנתה. מרא. שאם תמות יקברנה. כייפינן. ויוציא ויתן כתובה. וכתב הר"ם פרק ט"ו [אישות ה"י] דדוקא כתובה אית לה, אבל תוספת לית לה, שלא כתב לה התוספת על מנת שתצא לרצונה ותטול. וכן כתב הרי"ף דאדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה, עד כאן. ומסתברא דהוא הדין לאשה שאינה רוצה לעמוד תחת בעלה ומצערת אותו עד שיגרשנה שאין לה תוספת... ולענין אם שמין מה שעליה אם לאו, ביארנו בסוף המדיר תכלית הביאור. דבר הנשמע. דכתיב הוכח תוכיח את עמיתך. אביך צוה. והוא לא צוה. עגלת בקר. הקב"ה צוהו לשנות. צער לידה. שהיתה מקשה לילד. גליא ליה. מה שעשתה. ומדלא אמר לה ר' חייא מידי כי שמע ש"מ דשפיר עבדה. הילכך מאן דמפקיד אפריה ורביה אע"ג דאית ליה תרי אסור לשתות כוס של עקרין כדי לסרסו. ואתתא, דלא מפקדא אפריה ורביה, מותר לה לשתות כשתרצה. ואיתא להא מילתא בשמונה שרצים [שבת ק"י ע"ב]. ושם ביארנו זאת המצוה בתכלית הביאור, וכתבנו שם ברייתא דסיפרא פרשת אמור אל הכהנים [פרש' ז' פ"ז]. והביא הכל הר"ם בקדושה פרק י"ו [איסו"ב הי"ב]. כריסה. שהיתה יולדת תאומים. אחי. תאומים היו.
<h2>דף סו.</h2>
וכפו רבה. אלמא מפקדא. מנהג הפקר. שלא היתה יכולה לינשא לעבד מפני צד חירות ולבן חורין מפני צד עבדות, והיתה מפקרת עצמה מפני שלא היתה יכולה לינשא, וחוטאין בה, ומפני זה כפוהו.
מלוג. מה שהאשה מכנסת לבעלה והוא מקבל עליו אחריות וכוללן בכתובה קרוי צאן ברזל, שאין יכול למות, ולפחות לה. ומה שהיא מעכבת לעצמה ואין הבעל מקבל עליו אחריות או מה שנפל לה אחר שנשאה בירושה קרוי נכסי מלוג, מלשון מולגין את הרגלים [ביצה ל"ד ע"א], שהוא העברת השער, כך אין לבעל בנכסים אלו אלא העברת המותר, שהפירות שלו והקרן שלה, ואם מתו או הותירו גוף הנכסים הוי שלה. לא יאכלו. לפי שהם שלה והיא חללה דמיירי שנשאה. יאכלו. אפילו עבדי מלוג, דקנינו שקנה קנין מאכיל כדלעיל [לקמן].
שקנתה עבדים. מנכסי מלוג שלה. ועבדיו. של כהן. שקנו עבדים. ואם תאמר למה לי קרא לרבויינהו, מה שקנה עבד קנה רבו. י"ל דלמאן דאמר פ"ק דקדושין [כ"ג ע"א] דעל מנת שאין לרבו רשות בהן קנה עבד משכחת לה כי האי גונא. ולמאן דאמר דלעולם קנה אדון עד [שיאמר לו בפירוש על מנת ש]תצא בהן לחירות. ואי נתן על מנת כן, אין יכול לקנות בהן עבדים לדידיה, [אע"ג ד]לא אקני ליה [אלא] על מנת שיצא בהן לחירות אפילו הכי אי לא כתיב אלא וכהן כי יקנה, הוה אמינא אם עבדיו קנו עבדים אעפ"י שהן שלו דמה שקנה עבד הוא של רבו, אפילו הכי לא יאכלו, דלא קרינן בהו וכהן כי יקנה. כתב קנין כספו, אפילו מה שקנו עבדיו שהם כספו. כל האוכל. תירוצא היא. והיא אינה אוכלת דחללה היא.
והרי ממזר. מתניתין [ס"ט ע"ב] דממזר קאמר, דזרע זרעה פסול מאכיל אם אמו, שהיא בת ישראל. והוא אינו אוכל דישראל הוא, כגון בת ישראל שנישאת לכהן וילדה בת ומת ונישאת הבת לממזר או לישראל כשר וילדה בן ומתה אמו. הוא מאכיל אם אמו והוא אינו אוכל. ומשום דמתניתין איירי בממזר, דאשמועינן דזרע זרעה פסול מאכיל, נקט ממזר. רבינא אמר קנין וכו'. [ד]מדאורייתא לא אכלי. רבא אמר וכו'. רב אשי אמר וכו'. כולהו סבירא להו דמדאורייתא אכלי. הילכך הלכתא כותייהו. לאורויי. התירא. לאחר מיתה. של כהן בעלה. אבל בעבדי צאן ברזל ליכא למימר הכי, דלאו מכחה אכלי, אלא משום הכהן שהוא היה רבו. לאורויי. היתירא. אכלי. העבדים. לא חל... אל... שום. נכסי צאן ברזל, והיו בהם כלים ודבר המסוים, וכשבא לגרשה ובאת לגבות כתובתה היא רוצה ליטול כליה.
<h2>דף סו:</h2>
שבח בית אביה. הוה כשמראה מה ש...ה לה אביה. יאכלו. והואיל ואכלי דידיה דידיה נינהו. והתנן. פרק בתרא דתרומות [פי"א מ"ט]. כרשינים. עיקרם למאכל בהמה, דאי עיקרם לאדם היה אסור ליתנם לבהמה משום [הפסד] תרומה. ומיהו לאדם נמי חזו, שאין תרומה ומעשר נוהגים אלא במידי דחזי לאדם, כדמוכח בריש כלל גדול [שבת ס"ח ע"א]. יאכילנה. אעפ"י שמזונותיה עליו, דקנין כספו דכהן הוא. וליכא משום גזל השבט, דניחה ליה לכהן בעל פרה דליתבינהו לה ולהוי כאילו הגיעה התרומה לידו, כי היכי דניתוב לה לבהמה בהעדפה. לא יאכילנה. דלאו קנין כספו דכהן. ואכילת תרומה בקנין כספו תלא רחמנא. ואפילו אכילה דבהמה, דבכלל כי יקנה נפש היא, כדתניא בתורת כהנים בפרשת אמור אל הכהנים [פרש' ה']. ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו, בלחמו הם אוכלים ואין הבהמה אוכלת. יכול לא תאכל בכרשינין ת"ל נפש. והוי יודע דשאר הנאות מותרות מן התורה, כדמוכח בריש כל שעה [פסחים כ"ג ע"א] מתרומותיכם, שלכם תהא, וכדתנן [ערובין כ"ו ע"א] מערבין לישראל בתרומה. ויש הנאות אחרות, כגון שישראל מכלה התרומה להנאתו, שאסורה מדרבנן, כדתנן התם [תרומות פי"א מ"י] מדליקין שמן שריפה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובמבואות האפלים. ומוקים לה בירושלמי [שם] אפילו שלא ברשות כהן. וסיפא דמתניתין ועל גבי החולים ברשות כהן, הא שלא ברשות כהן לא. דטעמא דרישא משום דהוי צורך רבים לא גזור רבנן. ובירושלמי [שם] בת ישראל שנכנסה [להדליק] מכהנת טובלת פתילה בשמן ומדלקת. משום דהנאת פורתא היא, ולא גזור רבנן. ומותיב דשוכר חייב באחריות הבהמה, ואפילו הכי כששכר כהן בהמת ישראל אינו מאכיל. אלא ודאי טעמא דמתניתין דשלו הם. ומשני דשוכר אינו חייב באחריות, דנהי דחייב בגניבה ואבידה, מי חייב בשאר אונסים, ומי חייב אם נכחשה או הוזלו דמיה. כי הא דאמרינן שהבעל חייב בכל אלו. והכי גרסינן ותסברא נהי דמחייב בגנבה ואבדה באונסין ובכחישה ובתורת דמיה מי מחייב. ששם. פירש רבינו שלמה כששכרה הימנו התנה עמו שאם תכחיש או תאנס או יוזלו פירות בעולם יחזיר דמים כך וכך. ולא נהיר דכי האי גונא הוי אסור משום רבית, כדמוכח באיזה נשך [ב"מ ס"ד ע"א]. אלא בשואל מיירי. אי נמי שקבלה הימנו לפטמה ויהיה מה שתשביח על דמ[יה] בין שניהם, דהאי פרה ממי שקבלה עליו בדמים אלו היא. וכן פירש הר"ם בתרומות פרק ט' [ה"ח]. בשלהי פרקיה. פירוש בסוף הדרשה.
תניא כותיה דרב יהודה. דשבח בית אביה מילתא היא, דקתני אם רצה הבעל למכור לא ימכור, משמע דטעמא הוא שאם יגרשנה תטול כליה. ותניא כותיה דר' אמי. דקתני בהדיא שהם שלו ואינם שלה, דקתני יוצאין בשן ועין לאיש ולא לאשה. לאיש. אם הבעל סימא עינו או הפיל שנו יצא לחירות. דאם שן עבדו יפיל [שמות כ"א] קרינן ביה, אלמא דידיה נינהו והדין עמו. אבל אם היא הפילה שנו אינו יוצא לחירות, דלא קרינן בה שן עבדו. מכרו שניהם. פירש רבינו שלמה או זה או זה. לפרנסה. ארחא דמילתא נקט, שאין אדם מוכר כליו אלא למזונות. ולא מבעיא אם מת הוא גירשה שהאשה מוציאה מיד הלקוחות כשמכר הוא בלא דעתה, אלא אפילו מתה היא הבעל מוציא דבשעת מכירה לא היתה מכירה ודאית, שמא ימות או יגרשנה, ונמצאת מכירתו שלא כדין. ואית דמפרשי שניהם, שלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה. והואיל והיא יכולה לטעון נחת רוח עשיתי לבעלי, אם מתה היא, הוא נשאר במקומה ומוציא מידן. ואית דמפרשי מכרו שניהם, שמכרה היא בפני בעלה, אעפ"י שמכרה בפניו, הוא מוציא מידו. וזה הדין אמת מיהו לישנא לא קאי שפיר. ופירושי קמאי לאו דינא נינהו. הילכך אין בזה אלא מה שכתב הרי"ף דמילתא דרשב"ג לא אפשיטא שפיר דנעביד בה עובדא, ע"כ. והא תניא כותיה דר' אמי. אע"ג דתניא נמי כותיה דרב יהודה, משום דברייתא דיוצאין בשן ועין לאיש ולא לאשה משמע בהדיא דשלו הם ואינם שלה הוא דאקשי ליה. וברייתא דמייתינן סייעתא לרב יהודה לא תני בהדיא שאם יגרשנה תטול כליה. ואהדר ליה אפילו הכי מסתבר וכו', כלומר הני ברייתות לא פליגי, דודאי שלו הם, ואפילו הכי לא ימכור אעפ"י שהם שלו, משום שבח בית אביה. וכל שכן שאם יגרשנה תטול כליה משום שבח בית אביה. [כתב הרי"ף] ודייקו רבוותא ממתניתין דתני גבי עבדי צאן ברזל מתו, ולא קתני פחתו, ש"מ דנכסי צאן ברזל דאית להו חדא דינא עם עבדי צאן ברזל דאינהו גופייהו נכסי צאן ברזל נינהו דוקא כי מתו הכלים, דהיינו כשאין עושין מעין מלאכתן חייב הבעל לשלם אם גירש אבל פחתו הואיל והם עושין מעין מלאכתן נוטלין באותה שומה שקבלן הבעל. וקא סתר להאי דיוקא מההיא שינויא דלעיל באונסין ובכחישה ובתורת דמיה מחייב, כלומר כי היכי דחייב בעבדי צאן ברזל, אלמא בכל פחת נמי מחייב. וכתב ומיהו אע"ג דדינא דגמרא הכי לא מחייבינן לבעל השתא בכחישה ובתורת דמים, דכיון דלא נהגי עלמא הכי, מאן דמקבל נכסי צאן ברזל וכתבינהו עליה, אדעתא דמנהגא קבלינהו. הילכך לא מחייב אלא לפום מנהגא, עד כאן. ושמעת מינה דהיכא דליכא מנהגא, מחייב כדינא דגמרא. והעיקר שלשון הרי"ף ...הילכך לא מחייב לפום מנהגא, שהדבר הוא מנהג פשוט. וכן תבין דעת הר"ם פרק כ"ב [אישות הל"ה]. מיהו הני מילי במקום שאין מנהג על זה דאמרינן דאדעתא דמנהגא דקמאי קבל. אבל במקום שיש מנהג כדינא דגמרא ודאי מחייב כמנהג אתריה דנהוג כדינא דגמרא. ולשנהרר גביא לר.0...
קניא מיתנא. דתכריכי המת אסורין בהנאה כהקדש, דגמרינן שם שם מעגלה ערופה, כדאיתא בנגמר הדין [סנהדרין מ"ז ע"ב]. מי לא מודה רב יהודה. דכל כמה דלא גביתינהו לית לה בהני נכסי אלא שעבוד דהא אי מגניב יורשין חייבין לשלומי. והואיל ואקדשוה יתמי פקע שעבודא דהקדש מוציא מידי שעבוד ומחייבי לשלומי לה. ולפירוש רבינו שלמה שפירש הקדש דוקא קדשי מזבח הא מילתא כקדושת הגוף, דהא לא סגי בפדיה, שהרי הוא עצמו אסור בהנאה.
<h2>דף סז.</h2>
הכניסה לו שני כלים וכו'. והשביחו כשגרשה. הרי"ף הביא הדין לפי המנהג, וכתב אחר כן הא דרב יהודה. וכתב וכן הלכתא. נראה דעתו דהא דרב יהודה היא אפילו לפום מנהגא שאינו משלם בפחת. והר"ם הביא הא דרב יהודה פרק כ"ב [אישות הכ"ו], וכתב אחר כן בפרק ההוא [הל"ה] המנהג שכתבנו למעלה, וזהו לשונו. הורו הגאונים שנכסי צאן ברזל אעפ"י שפחיתתן על הבעל אם היו הבליות קיימין והיו עושין מעין מלאכתן נוטלת כליה כמה שהן, ואם לא היו עושין מעין מלאכתן הרי הן כמו שנגנבו או אבדו שהוא חייב לשלם כדמיהן ששמו עליו בשעת נשואין. ומנהג פשוט הוא זה. וכל הנושא על מנהג זה קבל עליו אחריות הנדוניא. וכשם שאינו משלם הפחת כך אינו נוטל השבח אם הותירו דמיהן לפי מנהג זה, עד כאן. נראה דעתו דהא דרב יהודה היא לפום דינא דגמרא, [אבל עכשו לפי מנהגנו] אין לו בשבח כלום. וזה תימה, דהא אם מתו מתו לו.
זו דברי ר' יוסי. דקסבר דעובר אית ליה זכיה ואינו מאכיל. אבל חכמים. סברי דעובר לית ליה זכיה ואין לו חלק בנכסים עד שיולד. ואעפ"י שהוא במעי גרושה שהוא חלל אינו פוסל העבדים מלאכול בתרומה, כדמסיק בפרק יוצא דופן [נדה מ"ד ע"א] דכל זמן שלא [נולד לית] ליה זכיה בגוייהו. בשביל המשפחה. שאין לך אדם מישראל שאין לו יורשים. וכל זמן שלא נולד העובר זוכה הקרוב בירושה ואוכלין העבדים בשבילו. זו עדות. דעובר פוסל עבדיו, דאית ליה זכיה בגוייהו. וקבלו. משמע שאין שם חולק. והודו. משמע דמסתבר טעמיה אעפ"י שחולקין עליו חביריו. ובפרק יוצא דופן [שם] אמרינן בהדיא ולאפוקי מדרבי יוסי דאמר עובר אית ליה זכיה, דוקא בן יום אחד אבל עובר לא, אלמא פליגי עליה ולית הלכתא כותיה. ואע"ג דמזכה לעובר אם הוא בנו קנה, ושיטת מי שמת [ב"ב קמ"ב ע"א] אזלה דבירושה הבאה מאיליה אית ליה טפי זכיה ממתנה, הני מילי מיקמי דלא אמרינן דעתו של אדם קרובה אצל בנו, דס"ד דליכא חלוק בין אב ואיניש דעלמא. אבל מכי אסיקנא טעמא דדעתו של אדם קרובה אצל בנו, ודאי אע"ג דעובר לית ליה זכיה בירושה הבאה מאיליה, אית ליה זכיה במה שמזכה לו אביו. אלו ואלו. בין עבדי מלוג, שהם שלה שהרי היא אוכלת, בין עבדי צאן ברזל. אין אוכלין. שהיא אינה אוכלת. זכרים יאכלו. כשיש שם בן זכר. אבל כולן נקיבות לא יאכלו. שאם יהיה העובר נקיבה יש לו חלק בנכסים ואם הוא זכר יורש הכל.
<h2>דף סז:</h2>
למיעוטא. דכל היולדות יולדות מחצה זכרים ומחצה נקיבות ומיעוט מפילות, סמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקיבות, הוו להו זכרים מיעוטא. הילכך הואיל ויש שם זכר אין לחוש שיהא לעובר זה חלק בנכסים. הילכך אינו פוסל העבדים. הבת. קס"ד דהכי קאמר אם יש בת מאכלת עבדי צאן ברזל, ואין העובר פוסלן. מועטים. שאין שם שיזונו הבן והבת עד שתבגר הבת. הילכך אין לעובר כלום בנכסים, יהיה זכר או נקיבה. מכרו. אם הבן הוא יורש גמור, והבת אינה אלא כבעלת חוב. הילכך תיכף שמת אב היו הנכסים מהעובר ופוסל העבדים מלאכול בתרומה עד שימכרו לכהן או עד שתגבה אותם הבת במזונותיה. שמאחר שגבתה הנכסים הבת במזונותיה אין לבנים כלום במה שגבו. אבל אין להגבותם לעולם כל הנכסים המועטין, אלא שנותנין להם מזונותיהן מעט מעט. ואין מניחין הבנים להתפרנס מהם. שאם ישביחו הנכסים השבח להם. ואפילו גבו ולא הוציאו לה מהני, אלא שאינם יכולים למכור. ועיקר האי דינא במי שמת [ב"ב ק"מ ע"א].
אם. שאמן מאכלת עבדי מלוג שלה בתרומה, שהרי היא אוכלת, והבן אינו מאכיל עבדי צאן ברזל מפני חלק העובר. העובר. מי שמת והניח אשתו מעוברת. והיבם. אם היא שומרת יבם. והאירוסין. אם נתארסה. והחרש. אם נשאת לחרש. ובן ט'. שהוא פסול, וביאתו ביאה ופוסלה. פוסלין. אם היא כהן בתרומה דבי נשא. ולא מאכילין. אם היא בת ישראל לכהן. ספק. שהוא בן ט' פוסל מספק כאילו הוא בן ט'. ספק שהביא שתי שערות. וקידושיו קדושין ופוסל. נפל. איידי דתנא ספיקי לחומרא תנא להא בהדייהו. היה אחיו נשוי בתו... ונפל הבית על אחיו ועל בתו, ומתו שניהם. אם בתו מתה תחלה צרתה מתיבמת לו, דבשעת מיתת אחיו לא היתה צרת ערוה. ואם הוא מת תחלה צרתה פטורה, שהרי בשעת נפילה היתה צרת בתו, ומספק חולצת ולא מתיבמת. ושבה אל בית אביה כנעוריה. בזמן שדומה לנעוריה משמע. ילוד מאכיל. דכתיב ויליד ביתו הם יאכלו, קרי ביה יאכילו, והכי דרשינן בתורת כהנים [אמור פרש' ה']. דבן המאכיל את אמו אינו מאכיל עד שיולד. פרט לשומרת יבם. שאינה שבה בית אביה, דהא אגידא ביבם.
<h2>דף סח.</h2>
[בהויה]. כי תהיה לאיש זר. ותשקה, מתוך שאינה רגילה עדיין בתרומה. בתקנתא. דחרש אע"ג דלית ליה דעתא צילתא תקינו ליה רבנן נשואין. אי למפסל. בתרומה דבי נשא מפני שהיא שומרת יבם, אפילו שומרת יבם קטן בן יומו פסיל, דהא אגידא גביה. ואי. להאכיל בתרומה דידיה אפילו גדול אינו מאכיל, דלאו קנינו הוא. הכא ביבם. האי דנקט בן ט' ביבם איירי שבא על יבמתו. ואשמועינן דאע"ג דביאתו ביאה מן התורה, שאם בא על הערוה היא נהרגת, ואם בא על יבמתו קנאה מן התורה. אפילו הכי אינו מאכיל, אע"ג דגדול מאכיל בביאה, דביאת בן ט' עשו חכמים כמאמר דגדול. ולא קנאה, אלא כמאמר היא, מיהו פוסל לא שייך ביבם, שהרי לא פסלה בביאתו. והבן ט' לא קאי אלא אלא מאכילין. והאי דתנא פוסלין אעובר ואירוסין ושארא. אי הכי. דהאי בן ט' איירי ביבם שבא על יבמתו, ואלא מאכילין קאי, הא דתני סיפא ספק שהוא בן ט', כלומר כשבא עליה. ומה לנו בזה הספק, אפילו ודאי בן ט' אינו מאכיל. אלא אפוסלין קאי, ולא איירי ביבם, אלא באחד מן הפסולין מתוקמא מתניתין. והאי דתנא ולא מאכילין אשארא קאי. גר עמוני. שאסורין לבא בקהל לעולם. ומצרי ואדומי. עד ג' דורות. כותי. בכלל לא תתחתן בם. חלל. פסול לכהונה. פסלוה. לויה וישראלית להנשא לכהונה, ובת כהן אף מתרומה דבי נשא. מיהו אפילו רבא מודי דיבם בן ט' שבא על יבמתו אינו מאכיל ואי אפשר עד שיגדיל ואם בא עליה אחר שהגדיל מוציאה בגט. ואם לא בא עליה צריכה גט לביאתו וחליצה לזיקתו. והכי אסיק רבא בהדיא פרק יוצא דופן [נדה מ"ה ע"א]. סיפא. דמתניתין. רישא. פסולי כהונה. פירש הרי"ף כולה מתניתין איירי בביאת כל הפסולין. ורישא איירי לפסלה מתרומה דבי נשא, וסיפא איירי לפסול הקהל, כלומר לויה וישראלית לפסלה לינשא לכהונה. ואית דמפרשי רישא איירי בפסולי כהונה, כגון חלל, וסיפא איירי בפסולין לבא בקהל, כגון ממזר ונתין. ואי לא תנא אלא רישא, לא הוה מוקמינן לה בפסולי כהונה, דהיינו חלל, אלא בפסולין לבא בקהל. ותנא סיפא לגלויי רישא. ואם תאמר אמאי פוסלה ספק בן ט', לוקמיה אחזקיה, ולא בחזקת בן ט' הוה קאי, ואיתתא בחזקת כשירה הואי, וי"ל דאתרע לה חזקתה דהא נבעלה לפסול, וההיא שעתא דבא עליה לאו בחזקת פחות מבן ט' הוה, דזמן ממילא אתי ולא שייך בשנים למימר אוקמוה אחזקיה, ואית דמתרצי דמעלה עשו ביוחסין. מנא הני מילי. דמיפסלה בביאה פסולה.
<h2>דף סח:</h2>
ווי יתירי. בסנהדרין פרק ד' מיתות [נ"א ע"ב] דקאמר ישמעאל אחי בת ובת אני דורש. יתירא. דהא כתיב לעיל וכהן כי יקנה ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו. ומצי למכתב אבתריה וכי תהיה לאיש זר. לכהונה. שלא תנשא לכהן. אלמה לא. בתמיהא. ולעולם לתרומה. וכי מזהירין. מדין ק"ו לאוקומה בלאו גמור. הא קיימא לן אין מזהירין מן הדין. גלויי מילתא. האי ק"ו מגלה דהאי לאו דתרומה כל שכן הוא לכהונה, ותרוייהו משתמעי מיניה. חייבי כריתות. דוקא, ולא חייבי לאוין. ומשני דהאי קרא ודאי איירי לרבויי חייבי לאוין, דפסלי לה, דהא כתיב בהו כי תהיה לאיש, דמשמע דהויה אית בהו. ולא גרסינן לאפוקי חייבי כריתות, דודאי חייבי כריתות פסלי. ואיכא מאן דגריס ליה ומפרש אי הכי גוי ועבד, והוא הדין לחייבי כריתות, והאי דנקט גוי ועבד משום דאיירי בהו לעיל, דכותי היינו גוי. ותנן במתניתין [ס"ט ע"ב] העבד פוסל משום ביאה. ומפרש מניין לגוי ועבד, אפילו הני וכל שכן חייבי כריתות. כי תהיה. אלמנה וגרושה, דמשמע מי שיש לו אלמנות וגירושין. ולא משמע הויה דקדושין, דלאו הויה לאיש כתיב, אלא כי תהיה אלמנה, ואתא לגלויי דבכלל לא תאכל הוי מי שאין לו אלמנות וגירושין בה. להוי [זר] אצלו מעיקרה או לא הוי זר אצלו מעיקרה להוי בן ברית או שאינו בן ברית. ואי לאו האי קרא לא מרבינן מכי תהיה לאיש זר דכתיב ביה לאו בהדיא אלא חייבי לאוין דתפסי בהו קדושי, והוי זר אצלו מעיקרה. ואתא לאשמועינן קרא דאלמנה דבכלל ההוא לאו נמי כל מאן דלא תפסי בהו קדושי אע"ג דלא הוי זר אצלו מעיקרא. ואעפ"י שאינו בן ברית דלגבי חייבי לאוין דוקא הוא דכתיב לאיש זר, דמשמע דלהוי זר אצלו מעיקרא. אבל חייבי כריתות אע"ג דלאו זר מעיקרא פוסל. כן הוא הפירוש בלא ספק. שאם לא תפרש דהאי קרא אתא לגלויי דבכלל לאו דלא תאכל הוו הני גוני, אם כן לא תמצא לאו באשה שאוכלת תרומה אחר שבא עליה אחד מחייבי כריתות. דבקרא דאלמנה ליכא לאו בהדיא, אלא לאו הבא מכלל עשה. ומן התימה שתלקה מחייבי לאוין ולא מחייבי כריתות.
<h2>דף סט.</h2>
יתירא. דהא בכהן משתעי. ולעיל כתיב נמי ובת כהן. ולרבי עקיבא האי כי תהיה לשון בעילה הוא וכלל ביאת כל הזרים לא שנא גוים ועבדים ולא שנא חייבי כריתות, אמאי איצטריך אלמנה וגרושה. להחמיר עליה. שאם יש לה זרע לא אכלה בתרומת אביה אעפ"י שהיא כשירה לכהונה. דאי לא כתב אלא גרושה הוה אמינא דוקא גרושה כי אית לה זרע מישראל לא אכלה מפני שהיא פסולה לכהונה. וגרושה להקל עליה. דכי לית לה זרע מישראל אכלה בתרומת אביה אעפ"י שהיא פסולה לכהונה, דאי לא תנא אלא אלמנה הוה אמינא דוקא אלמנה שהיא כשירה לכהונה כי לית לה זרע אכלה. חייבי לאוין. כולם ואפילו ישראל שהחזיר גרושתו אחר שנשאת לאחר ובא עליה פסלה מתרומת אביה. ובברייתא דלעיל לא חשיב ליה. מעיקרא. בחייבי לאוין דוקא, כדפרישנא לעיל [ס"ח ע"ב]. וזה היה מותר בה קודם שנשאת לאחר. חלל שאינו זר אצלה לא תפסול. וברייתא דלעיל תנא ליה. חלל מותר אפילו בכהנת. זרעו. של כהן גדול מאלמנות דהוי חלל. מה הוא פוסל. לכהונה ומן התרומה האלמנה בביאתו. אף זרעו. פוסל לכהונה ומן התרומה כל אשה בביאתו. משעת הויה. הואיל וכתיב תהיה. ואפילו לא בא עליה אלא שקדשה ומת נפסלה, דומיא דכהן. וילפינן כל פסול ביאות האסורות מביאת כהן גדול באלמנה כדלקמן. מצרי שני. דור שני, והוא פסול, וזרעו כשר דדור שלישי הוא. עמוני ומואבי. זרעו פסול לעולם הזכרים והבת כשירה עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית. והלכה כת"ק, וכן פסק הרי"ף. והשוטה. אפילו על ידי קדושין וחופה לא פוסל ולא מאכיל, שאין קנינו קנין, והוא הדין לקטן. והאי דלא תנא קטן, משום דבעי למיתנא עבירה, וקטן לאו בר עבירה הוא.
<h2>דף סט:</h2>
נתחתך. כתב רבינו שלמה והוא הדין נמי אם ילדתו ואחר כך מת עוברה שאוכלת. לא תאכל. דילוד מאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל. גדול. שהבועל אינו מאכילה כשלא בא עליה בתורת קדושין, ואם ילדה מאותה ביאה שאינה מאישות, הולד מאכילה. תנינא. מאי דתנן בברייתא שאין קנין לשוטה תנן במתניתין, דהא תנן הכא השוטה אינו מאכיל. פטורות. אלמא אין קדושיו ונשואיו קדושין ונשואין כלל, ואפילו הוא בן ט'. ואיתא להא מילתא נמי בפרק האשה רבה [צ"ו ע"ב]. מי לא תנן. בפרק ארבעה אחין [ל"ג ע"ב] גבי בשעת כניסתן לחופה הוחלפו נשותיהן אלמא לחדא ביאה חיישינן שמא נתעברה. חששו. לחדא ביאה. ומעלה היא שעשו ביוחסין לאסרה מספק. הרי זה גיטיך. בת ישראל לכהן. מיד. דחיישינן דלמא בכל שעתא ושעתא מית. אלמא אסרינן לה בתרומה מספק. אלא אמר רבה. לעולם בתרומה נמי חששו מספק. והכי תריץ לפירכא דלעיל. בנשואין. כגון ההיא דהוחלפו, חיישינן לשמא נתעברו בביאה אחת. בזנות לא חששו. דקיימא לן [ל"ה ע"א] דאשה מזנה מתהפכת שלא תתעבר, הילכך ליכא ספיקא, ושוטה נמי כיון שאין קנינו קנין ואינה אשתו כביאת זנות היא. ומת. בו ביום. טובלת. משום טומאת ביאה, דכתיב [ויקרא ט"ו] כי ישכב איש אותה. אלמא לא חשו שמא נתעברה בביאה אחת. עד ארבעים. של יצירת הולד. שאעפ"י שנתעברה אינו פוסלה כל ארבעים יום, דמים בעלמא הוא חשוב. אבל אם שהתה עמו ימים רבים אסורה מיד, דשמא נתעברה ארבעים יום קודם למיתת הבעל.
משום ביאה. אם בא עבד על האשה נפסלה לתרומה ולכהונה. ואינו פוסל משום זרע. אם לא בא עליה עבד וזרע זרעה הוא עבד, כדמפרש, לא פסל בת כהן אם אמו הנשאת לישראל ונתארמלה, דלאו זרע דישראל הוא. וכן אינו מאכיל אם אמו שהיא בת ישראל לכהן. ונכבש. נדחק ונדבק עליה, ולשון גנאי הוא. ממזר. דזרע פסול אקרי זרע. ממזר. דקסבר תנא דמתניתין גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר. ולאו הלכתא כותיה. ואליבא דהלכתא מוקמינן הכי אם הלכה הבת ונשאת לממזר, שהולד הולך אחר הפגום [קידושין ס"ו ע"ב]. פוסל. אם אמו בת כהן שנשאת לישראל. לא כבני. בן בתה הוא, כלומר אל ירבו כמותו בישראל.
מאי מקולקלת. הלא אעפ"י שהיא ודאי מעוברת מותרת לאכול. ומשני דמאי מקולקלת למפרע עד ארבעים יום. שמה שאכלה מארבעים יום ואילך נכנס בספק. ורבינו שלמה פירש מקולקלת לשלם קרן וחומש לכהן, דזרה היא. [ולאו] מילתא היא דתניא בסיפרא [אמור פרש' ו' פ"ו] בת כהן שנישאת לישראל, ואחר כך אכלה תרומה, וכן כהן שאכל תרומת חבירו יכול יהיו חייבין בחומש, ת"ל וכל זר לא יאכל קודש, איש כי יאכל קדש בשגגה, יצאו אלו שאינן זרים. ממזר. פירש רבינו שלמה ודאי. ואפילו שניהם מודים שבא עליה, דאמרינן מאחר שבא עליה הוא. שתוקי. ספק ממזר. והעיקר, ממזר, ספק ממזר, שתוקי שבודקין אמו דאי אמרה מהארוס הוא נאמנת. מילתיה דרב. דאמר הולד ממזר שהיא חשודה ויוצא עליה קול שמזנה עם אחרים. וליכא לאכשורי משום רוב בעילות אחר הבעל, דארוס לאו ארחיה למבעל כולי האי. אבל לא דיימא מעלמא. הואיל ובא עליה ארוס בודאי אמרינן דמיניה הוא. ילדה תאכל. כהן שאנס או פתה ישראלית וילדה תאכל בתרומה משום בנה, דאמרינן דבן כהן הוא.
ומה התם דלהאי התירא ולהאי התירא. הוי יודע שאין באונס ובמפתה שום לאו דקדשה, שהפתוי והאונס לא יקרה כי אם מעט, ולא יהיה הענין בבחירה ובהסכמה שימשך הענין הרבה ויתפשט בארץ. ומפני זה לא חייבו התורה אלא קנס ממון לבד. ומשום הכי קאמר הכא דלהאי התירא ולהאי התירא. אבל מוסרת עצמה שלא לשום אישות יש בה לאו, כדתניא בסיפרא אל תחלל את בתך להזנותה וכו'. כמו שכתב הר"ם בספר המצות במצות שנ"ה. בבא. שהוא מודה שבא עליה, אפילו דיימא מעלמא לא פליגי רב ושמואל דודאי אע"ג דלא נבדקה אמו הולד כשר. והכי אתמר שעיברה, ואין שם הארוס שיודיע אם בא עליה אם לאו. ממזר. אוקימנא בעשרה יוחסין [קידושין ע"ה ע"ב] במסקנא דהאי ממזר ספק ממזר קאמר ואסור בממזרת ובבת ישראל. ושתוקי דקאמר שמואל בדוקי קאמר, שבודקין אמו, דאי אמרה לכשר נבעלתי דהיינו ארוס נאמנת. מיהו אם לא בדקוה ומתה או שנבדקה ואמרה איני יודעת, בהא לא פליג שמואל והוי ספק ממזר. והיכא דאיהי אמרה לארוס נבעלתי ואיהו אמר לא באתי עליה הוא נאמן לגבי ולד והוי ממזר. דאפילו היה בחזקת בנו נאמן אדם לומר זה בני ממזר. ואינו נאמן לגבי דילה, דמשויה זונה, דהא איהי אמרה לכשר נבעלתי. ולגבי בנו המניה רחמנא ולא לגבי דילה. ור"ש פירש ממזר ודאי כשינויא קמא דהתם. והעיקר מה שפירשנו.
<h2>דף ע.</h2>
אבל דיימא מיניה. שיוצא קול שבא עליה, אפילו דיימא מעלמא נמי בתריה דידיה שדינן ליה. דקסבר רבא דתלינן ביה, הואיל והוא מותר בה ואחרים אסורים בה ואין ידוע מי הוא שבא עליה אלא שיוצא קול מארוס ומאחרים, תולין ההריון בו ולא באחרים. דדיימא מיניה. מהאונס, שיוצא קול שזה שאנסה היה זונה עמה תמיד. צריכא למימר דתיכול. ודאי מכמה ביאות שבא עליה נתעברה. ואית דמפרשי דלאו דוקא נקט דיימא מיניה, אלא דלא דיימא מעלמא הוא דאיצטריכא ליה, כלומר שאין קול שמזנה עם אחרים, פשיטא דמהאי כהן שאנסה הוא הולד. אלא ודאי מיירי שחשודה אף מאחרים. ואעפ"י שחשודה מאחרים, הואיל וידוע בודאי שזה בא עליה שהרי אנסה, תלינן הולד בדידיה, ולא חיישינן לקלא דאחרים. אבל אם לא בא עליה בודאי, אע"ג דדימא נמי מיניה, לא תלינן ביה. דהא דיימא מאחריני נמי, והם גם כן מותרים בה. הכא. דלארוס מותרת ואסורה לאחרים לא כל שכן שיש לתלות ההריון בו ולא באחרים. ואעפ"י שאין ידוע בודאי מי הוא שבא עליה, הואיל והרי היא מעוברת לפנינו לא כל שכן דלא חיישינן לקלא דאחרים שהם אסורים בה. דקסבר רבא שיותר יש לתלות בקול שיוצא מהמותר בה, הואיל והאחר אסור בה, מהיכא ששניהם מותרין בה שתולין בזה שבא עליה בודאי. ואית דמפרשי כל האי דיימא מיניה, שבא עליה בודאי, משום דמדמי לה לאונס שבא עליה בודאי. ולא נהיר, דלישנא דדיימא לא משמע אלא קול ולעז. ועוד דהא אמרינן בבא עליה לא פליגי דהולד כשר. והא דאונס לא קשיא מידי כדפרישנא.
אע"ג דדיימא מיניה אמר רב דהוי ממזר. דחיישינן לקלא דאחרים אעפ"י שהם אסורים בה. ובמתניתין נמי שהם מותרים בה אעפ"י שזה בא עליה בודאי לא תלינן הולד בדידיה, אלא חיישינן לקלא דאחרים. ומתניתין מיירי דלא דיימא כלל, לא מאחרים ולא מזה שאנסה מקמי הכי. ואיצטריך לאשמועינן דתאכל דאמרינן דבהך ביאה נתעברה. וזה מאמת, דדיימא מיניה דוקא, כפירושא קמא. ולפירושא בתרא נפרש דלא דיימא כלל מאחרים. ואיצטריך מתניתין לאשמועינן דאי דיימא מאחרים חיישינן לקלא דאחרים. אשתכח השתא ללישנא קמא לרבא אליבא דרב אעפ"י שבא עליה ארוס אי דיימא מעלמא הולד ספק ממזר. וללישנא בתרא הואיל ובא עליה, אע"ג דדיימא מעלמא הוי כשר. והלכתא כשמואל דקאי כאבא שאול, כדאסיקנא בעשרה יוחסין [קידושין ע"ה ע"ב]. ואפילו שמואל מודי לרב דהולד ספק ממזר עד שתבדק אמו כדפרישנא הכא. הילכך ללישנא קמא אם בא עליה ארוס אי לא דיימא מעלמא הולד כשר. ואי דיימא מעלמא הולד ספק ממזר עד שתבדק אמו ותאמר לארוס נבעלתי. ואם לא בא עליה ארוס, כלומר שאינו ידוע, אע"ג דדיימא מיניה, הרי זה ספק ממזר עד שתאמר לכשר נבעלתי, דהוה ליה דיימא מעלמא כשבא עליה ארוס כדלא דיימא מעלמא ואינו ידוע מי שבא עליה. דסבירא ליה לאביי ללישנא קמא שבא עליה ומודי לרבא בארוסה שעיברה... דאע"ג דדיימא מיניה ולא מעלמא אמרינן כי היכי דאפקרה נפשה לארוס איכא למיחש דאפקרה נפשה לאחריני עד שתבדק. וללישנא בתרא כל היכא דבא עליה ארוס בודאי אע"ג דדימא מעלמא הולד כשר, אע"ג דלא נבדקה אמו. וכי נתעברה ואין ידוע ממי, אי לא דיימא מיניה, הולד ספק ממזר עד שתבדק ותאמר מארוס נתעברתי. ואי דיימא מיניה אע"ג דדיימא מעלמא, הואיל והוא מותר בה והם אסורים בה, הוי כשר, אע"ג דלא נבדקה אמו לדעתיה דרבא. ובתרתי פליגי לישנא קמא ובתרא. ופסק הר"ם בקדושה פרק ט"ו [איסו"ב הי"ח] כלישנא קמא לחומרא וכדפרישנא. ובתרומות פרק ח' [הי"ד] אוקים נמי למתניתין דלא דיימא מעלמא כלל, כדאוקים רבא ללישנא קמא.
האשה. בשפחה כנענית מיירי, וקאמר דולדה עבד כמוה. לזרע זרעה. כשר. זרע פסול. כלומר זרע זרעה פסול. חייבי לאוין. פירש רבינו שלמה גוי לאו דלא תתחתן ועבד לא תהיה קדשה. משום רבינו. ר'. ואע"ג דפליג עליה בפרק ר"ג [נ"ב ע"ב] דקאמר אין דברים הללו אמורים אלא לרבי עקיבא וליה לא סבירא ליה, בלאו דגוי ועבד מודי. כוזא. כלי קטן, ממזר שהוא גרוע אחלוק לו כבוד לומר אחר מיתתו הריני כפרת משכבו, שתועלת וכבוד בא לי ממנו שהייתי אוכלת בתרומה בשבילו. כדא. כלי חשוב, כלומר אעפ"י שהוא נכבד שהוא כהן גדול לא אחלוק לו כבוד.
הערל. ואפילו מתו אחיו מחמת מילה, ומשום ערילות לא נפקי להו מתורת כהנים, אלא דאינהו גופייהו מחסרי תקנתא. הילכך נשיהם ועבדיהם יאכלו. נשיהם. של פצוע דכא וכרות שפכה, דשויה חללה בביאתו. ואם לא ידעה. שלא בא עליה אחר שנעשה פצוע, והיתה נשואה לו קודם שנפצע, בתרומה. [ויקרא כ"ב] תושב כהן ושכיר לא יאכל קדש. איש איש. מזרע אהרן וכו'. והאי קרא בתרומה כתיב, דכתיב התם ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים, והיינו תרומה דסגי לה בהערב השמש. קנוי קנין עולם. עבד עברי הנרצע. קנין שנים. סתם עבד עברי יוצא בשש שנים.
<h2>דף ע:</h2>
לא קני ליה רביה. כהן. הכא נמי לא קני ליה רביה. וישראל מעליא הוא וחייב בפסח.
<h2>דף עא.</h2>
משמדות. אם נשתמד ונתנכרו מעשיו לשמים. קטן. ערל תוך שמונה. ערילות. שלא הגיע זמנה להסירה מי מעכבא ממה שערל אחר מעכב, כגון אכילת תרומה ועשיית פסח ואכילתו. לסוכו. דקיימא לן [שבת פ"ו ע"א] לענין תרומה דסך כשותה, דכתיב [תהלים ק"ט] ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו. אלמא סיכה כשתיה. אין לי. אלא לעכב מפסח. גבי מילת זכריו כתיב אז יקרב לעשותו, וגבי מילת עבדיו כתיב אז יאכל בו. של זה בזה. שאם לא היה לו זכר ראוי למול בשעת עשיה והיה ראוי למול בשעת אכילה שמעכבתו ועבדיו שמעכבין מעשיית הפסח עד שימולו. אז יקרב לעשותו. ואז יאכל בו. בשלמא עבדיו. דרבי קרא כי איתנהו בשעת אכילה אע"ג דליתנהו בשעת עשייה. אלא זכריו. דמרבינן כי איתנהו בשעת אכילה אע"ג דלא הוו בשעת עשייה היכי משכחת לה. שאם היה יום י"ד שמיני ללידתו ראוי למולו היה בשעת עשייה. ואם לא היה אלא שביעי אינו ראוי לימול אפילו בשעת אכילה. אלא לאו שנולד בין עשיה ואכילה. וקאמר שמעכבו מאכילת פסחו. ותסברא. שיעכבנו. שחלצתו חמה. שהיה חולה מקדחת ונתרפא. שבעה. ימים, לחזקו. וכדאמר שמואל. בפרק רבי אליעזר דמילה [שבת קל"ז ע"א] חלצתו חמה נותנין לו שבעה להברותו אחר שהניחו הקדחת. וכדתניא לקמן הא דלודה. ואי אתפח בין עשיה לאכילה אכתי לא מטא זמניה לממהליה ואמאי מעכבו. כל שבעה. קס"ד בלא מעת לעת ויום י"ד ניסן הוא שביעי שנתרפא מהקדחת. וסגי ליה בה' ימים שלימים, שאותו קצת שנתרפא בו חשוב יום אחד. ומותיב ונמהליה מצפרא. ובשעת עשיה בר ממהליה הוא ומעכבו מעשיה.
<h2>דף עא:</h2>
מעת לעת. כלומר הני ז' ימים מעת לעת מנינן להו. ויום י"ד ניסן הוא יום שמיני שנתרפא. ואותו עד שיצא החולי מגופו לא הגיע בשעת עשיה. לודה. שם חכם. מאי לאו מה יום הולדו. ודיוקא היא. לא עדיף וכו'. ולודה אתא לאשמועינן דיהבינן ליה הבראה כיום לידה. ולודא ושמואל לא פליגי. והאי שבעה דקאמר שמואל מעת לעת נינהו. ואם נתרפא באמצע היום, כלומר שעבר קצתו, אין השבעה מתת לעת מגיעים עד יום שמיני לעולם. מאי אמרת שנתרפא בתחלת הלילה, שהוא תחלת היום, נמצא שנשלמו ז' ימים מעת לעת בז' ימים. הלא אין מלין אלא ביום, והוי כיום הולדו. שאם נולד באותה שעה אין מלין אותו עד היום. נמצא דיום הברותו לעולם אין זמנו פחות מיום הולדו, ויכול להיות זמנו ארוך, שאם נתרפא בשתי שעות ביום אין מלין אותו עד שישלמו ז' מעת לעת שהם לשתי שעות מיום השמיני. ואם נולד בשתי שעות ביום, ואפילו בשעה י"א מלין אותו בשמיני בשעה ראשונה. [ואתפח. צריך] למולו מיד דלא יהבינן שבעה אלא לחמה וכיוצא בה. חבושין. בשעת עשיה, והם משתדלים למול בניהם ולא אחרים אלא אם כן הם ב"ד, ואינם יכולים לעשותה, ואת פסחן שחטו שלוחן. ואם יצאו בשעת אכילה מילת בנו מעכבתו. והאי דנקט אמו, אעפ"י שהיא אינה מחויבת למולו, כדאיתא בקדושין פ"ק [כ"ט ע"א]. מפני שאם היא לא היתה בבית האסורין, ודאי היתה משתדלת למולו, ולא הוה צריך קרא למימר שאם לא מל מעכבו מלאכול פסחו, דמילתא דלא אפשר הוא. שנקרע. בין עשיה לאכילה. שהוציא. הולד ראשו חוץ לפרוזדור, והוא צואר הרחם, זה היום י"ד ניסן הוא יום שמיני, ונולד בין עשיה לאכילה, וחייב למולו תיכף שיצא, דמההיא שעתא שהוציא ראשו חוץ לפרוזדור חשבינן ליה כילוד. ומההיא שעתא אנו מונין שמונה ימים. הסתום. במעי אמו, הטבור פתוח והפה סתום. וברייתא היא בהמפלת [נדה ל' ע"ב] הסתום הפה והפתוח הטבור. דאימיה. והואיל ולית ליה אשתא לא יהבינן ליה שבעה. דמעוי. שצועק.
<h2>דף עב.</h2>
רוח צפונית. הגונה היא, לא חמה ולא צוננת ולא גשומה וחמה זורחת. לא נשבה. ביום ולא זרחה עליהם חמה. דנזופים. פירש רבינו שלמה ממעשה העגל, ולא היו ראוין לכך. ואית דמפרשי ממעשה מרגלים. ענני כבוד. שהיו מקיפין אותן, ולא היתה חמה יכולה ליכנס. יומא דעיבא. יום המעונן. יומא דשותא. כשרוח דרומית מנשבת. מסכרינן. הקזה. דדשו. רגילים בכך ואינם נמנעים מפני זה. משוך. שלאחר שמל נמשכה ערלתו וכסתה העטרה. שסכנה. שמא יעשה כרות שפכה. בימי בן כוזיבא. שמשכו גוים ערלתם באונס וגברה יד בן כוזיבא ומלך שתי שנים ומחצה על ישראל וחזרו ומלו. הכי גרסינן תניא דמסייעא ליה. אוכלים. מדאורייתא קאמר, והיינו סייעתא דרב הונא. שקידש. אשה. קדושין. וצריכה גט, דשמא זכר ימצא כשיקרע. נתקדש. ונפקא מינה ליאסר המקדש בקרובות זו שקדש עד שיקרע. לחומרא. כדפרישנא. לקולא. להאכיל בתרומה קודם שיקרע. מבחוץ. דודאי זכר הוא. אמו. ולא תצטרך לאוקומה בודאי זכר. מוליד. דהא דרשינן ויליד ביתו, הולד מאכיל את אמו. זמנו. יום שמיני שלא מל. שתי ערלות. שתי עורות של ערלה זה על זה.
<h2>דף עב:</h2>
בפרה. דלאו קדשי מזבח היא, הילכך מותר לו להתעסק בה.
<h2>דף עד.</h2>
כפורים. מי שצריך להביא קרבן על טומאתו קודם שיטהר. ואם איתא דערל מותר במעשר ליתני הכי, דהא ערל מותר להתעסק בפרה. אלא ודאי ערל אסור במעשר. ומשום דלא מצי למיתני דמותר במעשר שבקה. ודחי לעולם מותר במעשר ובפרה אסור להתעסק. ומשום הכי לא תנא הכי. ור' עקיבא היא דקסבר ערל שהזה אין הזאתו הזאה. מטמא. דקאמר [ויקרא כ"ב] איש איש כי יהיה טמא, לרבות הערל. בפרה. להתעסק בה ולהזות במי חטאת. ליקח לו ארון ותכריכין. ממקרא שלא נתתי ממנו למת, שלא קנה לו מן המעשר צרכיו מארון ותכריכין. ותדוק מינה הא לחי דכותיה, דהיינו לקנות לו מלבושין ממעשר מותר. ושני דהא לא מצית אמרת, דודאי קרא דאתא למימר דלחי כותיה מותר לא איירי למכור המעשר לקנות צרכיו, דממנו משמע שנותן מגופו של מעשר על המת, והיינו [סיכה] ודכותה בחי מותר. אבל למכור המעשר לקנות מלבושין אסור בין בחי בין במת. למת כדתנן בהדיא פרק בתרא דמעשר שני [פ"ה מי"ב], ולא נתתי ממנו למת, לא לקחתי ממנו ארון ותכריכין למת. ולחי כדתנן התם פרק שני [מ"א], מעשר שני ניתן לאכילה ולשתיה ולסיכה. ובירושלמי [שם פ"ה ה"ה], ולא נתתי ממנו למת, מה אנן קיימין אם להביא לו ארון ותכריכין, לחי אסור, למת לא כל שכן. אלא איזהו דבר שאסור למת ומותר לחי, הוי אומר זו סיכה. זהו עיקר הפירוש. והשתא קאי שפיר המשנה והירושלמי עם הך שיטה.
<h2>דף עה.</h2>
לביאה פסולה. דהא תני אם לא ידעה משנפסל אוכלת, ואעפ"י שהיא משתמרת לביאתו, שהרי היא אשתו. שנויה. בהבא על יבמתו [נ"ו ע"ב] אלמנה לכהן גדול וכו' מן האירוסין לא יאכלו ר' אלעזר ור' שמעון מכשירין. אכלה. בהיתר קודם שנפצע. וכבר אסיקנא התם דהלכתא כר' יוחנן. נפצעו. כמו פצע, מכת חרב וסכין. עטרה הוא הבשר שסביב הגיד. נמוקו. מחמת מקל או מיעוך נמוקו ונתקטנו מאליהן. בכרם. על שהיו יושבין שורות שורות. אלא ביצה אחת. אית דמפרשי שניטלה בידי אדם, ולא פליגי ת"ק ור' ישמעאל, דתרוייהו מודו שאם נפצעה ביצה אחת או ניקבה פסול. ואם ניטלה כשר, מידי דהוי אכוליא וטחול שאם ניטלו הכליות או הטחול כשירה ואם לקתה בכוליא או ניקב הטחול טריפה [חולין נ"ה ע"א]. ורבינו שלמה לא פירש בזה כלום, אלא שפירש סריס חמה ס"ד הא סריס חמה בידי שמים הוא מחמת חולי, והאי לאו חולי הוא. כסריס חמה כשר הוא שלא אסרה תורה אלא פצוע ודך וכרות, עד כאן לשונו. וזה אינו דודאי מי שניטלה ממנו ביצה אחת ודאי פסול הוא, שהרי נכרת חוט הביצה, ובהדיא אמרינן כרות בכולן. ורבי ישמעאל לא איירי בידי אדם כלל אלא בידי שמים או שנולד כך שנתמעט חמרו ולא נוצר אלא בביצה אחת או שנמוקה האחת אחר שנולד מחמת חולי. ופירוש סריס חמה, כלומר שלא ראה חמה אלא סריס, כלומר נעדר הקושי, שמעת יציאתו לעולם יצא סריס. סריס חמה ס"ד. דלא. סריס חמה הוא שלם באיבריו, אלא שאינם עושים פעולת טבעם מחמת חולי הוא שחלה במעי אמו כדלקמן. אבל יש לו שתי ביצים. ואינו ניכר אלא כשמטיל מים ואינו עושה כיפה. כסריס חמה. שלא אסרה תורה אלא בידי אדם. אבל בידי שמים כשר. וכן תבין דעת הר"ם ממה שכתב בקדושה פרק י"ו [איסו"ב ה"ט]. והיינו דמדמי ליה לסריס חמה, מה סריס חמה בידי שמים אף אין לו אלא ביצה אחת דקאמר בידי שמים.
<h2>דף עה:</h2>
וחרזיה. לשון מחרוזות של דגים [ב"מ כ"א ע"א]. ניקב קוץ את ביציו. מוגלא. ליחה. ואוליד. בתר הכי. מאין הם. דודאי זינתה אשתו. פצוע דכא. והוא הדין לכרות שפכה בידי שמים. פירש רבינו שלמה על ידי רעמים וברד או ממעי אמו, עד כאן. והוא הדין על ידי חולי דכשר דבידי שמים הוא. רבינו שלמה גריס הפצוע, כלומר אי אסרה תורה בידי שמים הוה כתיב הפצוע, דמשמע מעיקרו, כלומר שנולד כך. ומדלא כתיב הכי ש"מ שלא אסרה פצוע מעיקרו. וכשם שלא אסרה פצוע מעיקרו כך לא אסרה כל פצוע בידי שמים. ובירושלמי אמר שמואל אם יבא לפני בעל ביצה אחת מכשירו אני, אמר ר' יודן בר חנין ובלבד שלימין. איירי דוקא בידי שמים, כדפרישנא לעיל. ואית דגרסי של ימין, שתי מילות, שנשארה ביצה של צד ימין. ואית דגרסי מלה אחת, שהאחרת שלימה, כלומר שלא נפצעה. בידי אדם. שבא על הערוה. ושמעינן מהא דהוא הדין לכרת שפכה בידי שמים כשר. בכולן. בשלשת האיברים והם הגיד והחוטין שבהן תלויין הביצים ובהם מתבשל הזרע והביצים. ביצים. או אחת מהן, כדאיתא לעיל. בשפוך כרת. משמע שנכרת מה שהיה שופך מתחלה קודם שנכרת. כרת שפכה. משמע שאחר שנכרת הוא שופך. למטה מעטרה. העטרה היא שורה גבוהה המקפת סביבות הגיד והולכת באלכסון, שמלמטה כלפי הקרקע היא קצרה ומלמעלה היא ארוכה. וקבעי אם ניקב הגיד למטה, כלומר כלפי הקרקע מעטרה ולפנים כלפי הגוף במקום שכנגדו למעלה, כלומר כלפי השמים הוא מעטרה ולחוץ, שאינו גיד אלא בשר בעלמא. לאכשוריה. הואיל ומה שכנגד זה מלמעלה הוא בשר. כל שהו. כלומר הואיל והנקב ומקצת העטרה ולפנים כלפי הגוף אעפ"י [שלא ניקב משם] ואילך כלפי חוץ מעכב תולדתו פסול. [למטה מהעטרה]. כלפי קרקע, שכנגדו למעלה, שהולך הנקב באלכסון ויוצא [כנגדו] למעלה מעטרה כלפי הגוף, כלומר מעטרה ולפנים. [לאכשורי. פירש ר"ש הואיל] ואין שני ראשי הנקב למעלה מעטרה, דכל למטה מעטרה בשר הוא. כל שהו. כיון שהנקב עובר על פני כל העטרה מתוכה, אפילו נקב כל שהו מעכב תולדתו ופסול, עד כאן. ושכנגדו לא קאי שפיר. ועטרה כל שהו נמי לא קאי שפיר, דהוה ליה למימר נקב כל שהו. ונחלץ רבינו שלמה לפרש בנקב מפולש, מפני שלמטה מעטרה הנזכר בכל ההלכה הוא בבשר כלפי חוץ, ולמעלה מעטרה הוא בגיד מעטרה ולפנים כלפי הגוף. ואין זה קושיא, דהאי למטה ולמעלה פירושו כלפי קרקע וכלפי שמים, מה שאין כן בהנך. וודאי אם ניקב והנקב מגיע לשביל של שכבת זרע פסול. ועיקר הפירוש ניקב למטה מעטרה, שהנקב הולך באלכסון, ומתחיל מהבשר ובמקום שמגיע לשביל שכבת זרע הוא כנגד למעלה מעטרה שהוא מקום פסול. והואיל והנקב למעלה ממקצת העטרה ולפנים פסול. וזה הפירוש נאה ולא קשיא מידי. דלפירושא קמא קשיא אמאי לא אמר לפנים ולחוץ.
וכלפי ראשה. לצד הגוף בענין שישאר מלא חוט השערה על פני כולה, והוא במקום גובהה. כמרזב. אם נחתך ולא נגע לשביל שכבת זרע. ויש לאותו חתך דפנות משני צדדיו כמין מרזב, קנל בלעז. פסול. דשליט אוירא באותו חתך תוך הדפנות ומקרר הגיד לתוכו ואין הזרע מתבשל. כקולמוס. באלכסון, כחתוך קולמוס. לא שליט ביה אוירא. ואין הגיד מתקרר, ומתבשל בו הזרע. האי גריר. מרזב גריר שכבת זרע מהגוף בשעת תשמיש, על ידי שלא נחסר מעביו, נוגע בצדי הרחם, ומתחמם ומוציא [כחץ]. כקולמוס. נחסר עביו. כשר. הואיל ולא נגע בשביל שכבת זרע. מידי דהוה אברזא דחביתא. שקצר ודק מלפניו ואינו נוגע בכותלי הנקב, וכשהוא תוחבו בה עד עביו נוגע. למטה. האי למטה לאו כלפי קרקע הוא אלא מעטרה ולחוץ, שהכל בשר. והאי למעלה מעטרה ולפנים לצד הגוף. אפילו נכרת. כולו כשר. לשבושי למרימר. לידע אם מחודד הוא להשיב על שאילתו. ההוא עובדא. דהוה כמרזב. ושפייה. חתך הצדדין עד שעשאו כקולמוס. ואכשריה. כרב הונא. והלכתא כרב [פפא] ששניהם כשירים, כדפסיק תלמודא. גובתא. הוא שביל שבו יוצא הזרע. ושני שבילין יש שם, אחד שבו יוצא הזרע, ואחד שבו יוצאין מי רגלים. וביניהם מחיצה, כדאיתא בבכורות [מ"ד ע"ב] שני נקבים יש באדם באחד מוציא זרע ובאחד מוציא שתן וביניהם כקליפת השום. קטנים. מי רגלים. לאכשוריה. שאין כאן לא פצוע ודכא וכרות.
<h2>דף עו.</h2>
ממולאי. ממשפחה אומללה מבית עלי. מוליתא. דברים שאינם. מבשלא. מתבשל הזרע ומוליד. נקב. במקום הפוסלו. ונסתם. שעלה בו קרום. אם הוא חזק כל כך שכשרואה קרי אינו נקרע כשר. למטה מעטרה. בבשר. אלא בעטרה עצמה. דעטרה נפסלת בנקב כמו למעלה מעטרה. פירש רבינו שלמה ולמעלה מעטרה לא מצי לאוקומה, דהתם ודאי לא מקרע, שאין הזרע דוחק ומתאסף אלא אצל נקב יציאתו, עד כאן. והואיל ואם ניקבה העטרה פסול, הא דאמרינן לעיל ניקב למטה מעטרה שכנגדו למעלה מעטרה, הוא הדין שכנגדו בעטרה עצמה. וכן כתב הר"ם בפרק י"ו [איסו"ב ה"ה]. היכי עבדינן. כי אתי לקמן לאורויי היכי מייתינן ליה לידי קרי דנחזי אי מקרע אי לא. אבי פוקריה. נקב בית הרעי. ומחמת חמימותו הוא נקרי. ואית דמפרשי נקב שביל בית הזרע. ולשון בעל הערוך בערך פקר, אבי פוקרי פירוש במקום הסדק.
אטו כולי עלמא יעקב וכו'. פירש רבינו שלמה שראובן היה מטיפה ראשונה שיצא ממנו, שלא ראה קרי מימיו עד שנוצר ראובן. דמצרכת ליה לעשות כולי האי כדי שיראה קרי, עד כאן. ולא נהיר, שאין לומר שראובן היה מטיפה ראשונה, דהא אסיקנא סוף פרק ארבעה אחין [ל"ד ע"ב] שאין אשה מתעברת מביאה ראשונה. ואין ראוי לומר שלאה באצבעה מיעכה ונתעברה מראובן מביאה ראשונה שאין סידור הפרשה מורה כך, דכתיב [בראשית כ"ט] ויבא אותה אליו ויבא אליה, ואחר ספרו תרעומת יעקב ונשואי רחל כתיב [שם] וירא י"י כי שנואה לאה ויפתח את רחמה ורחל עקרה. דמשמע שלאחר שבא על רחל ונעשית עקרה פתח השם רחמה של לאה, כלומר שקבלה זרע מיעקב והרתה ונוצר ראובן. ועיקר הפירוש הוא דכתיב כחי וראשית אוני, שלא ראה קרי מימיו עד שבא על לאה אמו לא בסיבת תשמיש אשה ולא בסיבה אחרת מקרית. ואם ראובן היה הנוצר מזרעו תחלה, ולא יצא מיעקב זרע מעולם עד שבא על לאה, והבן הראשון שהוליד היה ראובן, ודאי הוא ראשית אונו וכחו, שאליו היתה כונתו בכל זרע שהוציא בביאות ראשונות שבא על לאה אמו. וזהו העיקר. שותת. יוצא דרך הנקב ואינו יורה כחץ ואינו מוליד. דאינו קרום. דהדר מפתח. ומהנך סירכי דמיטרפא בהו חיותא קאמר. פסול. אף על פי שהזרע יוצא משביל שלו, הואיל ומי[פחת אחר כך. מיהו] הלכתא דהואיל והזרע יוצא ממקומו [מוליד כשר].
[נשים המסוללות זו בזו]. מתחממות זו עם זו ושופכין שכבת זרע לה.0... [פסולות לכהונה. משום] זנות. וכרבי אלעזר נמי אין הלכה. בגיורת ומשוחררת. דלא איקרו קהל. כהן. כשר אסור בגיורת ומשוחררת, משום זונה. וקא בעי פצוע דכא כהן מהו. דאסור בישראל, מהו לישא גיורת אם נשאר פצוע דכא באותה קדושה שהיתה לו מתחלה או שיש לשאר אנשים. פצוע דכא. פי' ישראל. ונתינים הם מהגבעונים, והם משבע אומות דכתיב בהו לא תתחתן, אלמא פצוע דכא ישראל אינו בקדושת ישראל, כך פצוע דכא כהן אינו בקדושת כהונה. אטו התם. דקא אסר רחמנא לאיחתוני בהו משום קדושה הוא, דליסרינהו אפילו נתגיירו כגון נתינים שהם גרים. אלא טעמא משום וכו'. הילכך קרא בגיותן כתיב. אבל נתגיירו שרו. והאי דאמור רבנן ישראל כשר לא ישא נתינה, גזירה היא דגזור כדלקמן, ובפסולין, לא גזור, ומהא לא תפשוט בעיין. כשירין. לבא בקהל. אבל בפסולין, כגון ממזר ופצוע דכא לא גזור, דמילתא דלא שכיחא היא. לאו מילתא. דאוקימנא קרא דלא תתחתן בגויותן, דבגויותן הואיל ולא תפסי בהו קדושי לא שייך בהו חתנות. אלא ודאי קרא בגרים כתיב ומשום קדושה הוי. וש"מ מדשרינן פצוע דכא בנתינה, דלאו בקדושתיה קאי, ותפשוט בעיין. ויתחתן. אלמא בגויותן אית להו חתנות. לא קבלו. כדאיתא בפרק כיצד [כ"ד ע"ב]. מידי הוא טעמא. דלא קבלו אלא משום דלא מגיירי אלא משום שלחן מלכים, הא לא מגיירה משום הכי, דבת מלך היא. הילכך קבלוה דבכלל גירי הצדק היא.
<h2>דף עו:</h2>
ותיפוק לי. פירש רבינו שלמה אע"ג דגיירה היכי [שייך] בה חתנות, דמצרית ראשונה אסורה. ולא נהיר, דבמצרית ראשונה שייך חתנות, דחייבי עשה היא ותפסי בה קדושי. והעיקר דהכי קאי מותיב אי אמרת בשלמא דבגויותן שייך חתנות, וגויה היתה כאשר נשאה שפיר. אלא אי אמרת דבגויותן לא שייך חתנות, והואיל וכתיב ויתחתן גיירה מה הועיל עדיין, הלא היא היתה אסורה לו עדיין משום מצרית ראשונה, וודאי בעבירה נשאה, למה גיירה. הלא מהתורה לא נאסרה אלא משום חתנות ובצינעה היתה מותרת לו מן התורה. ואכתי לא גזור [בימי שלמה] כדאיתא בפרק אין מעמידין [ע"ז ל"ו ע"ב] הלכה למשה מסיני בפרהסיא ואתו אינהו גזור אפילו בצינעה. אזדו לעלמא. פירש רבינו שלמה נטבעו בימי פרעה, וכי אזהר רחמנא לא יבא מצרי אערב רב שעלה אתם הוא דאזהר. ולא נהיר, וכי נטבעו הנשים והטף שנשארו במצרים. אלא אזדו אותן שיושבים בארץ מצרים לאו מצרים הם, שהמצרים הלכו לארץ אחרת, ואומה אחרת נתישבה בארצם. בן בנו. שהוא דור שלישי לשניהם, שאם היה לאחד מהם דור שני, כגון שאמו ראשונה, אזיל ברה בתר דידה והוי שני דאמרינן לקמן [ע"ח ע"א] להם הלך אחר פסולן. והאי שיטה אליבא דרשב"ג היא דאסר יהודה גר העמוני לבא בקהל, כדאיתא בפרק תפלת השחר [ברכות כ"ח ע"א]. ואפילו לרבי יהושע דשרייה טעמא הוא משום דבא סנחריב ובלבל כל האומות, ובימי שלמה עדיין לא נתבלבלו. הילכך אפילו לר' יהושע קשיא ותיפוק לי משום מצרית ראשונה. ואיכא מאן דאמר דהאי מימרא אפילו לר' יהושע היא. וכי אמר בא סנחריב ובלבל, הני מילי בשבע עממין, אבל מצרים לא, דהא כתיב [יחזקאל כ"ט] מקץ ארבעים שנה אשיב שבות מצרים, אלמא שבו. ואע"ג דכתיב [ירמי' מ"ט] אשיב שבות בני עמון וקאמר רבי יהושע התם [ברכות שם] דלא שבו, שאני התם דליכא זמן. ולא נהיר, והעיקר מה שפירשנו, וכולם מותרים תיכף שנתגיירו. וכן כתב הר"ם בקדושה פרק י"ב [איסו"ב הכ"ה]. נוקים ונותיב. אי שייך חתנות בגויותן או לא. משלמה ליכא למגמר מידי, שלא נשאן, אלא לזנות בעלמא נתכוין, דכתיב לאהבה, ולא לאישות. נוקים ונגמר אי חתנות הוי בגויותן אי אחר שנתגיירו.
ויתחתן. דמשמע דאישות הוה. אשתכח השתא לדעתא (קמא) [בתרא] דרבה דאמר דלאו דלא תתחתן הוא אחר שנתגיירו, אבל בגויותן לית להו חתנות, פשטינן בהדיא דפצוע דכא לא שנא כהן ולא שנא ישראל לא בקדושתיה קאי, כדתניא [נ"ו ע"א] פצוע דכא מותר בנתינה, דאיכא לאו דלא תתחתן. הילכך פצוע דכא מותר אפילו בממזרת. ולדעתא קמא דרבה דאמר דלאו דלא תתחתן לא שייך אלא קודם שנתגיירו לא אפשיט בעיין אי בקדושתיה קאי או לא. דטעמא דמותר בנתינה הוא משום דנתגיירה, דגבעונים נקראו נתינים על שם ויתנם יהושע חוטבי עצים ושואבי מים לבית אלהים. והנהו גרים היו, ואי לא נתגיירה לא הוה קרי ליה נתינה אלא גויה. הר"ם ז"ל פסק כדעתא קמא דרבה, דלאו דלא תתחתן אינו אלא בגויותן, אבל אם נתגיירו מותרין לבא בקהל מן התורה, כמו שכתב בפרק י"ב בקדושה [איסו"ב הי"ז], שכתב כל הגוים כולם כשיתגיירו ויקבלו עליהם כל מצות שבתורה והעבדים כשישתחררו הרי הם כישראל לכל דבר. וכבר אפסיקא הלכה בהדיא בפרק כיצד [כ"ד ע"ב] דאפילו נתגייר מחמת דבר הרי זה גר, כמו שכתב בפרק י"ג [איסו"ב הי"ז], וזהו לשונו, ואפילו נודע שבשביל דבר נתגייר, הואיל ומל וטבל יצא מכלל הגוים וחוששין לו עד שיתבאר צדקתו. ומזה אמר שמצוה להחזיר לו אבידתו, כמו שביארנו בע"ז פרק אין מעמידין [כ"ו ע"ב]. וכתב אחר כן ולפיכך קיימו שמשון ושלמה נשותיהן אעפ"י שנגלה סודן, כלומר נשי שלמה ואשת שמשון נתגיירו מחמת דבר, ואעפ"י שלא נתגיירו על פי בית דין, אלא הם גיירום שלא על פי בית דין, והלכה שכולם גרים, נשאום והיו להם לנשים וקיימו אותן, כלומר באו עליהן בדין אישות. ואעפ"י שנגלה סודן, כלומר שעל דבר נתגיירו ועבדו בסוף ע"ז, ליכא לאו דלא תתחתן, דישראליות משומדות נינהו, כמו שקשר באמצע, חזר ועבד ע"ז הרי הוא כישראל משומד שקדושיו קדושין. ואעפ"י שהיו להם לפרוש מהן הואיל וחזרו לעבוד ע"ז, הואיל ונתגיירו וליכא לאו דלא תתחתן היה הדבר קשה להם לפרוש מהן. ומפני זה קשר הר"ם אחר זה [הי"ח] ומפני זה אמרו חכמים קשים גרים לישראל וכו'. ולזה כיון הר"ם בלא ספק. והטעם שפסק כלישנא קמא דאחר שנתגיירו מותרין לבא בקהל הוא דכי אמרינן לקמן [ע"ט ע"א] דוד גזר על הנתינים, אלמא אחר שנתגיירו ליכא איסורא דאורייתא. ועוד דטעמא דקרא דלא תתחתן הוא כי יסיר את בנך, אלמא בגויותן איירי. ופסק כרבי שמעון דקרא בכל האומות איירי, כדאיתא בפרק כיצד [כ"ג ע"א] כי יסיר לרבות כל המסירין. והכי סבירא לרבנן דברייתא דתנו הבא על אחותו. ובכי האי מילתא סבירא להו כר' שמעון דדריש טעמיה דקרא, כדאיתא התם. אלמא הכי הלכתא. הילכך אי קרא דלא תתחתן בגירותן איירי אין לך גר ראוי לבא בקהל. ולענין בעיין פסק בפרק י"ו [איסו"ב ה"ב] לקולא דלאו בקדושתיה קאי, במה שאיסורו מדבריהם כגון נתינה וגיורת ומשוחררת. אבל בממזרת שאסורה מן התורה פסק לחומרא וטעמא דמילתא דבעיין לא אפשיט, ובמה שאסור מן התורה אזלינן לחומרא. אבל ספק ממזרת מדאורייתא שריא, כדאמר רבא בקידושין [ע"ג ע"א] ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ממזר ספק יבא. ואי קשיא הא דתנן אלו הן הלוקין [מכות י"ג ע"א] הבא על הממזרת [ועל הנתינה, ואי אמרת] לאו דלא תתחתן לא שייך אלא בגויותן אמאי לוקה. וי"ל [משום שיטפא דממזרת] תנא נתינה, כדתני משום שיטפא דגרושה חלוצה. ואינה אלא מדרבנן, ומאי לוקה מכת מרדות.
לא תנן הכי. שיהא פצוע דכא מותר בנתינה, דתני ההיא ברייתא דלעיל. איסור עולם. אפילו נתגיירו אסורין לבא בקהל. מיד. תיכף שנתגיירו. פורץ גדר. של אחר לעשות לו דרך מביתו לכרמו או לפרדיסו. באוכלוסא. המון עם בלשון יון אכלוסא. ונפל ממנו רב [שמות י"ט] תרגום ירושלמי אכלוסין סגיאין. ובפרק הרואה [ברכות נ"ח ע"א] אין אוכלוסא פחותה מששים רבוא. חשיבא. אדם חשוב. ממזר. כל שיש בו מום זה זר הוא.
<h2>דף עז.</h2>
לאכרוזי. דפסול הוא. ובא. לשנותם לתלמידיו בשם רבו, ואיהו כבר אורי ברישא עמוני ולא עמונית. אין שומעין לו. שמא מחמת מעשה שבא לידו הוא דקאמר. קיים. ומילתא דעבידא לאגלויי לא משקר בה. איכא מאן דאמר דוקא כשנוגע בעדות כי הכא שיתרא בנו של עמשא נשא אביגיל אחות דוד. ולא נהיר, דבכל ענין נמי אמרינן הכי כדפרישנא. וכן פירש רבינו שלמה דהואיל ואורי בה כנוגע בעדות הוא. וקשיא. היה להם לקדם לקראת נשים. פנימה. באהל. אלמא אין דרך אשה לצאת מביתה. כתנאי. דאיכא דנפקא ליה מעמוני ואיכא דנפקא ליה מעל דבר. בת גר עמוני. קס"ד עמוני ועמונית שנתגיירו וילדה בת, שהורתה ולידתה בקדושה. בת חלל. פסולה לכהונה. פלוגתייהו בעשרה יוחסין [קידושין ע"ז ע"א]. ומצרי שני. שנשאו בת ישראל, וביאתן בעבירה. והיא דור שלישי.
<h2>דף עז:</h2>
מכנה. ממכונה, כלומר שאביה ואמה מעם אחד ונולדה בקדושה. ולאפוקי גר עמוני שנשא בת ישראל, דלאו מכנה הוא וביאתו בעבירה. עמיו מעמיו. דמצי למכתב בתולת עמיו. משני עממין. גר שנשא בת ישראל. שני עממין. שהזכרים אסורין והנקיבות מותרות. איכא דאמרי. דבהדיא קאמר ליה משני עממין, מגר ומישראל. ואותו גר הוי מעם שיש בו שני עממין. אם הלכה. שכך שמעת מרבותיך. ואם לדין. שאתה דן ק"ו מעצמך, יש לנו תשובה להשיב. ובגמרא מפרש לה. שלשה דורות. בת בתו אסורה לו שהיא דור שלישי. נקבות כזכרים. בת בנו כבת בתו. דחייבי עשה. כהן גדול שנשא אנוסה, והיא עליו בעשה, בתולה ולא בעולה. וקאמר ר' אליעזר בהבא על יבמתו [ס' ע"א] הולד חלל. והכי פרכי רבנן לר' שמעון עריות יוכיחו. מה לעריות שכן כרת. חלל. כרבי אליעזר יוכיח, שאינו אלא עשה כמצרי ואדומי ואסר בת חלל ובתו כחלל. מה לחלל שכן יצירתו בעבירה, לפיכך עשה בו נקיבות כזכרים. עריות יוכיחו, שאין יצירתן בעבירה ואסר בת (בהן בבת) [בנו כבת] בתו. וחזר הדין וכו'. מאי לא כי. דמשמע אין תשובתם תשובה. לא סבירא. דאין חלל מחייבי עשה. ומחלל דחייבי לאוין לא מציתו למיפרך, דאיכא למימר מה להנך שכן לאו תאמר במצרי ואדומי שהן עשה ואינו חמור. הלכה אני אומר. כלומר אני מקובל שהנקיבות מותרות. בלידה. שאסורין עד דור שלישי כל מה שנולד לא שנא זכרים ולא שנא נקיבות.
<h2>דף עח.</h2>
מהם מנה. הוא ראשון ובנו שני. להם. תרי להם כתיבי. אחר פסוליהם. אם נטמעו בכשירין, כגון מצרי שנשא ישראלית או ישראל שנשא מצרית, הולד פסול. בנה. דור שני, דכל לידה משנתגייר חשבינן חד דרא. ראשונה. מצרית ראשונה יכול להשיא לבנו, ובן בנו כשר הוא. אין צריך טבילה. לשום גירות, דסלקא ליה טבילה דאימיה. אמאי אין צריך. והא לא טבל.
<h2>דף עח:</h2>
לא שנו. דרובו שאין מקפיד עליו אינו חוצץ. אבל אם כולו מכוסה אעפ"י שאינו מקפיד על הטיט שעליו חוצץ, והכא גבי עובר כולו מכוסה. רביתיה. גידולו, ולא הוי חציצה. ב[אומות] הלך אחר הזכר. ואם הזכר משבעה אומות שהם בכלל לא תחיה כל נשמה אסור להחיותו. לאחד מן האומות. מ[שאר אומ]ות שאינם מז' אומות, ומותר להחיותם. לקנותו. בעבד, ואין אתה [מצווה] להמיתו. מן הנולדים בארצכם. שהאם היא מארצכם, דהיינו מז' אומות. אבל לא מן הגרים שלא נולדו בארצכם, שהאם היא משאר אומות ואח[ר כך] בא לגור אצל אביו, שהוא מארצכם. דרך אשה להיות במקומה, ודרך איש לגלות. מאי פגום שבשניהם איכא. הא אמו כשירה. בתר עמוני. ואיסורו איסור עולם. בתר מצרי. ואסורה עד ג' דורות. הילכך הואיל וקיימא לן נתגיירו הלך [אחר] הפגום, לא שנא הוא שני והיא ראשונה, או הוא ראשון והיא שניה, הולד שני. וכן פסק הר"ם פרק י"ב [איסו"ב ה"כ].
נתינים. הם הגבעונים שנתגיירו בערמה בימי יהושע, ונתנם עבדים לחטוב עצים ולשאוב מים. ודוד גזר עליהם לעולם שלא יבואו בקהל. גרסינן בספרי וכו' לעולם. דכתיב בהו בהדיא עד עולם, לעולם. עד כאן ספרי יליף עשירי עשירי ליאסר לעולם כדאיתא בספרי. מעשירי ואילך. וממזר דמשמעו מום זר ואפילו נקיבות כדלעיל. הוא עד דור עשירי. הא כמאן דאמר. פלוגתא היא בהעור והרוטב [חולין ק"כ ע"ב]. דון מינה ומינה. כלומר כי גמרינן מילתא ממילתא בגזירה שוה מכל מילי גמר. דון מינה. מה להלן לעולם אף כאן לעולם. ומינה מה להלן נקיבות מותרות אף כאן מעשירי ואילך נקיבות מותרות. וזהו דעת ריש לקיש. ותנא דמתניתין סבר ואוקי באתרה, למאי דצריכינן גמר ולמילי אחריני לא גמר, אלא כדקיימא קיימא ובמקומה קאי. הכא נמי גמרינן מינה, מה להלן לעולם אף כאן לעולם ותו לא, דלא אמרינן ומה להלן נקיבות מותרות אף כאן נקיבות מותרות. ולית הלכתא כריש לקיש אלא כסתם. לא מבני ישראל. כלומר אינן ראויין לבא בישראל. על שאול. הרעב שהיה שלש שנים היה מפני זה.
<h2>דף עט.</h2>
תריסר ירחי שתא. לאו דוקא, דטובא הוה. שהרי בסוף שנותיו של דוד היה, אלא לפי שאין דרך כבוד לספוד אחר י"ב חודש, שהרי קבלו תנחומין כדאיתא במועד קטן [כ"א ע"ב]. ויחמול. ואי בארון תליא מילתא מה היא חמלתו של דוד. ומשני שלא העבירן לפני הארון. ו[מקשה] וכי היה לו לדוד לישא פנים בדיני נפשות, היה לו להעביר את כולן. ואל יתחלל. שהיו האומות אומרות אין ראוי לידבק באומה זו, שהרי פשטו ידיהם בגרים ולא עשו מהם נקמה. קיים. דכתיב ולמזבח י"י. נתיר. דיכולים ב"ד להפקיר חלקם של ישראל, דקיימא לן [פ"ט ע"ב] הפקר בית דין הפקר, אבל חלק מזבח, שהיו עבדים למזבח, אעפ"י שאין בית המקדש קיים אין אנו יכולים להתירו. והיינו פליגא דרבי חייא. לעולם אסור. עד שיתירוהו.
<h2>דף עט:</h2>
ואין לי לפרש. איני יודע לפרש איזה בן חלוצה ואיזה פטור. סריס אדם. שנסתרס לאחר שנולד. סריס חמה. ממעי אמו, ור"ל שלא ראה השמש אלא סריס, שמעת יציאתו לעולם יצא סריס כלומר נעדר הקושי. וכן פירש הר"ם בפירוש המשנה. ואית דמפרשי שנסתרס ממעי אמו על ידי קדחת. והעיקר מה שפירש הר"ם. לקיים. עדות זו העיד רבי יהושע לקיים שאמר רבי עקיבא.
כחייבי כריתות. דהא אמר יש ממזר מחייבי לאוין, והיכי קאמר דסריס אדם חולץ לאשת אחיו, הא לא רמיא קמיה, ואבראי קיימא כחייבי כריתות. וקיימא עליה באיסור אשת אח. גיורת. וליכא לאו דלא יבא פצוע דכא, דגרים לאו קהל י"י נינהו. חולץ. דקסבר ר' יהושע דקהל גרים אקרו קהל. ומשום הכי לא מצי למיתנא מיבם, ואפילו הכי חולץ, דקסבר דחייבי לאוין בני חליצה נינהו. משום הכי תנא ר' עקיבא חולץ. ומיהו אפילו ליבם הסריס אשת אחיו שרי נמי ר' עקיבא.
דייקא נמי דתני ויבמו את אשתו של סריס לקיים דברי ר' עקיבא. אלמא רבי עקיבא מייבום נמי איירי. זקן. נקט ליה בהנך משום דדמי להו שהיתה לו שעת הכושר והשתא פסק מלידה מרוב זקנה. או מיבמין. כלומר שאם בעלו קנו, שמוציאה בגט כדמפרש בסיפא. אבל לכתחלה חולצין ולא מיבמין. ונתנו גט. או נתנו גט. ואסור לקיימן. לאו אזקן קאי. ומיהו לכתחלה הואיל ולאו בר אולודי הוא אין לו ליבם אלא לחלוץ. ומיהו מכי יבם ליכא איסורא. כגון שנפלה לו. לעולם אחיו היה נשוי לבת ישראל. והאי חולץ דקאמר דוקא חולץ אבל לא מיבם. וחולצין דקאמר אפילו מיבם האח הכשר לא, ואיידי דתנא שהסריס חולץ, דלא מצי למיתנא מיבם, תנא נמי חולץ... אשת הסריס יבומי נמי מתיבמה. והיינו דקתני ויבמו את אשתו לקיים דברי רבי עקיבא והיינו טעמא דחולץ לרבי עקיבא, דכי נפלה קמיה עדיין לא נפצע והיתה [מותרת לו]. עד כאן לא פליגי אלא לענין חליצה ויבום, אבל לבא בקהל דכולי עלמא סריס אדם אסור לבא בקהל וסריס חמה מותר. דניתי. כלומר וחייבי לאוין לר' עקיבא כחייבי כריתות דמי. והשתא קיימא עליה בלאו. אע"ג דבשעת נפילה רמיא קמיה פטירא, כדתנן בפרק ב"ש [ק"ט ע"א] שני אחין נשואין שתי אחיות אחת גדולה ואחת קטנה, ומת בעל הגדולה, מלמדין הקטנה שתמאן, ומיבם אשת אחיו. וקאמר ר' אליעזר שאם לא מיאנה תמתין הגדולה ותעמוד עגונה עד שתגדיל הקטנה, ותהיה אשתו גמורה מן התורה, ותהא פטורה מן החליצה. אלא וכו'. לעולם בקהל מיירי כדקאמרת. ולעולם נפצע בשעת נפילה ונפלה לו ולבסוף נפצע הדא דינא אית להו למאן דאמר דחייבי לאוין כחייבי כריתות דמי ופטירא. ומתניתין לא שנא הכי ולא שנא הכי מיירי. ודקשיא לך דחייבי לאוין כחייבי כריתות דמו, לא סבירא ליה להאי תנא אליבא דר' עקיבא, כדאיתא בסוף החולץ [מ"ט ע"א] דפליגי תנאי אליביה. אקרי כאן. כלומר אמאי סריס אדם אעפ"י שהיתה לו שעת הכושר אמאי חולץ לאשת אחיו, הא כתיב מאן להקים שם לאחיו, והאי לאו בר הקמה הוא. והוא הדין נמי אמאי חולצין ומיבמין לאשתו, אעפ"י שהיתה לו שעת הכושר, הא כתיב ולא ימחה פרט לזה ששמו מחוי [לעיל כ"ד ע"א].
אם כן. דשעת הכושר דמעיקרא לאו כלום הוא, וסריס אדם לא חולץ ולא חולצין לאשתו. אין לך אשה. שהיא מותרת ליבם ורמיא עליה באיסור אשת אח ופטירא מחליצה. ואיך אמרה תורה ליבם שאי אפשר [שלא נ]עשה סריס קודם מיתתו, דיסורי מיתה מתישין כחו. אלא ודאי [אמרינן כיון ד]מעיקרא בר הקמה הוה ולא היה שמו מחוי, בר חליצה [ויבום] הוא. הילכך הכי דינא, סריס אדם חולץ ולא מיבם, ואע"ג דהוה לן למימר דניתי עשה דיבמה יבא עליה וידחה לאו דלא יבא פצוע דכא, גזירה ביאה [ראשו]נה אטו ביאה שניה, כדאסיקנא בפרק כיצד [כ' ע"ב]. דהואיל והיתה להם שעת הכושר, בני חליצה ויבום נינהו, כדמסיק הכא, דקרא לא אתא למעוטי אלא מי שלא היתה לו שעת הכושר, אליבא דרבי עקיבא דהלכתא כותיה, ואם יבם מוציא את אשתו בגט. וסריס אדם שמת, אחיו הכשר או חולץ או מיבם לאשתו, וכן הלכתא. אית דגרסי סריס חמה. כלומר סריס מחמת חום גופו, ולא דמי לסריס חמה דמתניתין. לרבי אליעזר וכו'. תלמודא קא מקשי, כלומר לדידיה דאמר דשעת הכושר דמעיקרא לאו כלום הוא. הא ודאי חזינן דמילתא היא, דהא נעשה סריס קודם מיתה, ואין לו רפואה. ומשני דלאו סריסות הוא אלא כחישות כח. היכי דמי וכו'. דקאמרינן שאינו בר חליצה ויבום, הואיל ולא היתה לו שעת הכושר.
<h2>דף פ.</h2>
בכשרותו. פירש רבינו שלמה שלקה במעי אמו. [והעיקר סריס חמה] שלא ראה חמה, כלומר השמש, שיהיה כשר כדפרישנא. דלפירוש רבינו שלמה קשה אמאי נקט חמה, דודאי מפני עיוות טבעו הוא, ומנא ליה שמפני קדחת אירע לו כך. ומפני זה פירש רבינו שלמה דאפיה בטיהרא, ויש שם חום הצהרים וחום התנור. ומה יפרש בשיכרא מירקא, והלא השכר אינו חם. ופירש גם כן מירקא, מזוג. ואית דאמרי חזק, ע"כ. ולדבריו היה לו לומר מאשתא צמירתא. מנא ידעינן. ש"מ מהא שהוא שלם באבריו, אלא שאינם עושים פעולת טבעם כדפרישנא לעיל. כיפה. ארקוולד בלעז, שאין קלוח השתן הולך כמו כיפה, כלומר שם כעין בנין הארק בלעז. ממאי הוי. באיזו סבה הוא לקוי. דאפיה. לחם בתנור. פירש רבינו שלמה ויש חום הצהרים וחום התנור. שיכרא מירקא. פירש רבינו שלמה מזוג, ואית דאמרי חזק. בינתים. והיתה לו שעת הכושר. בודקין. גבי חוורר הקבוע דהוי מום קאמר, דתנן [בכורות ל"ח ע"א] איזהו קבוע כל ששהה שלשים יום, ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר בודקין אותו ג' פעמים בתוך שמונים יום בראש שמונים ובאמצע ובסוף, שמא בינתים עבר ונמצא שאינו קבוע. לחד אבר. כגון התם שהוא בעין, חיישינן שמא הבריא בינתים, אבל סריס חמה מחמת חולי כל הגוף אירע לו. ורמינהו. ביוצא דופן [נדה מ"ז ע"א] תנינן לה. והוא הסריס. כלומר יביאו ראיה שהוא סריס [שנולדו לו] סימני סריס, דאי לא מייתי ראיה שהוא סריס מחזקינן ליה דמשום קטן הוא עד רוב שנותיו. הזכר כב"ה. דאזלינן לעשרים. והנקיבה כב"ש. דאזלינן בי"ח. ממהרת. להביא סימנין. אלמא קסבר סריס חמה לא חולץ. חזר בו. מההיא דנדה, כדמפרש דבתרי דוכתי אשכחן ליה דקאמר דסריס חמה חולץ, ולא דחינן תרתי מקמי חדא. לעונשין. להחזיקו בגדול להתחייב בעונשין שבתורה. אבל לענין חליצה דאיירו ב"ש וב"ה לא [איירי כ]לל.
אתמר. גרסינן. מבן שתים עשרה עד בן י"ח. בתינוקת מיירי דדרכה להביא בי"ב, ותינוק זמנו בי"ג. ואיידי דאיירי בסריס שהוא לשון זכר נקט הכי. ואליבא דר' אליעזר או דב"ש היא. הביא. כלומר אעפ"י שהביא, הואיל ולא הביא תוך י"ח נעשה סריס למפרע בשעה שאכל, וגדול הוא להתחייב באכילתו. קטן היה. כשאכל, דקסבר שמואל שאין לו תורת גדול עד י"ח ואפילו לא הביא סימנין. והאי דנקט הביא משום רב הוא דנקטיה. והא דתניא לקמן ואפילו הביא לאחר מיכן כסריס לכל דבריו, מכאן ולהבא דוקא, אבל למה שאכל למפרע לא. אלא מעתה. לרב מותיב. איילונית לרבי מאיר. דקאמר דקטנה אין לה קנס חמשים כסף. יהא לה קנס. דגדולה היא למפרע. ואמרינן באלו נערות [כתובות ל"ה ע"ב] דברייתא דתני איילונית אין לה קנס רבי מאיר היא. מקטנותה. כלומר אין לה ימי נערות כלל, וקנס אין לקטנה ולא לבוגרת אלא לנערה. נידונת. להיותה בסקילה. סימני סריס. כלומר מי שהגיע לזמן הבאת סימנים ולא הביא, אעפ"י שנראו בו סימני סריס או איילונית, אין עושין בהם מעשה להחזיקם בגדולים עד שיהיו בני עשרים, דבציר מעשרים קטנים נינהו. והני עשרים לא בעינן מעת לעת, כדאסיקנא בפרק יוצא דופן [נדה מ"ז ע"ב], דתניא שנת עשרים שיצאו ממנה שלשים הרי היא כעשרים לכל דבריה. ופירושא דברייתא פרישנא התם בתרי אנפי. והאי בן שמונה דקאמר ר' אבהו, פירש רבינו שלמה מי שנולד לשמונה חדשים אין עושין בו מעשה להחזיקו כבן קיימא, אעפ"י שנגמרו סימניו שערו וצפרניו כשנולד, אפילו הכי לא אמרינן בר קיימא הוא ודאי עד שיחיה עשרים שנה.
<h2>דף פ:</h2>
מפני הסכנה. פירש רבינו שלמה סכנת שניהם הבן והאם, שלא ירבה חלב בדדים ותיאנש ותמות. והעיקר סכנת האם. בשלא נגמרו. כלומר ברייתא דמשמע דלא חיי איירי שלא יצא בשלימות שערו וצפרניו, ור' אבהו דמשמע מימריה דחיי איירי בשיצא בשערו ובצפרניו. ורבי אבהו אוקים לברייתא כרבי וקסבר כרבי דאפילו כשהוא בן שמונה אם יצא בשערו ובצפרניו חיי. ואשמעינן רבי אבהו דאפילו הכי לא מחזקינן ליה בבן קיימא בודאי עד שיהא בן עשרים. וקודם עשרים ספיקא הוי, ובדאורייתא [אזלינן לחומרא] ובדרבנן אזלינן לקולא. הילכך מטלטלין אותו בשבת ומלין אותו בשבת, דאי בר קיימא הוא דוחה שבת. ואי לאו בר קיימא הוא ליכא אלא איסורא דרבנן, דמחתך בבשר הוא. ואם מת תוך עשרים אביו מתאבל יום ראשון שהוא מן התורה לחומרא, ושאר ימים שהם מדרבנן לא. ולענין חליצה ויבום פוטר את אמו, שאעפ"י שהוא נפל וימות תוך עשרים נפטרה מן התורה. וזוקק ליבום, וחולץ או מיבם, דאי בר קיימא הוא כדין ייבם ואי לאו בר קיימא הוא אינו בר עונשין מן התורה. כך צריך לפרש לפירוש רבינו שלמה. ולהאי פירושא קסבר רבי אבהו דפליגי רבי ורשב"ג, דרשב"ג סבר דכל ששהה שלשים יום ודאי אינו נפל, ולכל מילי הוי כבר קיימא. והאי דקאמר כרבים עבד, דתרוייהו מודו דמשתהי.
איזהו בן שמונה. דתני בברייתא שאסור לטלטלו בשבת. שלא כלו. כלומר הואיל ונולד ודאי לשמונה חדשים אעפ"י שגמרו סימניו לא אמרינן דבן שבעה הוא ואשתהויי משתהי. רבי אומר וכו'. דהאי בן שמונה דקאמר דוקא כשלא גמרו סימניו, כלומר שלא גמרה הוית שערו והוית צפרניו, אלא שנולד ושערו לקוי ואין צפרניו שלימין כברייתן. טעמא דלא גמרו. בניחותא, דסיומא דתירוצא הוא. בר שבעה הוא. כלומר זמנו היה בחדש השביעי, ונתאחר לצאת מפני סבה. ואשתהי. שלא בא עד י"ב חדש, וילדה אשתו לסוף שנתה. ואכשריה. דנשתהא ג' חדשים, ובר תשעה הוא, ולא אמרינן שזינתה אחר שהלך בעלה ונתעברה מאחר. כמאן כרבי. כלומר כיחידאה עבד. כיון וכו'. כל ששהא, ואפילו נולד בחדש השמיני, ואפילו לא יצא בשערו ובצפרניו, הואיל וחיה שלשים יום אינו נפל, דאמרינן דבר שבעה הוא ואשתהויי אשתהי. וליכא למימר דרשב"ג איירי דוקא בשיצא בשערו ובצפרניו. דכל דכן הוא, דאי יצא בשערו ובצפרניו מכי חיה ל' יום אינו נפל, כל שכן כשלא יצא בשערו ובצפרניו הואיל וחיה כל כך אינו נפל.
אשתכח השתא לפום סוגיא דשמעתא דרשב"ג לאו היינו תנא דפליג עליה דרבי. ושלש מחלוקות בדבר, ת"ק סבר דכל בן שמונה אפילו יצא בשערו ובצפרניו ואפילו חי כמה ימים נפל הוא, דכל בן שבעה לא משתהי. ורבי סבר דהיכא דיצא בשערו ובצפרניו אע"ג דנולד לשמונה חיי, שהולדות פעמים מתאחרים לצאת מפני סבה יוצאה חוץ מגופם שמונעת אותם לצאת. וקסבר רבי אבהו דלרבי לא הוו סימנין, ודאי בן קיימא עד שיחיה עשרים שנה כדפרישנא. ורשב"ג סבר שאם חיה ל' יום אפילו נולד לשמונה אמרינן דודאי בן קיימא הוא, שהולדות מתאחרים לצאת כדעתיה דרבי, מיהו הכל תלוי בשלשים יום. ומיהו לענין טלטולי בשבת בתוך שלשים יום, אם יצא בשערו ובצפרניו ודאי בחזקת [חי] הוא, ומטלטלין אותו ומלין אותו כרבי, דהואיל ולא נשתנה משאר ולדות מחזקינן ליה דבר שבעה הוא ואשתהי. מיהו אם מת אינו מתאבל עליו אלא יום ראשון שהוא מן התורה, דהא אמרינן התם בפרק רבי אליעזר [שבת קל"ו ע"א] ובנדה פרק יוצא דופן [מ"ד ע"ב] ובהחולץ [ל"ו ע"ב] לרשב"ג הא לא שהא ספיקא הוי, וספיקא דאורייתא לחומרא. ומיהו במקצת היום סגי. ולא תימא דוקא לרב ולרבי יוסי דסבירא להו בסוף הריני נזיר מן הגרוגרות [נזיר ט"ו ע"ב] דמקצת היום ככולו אמרינן אפילו בדאורייתא. אלא אפילו למאן דפליג עלייהו, שמה שנתחייב מספק אינו מן התורה אלא מדברי סופרים, שאין שום ספק מן התורה. ואפילו פיהק ומת מיד נמי [נתח]ייב, דהא דאמרינן התם בפרק ר' אליעזר [שבת שם] פיהק ומת דברי הכל מת הוא, כלומר ספק מת, דומיא דמר סבר מת הוא דקאמר בסיפא. ואית דמפרשי דברי הכל מת הוא ודאי, ולא נהיר. והא דאמרינן התם פרק ר' אליעזר דבריה דרב דימי הוה מתאבל על בריה בתוך שלשים אמר ליה רב דימי צורניתא בעית למיכל, אלמא ביום ראשון הוה שאינו אוכל משל [אחרים], כדאמרינן בירושלמי [מו"ק פ"ג ה"ה] וכדמשמע בפרק הנודר מן הירק [נדרים נ"ו ע"א], הואיל ובשאר ימים ליכא צורניתא. אלמא אפילו יום ראשון [נמי אינו מתאבל עליו, י"ל ד]השתא לאו מאכל יום ראשון שמאכילין אותו אחרים, ולאו יום ראשון הוה, אלא מאכל שמאכילין אותו בני הבית, שמפני שנפשו מצטערת מפני האיבול מאכילין אותו מטעמים. ואפילו תימא דצורניתא הוא מאכל שמאכילין אותו אחרים ביום ראשון, יכילנא לשנויי לך דמיירי שלא גמרו סימני ...בן שמת. ובהא אפילו רשב"ג מודי דודאי נפל הוא כדתני ברייתא שאין מטלטלין אותו בשבת, כדעתיה דרבי דאוקמה בשלא גמרו סימניו. דרבנן דפליגי עליה דרשב"ג הוו רבנן דפליגי עליה דרבי, דאוקמוה לברייתא דתני דבן שמונה אין מטלטלין אותו בשלא כלו חדשיו, כלומר אפילו יצא בשערו ובצפרניו, ופליגי עליה [דרשב"ג]... שק אם הוא בן שמונה ואכלו ארי או נפל מן הגג, כדאיתא פרק ר' אליעזר. אבל ברייתא דברי הכל היא. מיהו שינויי דחיקי לא משנינא לך, ואפילו יצא בשערו ובצפרניו יכלת לאוקומה. והואיל ולא היה חייב אלא יום ראשון שהוא מן התורה, ומספיקא במקצת היום הוה סגי ליה כדברירנא, ואיהו אשכחיה דהוה מתאבל עליה כל היום, כמו שהיה בדעתו להשלים שבעה, ואמר ליה צורניתא בעית למיכל. דבאבילות שהוא יום אחד סגי ליה במקצת היום, כגון שמועה רחוקה [מו"ק כ' ע"א], ליכא צורניתא, דתכף שנהג אבילות קצת מיד הלך האיבול. ואמר ליה דקים ליה ביה שכלו לו חדשיו ואבילות שבעה חייב. ולענין חליצה אם לא יצא בשערו ובצפרניו ומת תוך שלשים פוטר אמו מן התורה, וחולצת מדברי סופרים, כדברירנא בפרק החולץ [ל"ו ע"ב]. ובהדיא אפסיקא הלכתא בפרק ר' אליעזר [שבת קל"ו ע"א] כרשב"ג דקאמר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל. הלכך ליתא לדר' אבהו, דכל ששהה ל' יום אפילו הוא בן שמונה ולא גמרו סימניו ודאי בן קיימא הוא, דאי לא הוה בר קיימא לא הוה חיי. הילכך הואיל וליתא לדר' אבהו, ר' ורשב"ג לא פליגי במידי, דר' אמר דבן שמונה אם יצא בשערו ובצפרניו בחזקת בן קיימא הוא ומטלטלין אותו ומלין אותו בשבת, ואם לא גמרו סימניו אין מטלטלין אותו, כדקתני בברייתא. ורשב"ג אתא למימר דאפילו לא גמרו סימניו אם חיה ל' יום אינו נפל. והא דאמרינן לרשב"ג הא לא שהא ספיקא הוי, דוקא כשגמרו סימניו, אבל בן ח' שלא גמרו סימניו אין מטלטלין אותו ואם מת תוך ל' אין מתאבלין עליו כלל. ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. וממה שכתב הר"ם במילה פרק א' [הי"ג] וביבום פרק [א' ה"ה] ובאישות פרק ב' [הי"א], שלא זכר כלל עשרים לבן שמונה, תבין דעתו כמו שכתבנו. אלא שקשה מה שכתב באבל פרק א' [ה"ו] וכל שלא שהה שלשים יום באדם הרי זה נפל, ואפילו מת ביום שלשים אין מתאבלין עליו. והיה לו לומר הרי זה ספק נפל ואין מתאבלין עליו אלא יום ראשון. והעיקר שהר"ם ז"ל לא איירי אלא בדין נפלים, כדקתני ברישא הנפלים אין מתאבלים עליהם, ופי' נפלים שלא הגיעו לכלל שבעה. והדר אמר וכל שלא שהה וכו' כלומר כעין נפלים שאין ידוע אם הגיעו לשבעה, כמו שנבאר [ו]הוא שיצא בשערו ובצפרניו דוקא, כמו שביארנו למעלה וכמו שנבאר לקמן. והיכא דקים ליה אם כלו לו חדשיו אם לאו, כמו שביארנו גם בפרק ר' אליעזר, שאפילו חיו כ"ט יום שלימים הרי זה נפל. אבל מי שעבר ז' חדשים בודאי, דאיכא למימר בר שבעה הוא ואשתהויי אשתהו, אמרינן הא לא שהה ספיקא הוי.
אבל מה שנמצא בספרים [פ"א אבל ה"ח] בן תשעה שנולד מת ובן שמונה שמת אפילו לאחר שלשים יום ומי שיצא מחותך או מסורס אעפ"י שכלו לו חדשיו הרי הוא כנפל ואין מתאבלין עליו ואין מתעסקין עמהם, הוא ודאי טעות סופר. והלשון הוא. ובן שמונה שמת תוך שלשים אי נמי אפילו מת ביום שלשים. ובמילה פרק א' [שם] כתב בפירוש גבי בן שמונה שנולד ושערו לקוי שאם שהה ל' יום הרי הוא ולד של קיימא והרי הוא כשאר הנולדים לכל דבר, שכל ששהא שלשים יום באדם אינו נפל, עד כאן. ואם הלשון הוא אפילו מת ביום שלשים, מה בא להודיענו עתה, הרי הוא כתב לעיל בפרק ההוא [פ"א אבל ה"ו] דבר זה. תריץ דההיא איירי דומיא דנפלים כדקאמר ברישא הנפלים וכו' וכל שלא שהה וכו', כלומר שאינו ידוע אם הגיע לשבעה חדשים או לא הגיע. ובא להודיענו שאעפ"י שחיה כ"ט ימים לא תימא הואיל וחיה כל כך נימא דבן שבעה הוא, אלא ודאי הואיל ולא חיה ל' יום שלימים לא הגיע לשבעה ונפל הוא. ובמימרא האחרת בא להודיענו זה הדין במי שעבר שבעה והגיע לשמונה בודאי, ולא הגיע לט' שלימים, שאעפ"י שחיה כ"ט ימים, הואיל ולא חיה כל שלשים יום, לא אמרינן האי בר שבעה הוא ואשתהוי אשתהי. והדין הוא כך, שאם הוא בן ח' ודאי ויצא בשלימות שערו וצפרניו, או דלא קים ליה לאבוה אם כלו לו חדשיו אם לא, הואיל ולא שהה ל', הוה ספיקא לרשב"ג, ומתאבל עליו יום ראשון. ובמקצת היום סגי, כמו שכתבנו. ובהא רבי לא פליג, דרבי לא איירי בסימניו מוכיחין עליו אלא בזמן שהוא חי. ואם לא יצא בשערו ובצפרניו, והוא בן ח' ודאי אפילו רשב"ג מודה שאם מת תוך ל' לא הוי ספק ואין מתאבלין עליו כלל, כדקתני בברייתא הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו, דאלמא ודאי נפל הוא, ואוקימנא בשלא גמרו סמניו. ומה שכתב הר"ם בהני דקא חשיב עם בן שמונה שמת ביום ל' ואין מתאבלין עליו, ודאי ר"ל בשלא גמרו סימניו דוקא. והיה לו לפרש ולא לסתום.
ואית דמפרשי ובן שמונה שאם הביא סימנין תוך עשרים אינן כלום, דתוך זמן נינהו, עד שיהא בן עשרים, דשנת עשרים שלו כשנת י"ג של שאר בנים. ולא נהיר, דהאי שנת עשרים לאו שלימים נינהו כדפרישנא. ואי איירי משתי שערות כלל, הא קיימא לן [נדה מ"ה ע"א] תוך זמן [כלפני הזמן]. ואי סבירא ליה כרבא דבעי מעת לעת מכל... ואית דמפרשי שאם הביא שתי שערות בי"ג הוי גדול כשאר בנים. והכי קאמר שאם לא הביא תוך כ' הרי הוא גדול אעפ"י שלא נראו בו סימני סריס, שהאיחור הזה מוכיח עליו שהוא לקוי ממעי אמו. ולא נהיר, דהוה ליה למימר עושין בו מעשה אם הוא בן עשרים. והעיקר כמה שפירשנו. וליתא לדרבי אבהו בבן שמונה כלל. ומשאר מילי הלכה הוא, [כדכתיב]נא ביוצא דופן. ולענין אשה שהלך בעלה למדינת הים וילדה אחר זמן מרובה, מסתברא דלא אמרינן דמשתהי אלא תלתא ירחי, כדעבד רבה עובדא, אבל טפי לית לן למשרא, וכן כתב הר"ם בקדושה פרק ט"ו [איסו"ב הי"ט] שכתב ואין העובר משתהא במעי אמו יותר משנים עשר חודש.
איזהו סריס. כלומר שאם נולדו בו סימני סריס חשבינן ליה כסריס וגדול הוא. דוקא שהגיע לעשרים ולא הביא שתי שערות. אבל קודם עשרים לא חשבינן ליה כסריס. ואפילו הביא שתי שערות לאחר עשרים חשבינן ליה סריס מעשרים ואילך. לקוי. רך. מחליק. חלק כאשה, דבשר האיש אינו חלק אלא אשפרי בלעז. ריתחא. אשקומא בלעז. כיפה. ארק בלעז. דוחה. שאינו נדבק בכלי, אלא צולל במים. מחמיצין. מסריחין כששוהין. הבל. חמימות, כמו עשן. מתקשה. התשמיש קשה לה. שיפולי. כמין כף יש לאשה למעלה מאותו מקום... סריס. מאחר שהגיע לעשרים ולא הביא שתי שערות... [סימ]ני סריס. דאמרינן דהוי סריס. רב הונא אמר. דכל אותן סימנין שנאמרו [בסריס, עד שיהא בכול]ן, ואם לא הביא כולן קטן הוא עד שיגיע לרוב שנותיו ולא הביא שתי שערות, דומיא דלא הביא סימני סריס, כדאיתא ביוצא דופן [נדה מ"ד ע"ב]. ור' יוחנן. דבאחד מהן הוי סריס. בזקן. זקן העליון. כשלא הביא. שאין לו זקן. ברת. אשיא לו בתי. ולרב נחמן לא היה זקן. כמאן כרב הונא. דבעי כולהו, דאי כרבי יוחנן למה היה צריך להרחיצו בימות הגשמים, יעיין באחד משאר הסימנין. סיכי. יתדות זקן, כלומר מקומות מקומות היו לו [בז]קנ[ו] שיער. וקיימא לן כרבי יוחנן. וכן פסק הרי"ף, והר"ם באישות פרק ב' [הי"א]. בידי אדם אין. כלומר סריס אדם חולץ, אבל סריס חמה דהיינו בידי שמים אינו חולץ. אלמא הלכה כרבי עקיבא, דמחלוקת ואחר כך סתם הוא והלכה כסתם. [טעמא ד]בעלה, שלא במקום מצוה, והוי בכרת, והויא זונה. [דיבם]. אם בעל יבמה אחד מן השוק לא נעשית זונה ומותרת ליבמה, ולכהן אם נתארמלה.
<h2>דף פא.</h2>
אסורה ליבמה. כאשת איש שזינתה שאסורה לבעלה, [וכן לכהו]נה, דנעשית זונה. בדידיה. דאפילו איהו אם בעלה פסלה, דלאו בר חליצה הוא. דבעלוה. דנעשית זונה. דרבי יהודה. בפרק הבא על יבמתו [ס"א ע"א]. הילכך ליתא לדרבי יהודה, דמחלוקת ואחר כך סתם הלכה כסתם. מאכילה. דמותר בה, שלא נעשית חללה בביאתו. אבל סריס אדם לא. לא יחלוץ. אם שם אח אחר. נושא. אשה. אבל לא נישא. שהוא כזכר, והבא עליו הוי בא על הזכור. כזכר. בגמרא מפרש פלוגתייהו. מוליד. דדייקינן ויליד ביתו הם יאכילו, ותידוק נמי ראוי להוליד. קמ"ל. בתרומה. דתני במתניתין דוקא בזמן הזה שהיא דרבנן, דקסבר ריש לקיש דרבי יוסי סבר דספק זכר ספק נקבה הוא. ובדרבנן לקולא, היכא דלא מצי למיגע באיסורא דאורייתא. אבל בזמן חזה ושוק, דהיינו בזמן שבית המקדש קיים, אינו מאכילה אף בתרומה דרבנן, דלמא אתי לאוכולה בתרומה דאורייתא, כגון דגן תירוש ויצהר. אף מאכילה. כלומר ובתרומה דאורייתא, דקסבר ר' יוחנן דודאי זכר הוא ואשתו [גמור]ה היא. דרבנן. וקא מוקמת למתניתין דתני מאכילה בתרומה, בתרומה ב[זמן] הזה דרבנן. שאני שונה. ברייתא עיגול של תרומה שנפל במאה עגולין של [חולין או] של תרומה טמאה בטהורין. עולה. כלומר בטל. ואעפ"י שנתב[טל]ה צריך להרים אותו של תרומה מפני גזל השבט. ומשום הכי נקט עולה. ואי תרומה בזמן הזה דאורייתא הואיל ועיגול דבר חשוב הוא לר' מאיר דאמר כל שדרכו למנות מקדש, כלומר שלפעמים נמכר במנין אעפ"י שלפעמים נמכר באומד היה לנו לומר שאינו עולה. ואע"ג דתרומת תאינים דרבנן, אפילו הכי אי תרומת דגן תירוש ויצהר בזמן הזה דאורייתא לא מבטלינן דבר חשוב של תרומה אפילו בתרומה דרבנן, דלמא אתי לבטולי דבר חשוב של תרומה בתרומה דאורייתא. אלא ודאי השתא ליכא שום תרומה דאורייתא. והואיל ולא מצי למיגע כלל באיסורא דאורייתא לא בהאי איסורא ולא בדדמי לה קסבר ריש לקיש שלא החמירו בדבר חשוב כי ה[יה לנו] לאסור בכל מקום שהוא, אלא עולה ומתבטל בשיעורו. אמר ליה. כלומר לא תידוק מהאי ברייתא דעיגול דתרומה בזמן הזה דרבנן. דלעולם אימא לך דמדאורייתא היא, והיינו טעמא דעולה דליכא למיגע במאי דדמי להא מילתא לאיסורא דאורייתא, שאפילו יבטלו בתרומה דאורייתא מה שנמכר לפעמים במנין ופעמים באומד, ליכא איסורא, שהרי אני שונה חתיכה של חטאת טמאה שנתערבה בטהורות עולה בשיעורה ואעפ"י שהיא אסורה מן התורה לא הוי דבר חשוב, הואיל ופעמים נמכרת באומד, אעפ"י שפעמים נמכרת במנין, דלא הוי דבר חשוב אלא את שדרכו למנות, כלומר שאינו נמכר לעולם באומד אלא במנין.
שנינו, במתניתין דערלה. בפירושי רבינו שלמה לא נמצא דתנן תנן דלא תנן לא תנן, אלא דתנן. דתנן. בערלה פרק ג' [מ"ו]. חבילי. מפרש בירושלמי [שם ה"ה] כמה היא חבילה עש[רים] וחמשה זירים. תלתן. פנגרג, ומין קטנית הוא. ידלקו. דכלאים [אסורי]ן בהנאה. איכא מאן דאמר דלא גרסינן ואחרות באחרות. [דספק ספ]יקא היא, וספק ספיקא מותר. ואי סבירא ליה להאי תנא דמתניתין [דספ]ק ספיקא אסור, הוה ליה לאתויי ממתניתין סייעתא לשמואל דאמר [בר]יש התערובת [זבחים ע"ד ע"א] דע"ז ספק ספיקא אסור. ולא אשכח תנא דסבירא ליה כותיה אלא רבי יהודה דברייתא דאסר בשאר איסורין ספק ספיקא, כדאיתא התם, שהמשנה יותר שגורה בפי הכל מהברייתא. והעיקר דאחרות באחרות גרסינן, דלא אמרינן ספק ספיקא להתיר התערובת השנית, אלא ספק ספיקא מותר אחר שנתבטל ברוב להתיר התערובת השלישית, כדאיתא התם ר' שמעון אומר נפל מרבוא לשלשה ומשלשה למקום אחר מותר. אלמא האי מתניתין דתני ואחרות באחרות אסורות אתיא למאן דאמר ספק ספיקא מותר, וכן כתב הר"ם במאכלות פרק י"ו [ה"י]. ומאן דמפרש דהאי דאמר התם פירש אחד מהן לריבוא ומרבוא לריבוא מותרין, דהוא הדין דברבוא הראשון נמי מותר. והאי דנקט הכי לאשמועינן דמאן דאסר אסר בכמה ספיקות לאו מילתא היא. דבהדיא אמרינן במילתא דרבי שמעון נפל מרבוא לשלשה ומשלשה למקום אחר מותר. אלמא לא אשכח היתרא אלא בתערובת השלישית. כולן ידלקו. ולא סגי להו בהולכת הנאה לים המלח כדסגי לן בע"ז כדאיתא בסוף כל הצלמים [ע"ז מ"ט ע"ב]. דשאני ע"ז שתופסת דמיה. ואעפ"י שאין איסורה מתבטל, ואעפ"י שאפילו כשהוליך הנאה לים המלח נשאר האיסור [בעין], מכל מקום מחזי טפי בדבר שתופס דמיו שאינו נהנה מן האיסור טפי מדבר שאינו תופס דמיו. וכל איסור תערובת דרבנן, דמדאורייתא חד בתרי בטיל, שכל דבר בטל ברוב. ובפרק כל הצלמים תרצנו זה בענין אחר, וביארנו זה בארוכה.
<h2>דף פא:</h2>
שדרכו לימנות. דבר חשוב הוא ומקדש תערובתו ואוסרו. פרך. שם מקום. ואית דמפרשי על שם שנפרכין, כדאמרינן בפסיקתא [רבתי פרש' י"א] דפרשתא דישראל ויהודה. [רבים], אל גינת (ה)אגוז ירדתי למה נמשלו ישראל לאגוז, שיש בו שלשה מינין [ש]ל פרך שנפרך מעצמו. באדן. שם מקום. חלפי. צלעות של תרדין. קולחי. כרובים גדולים עם עלין שלהן, וכרוב של ארץ ישראל הוא גדול כאילן, כדאיתא פרק בתרא דכתובות [קי"א ע"ב]. של בעל הבית. אבל של נחתום לא, שהם קטנות. והא דאמרינן לקמן דפרוסה של לחם הפנים לא בטלה, שאני לחם הפנים דסמידא טפי ומנופה ביותר ואפילו פרוסה הוי דבר חשוב, דראויה להתכבד בה לפני האורחים. לערלה. כגון אגוז ורמון וחביות, אוסרין הכשרים משום ערלה. לכלאי הכרם. כגון תרדין וכרוב ודלעת.
שנינו. במילתיה דר' מאיר, ותרוייהו בלישנא דקאמר ר' מאיר פליגי. איכא מאן דדייק דהואיל ור' יוחנן וריש לקיש פליגי בלישנא דרבי מאיר אלמא הל[כתא כותיה], ופסקי כר' יוחנן אליבא דר' מאיר, וכל שאינו נמ[נה תמיד] אוסר תערובתו ואפילו נתערב באלף, והיינו דאמרינן בי"ט [ביצה ג' ע"ב] גבי ביצה, ובפרק גיד הנשה [חולין ק' ע"א] גבי חתיכה של נבילה שאוסרת כל תערובתה, ובפרק כל הזבחים שנתערבו [זבחים ע"ב ע"א] גבי חטאות המתות שאוסרין תערובתן, דמותיב בכל הני וניבטלו. וכי תימא חשיבי ולא בטלי, הניחא לריש לקיש דאמר כל שדרכו לימנות שנינו, דביצה וחתיכה ובעלי חיים פעמים נמכרים במנין ופעמים באומד, שלפעמים אדם מוכר כל עדרו בבת אחת. אלא לרבי יוחנן דאמר את שדרכו לימנות מאי איכא למימר. והר"ם פסק במאכלות פרק י"ו [ה"ט] כרבנן וכרבי עקיבא. וכן עיקר, דיחיד ורבים הלכה כרבים, והלכה כרבי עקיבא מחבירו. ורבי יוחנן וריש לקיש פליגי מאי קאמר רבי מאיר לברורי מאי קאמר איהו ומאי קאמרי רבנן, אבל אינהו גופייהו סבירא להו כרבנן, [הכי פיר]ושא דשמעתא, ריש לקיש סבר דתרומה בזה"ז [דרבנן משו]ם דאשכח ברייתא דתני דעיגול בעיגולין עולה, כדפרישנא, [ועיגול] אינו נמכר אלא במנין, לא כמו שפירש רבינו שלמה, ודבר חשוב הוא אפילו [לרב]נן, דקסבר ריש לקיש דרבי מאיר סבר כל שדרכו לימנות מקדש, ורבנן לא סבירא להו הכי אלא הני שיתא דקא מנו מפני שאינם נמכרים אלא במנין. ואפילו רבנן מודו בכל מה שאינו נמכר אלא במנין, ואיירו בהני שיתא מפני שהם הדברים החשובים שהיו באותו זמן, שלא נמכרים אלא במנין. ואמר ליה ר' יוחנן מהאי ברייתא דעיגול לא תדוק דתרומה בזמן הזה דרבנן, דלעולם דאורייתא היא, ומשום הכי עולה דלא מצי למיגע באיסורא דאורייתא אעפ"י שאינם נמכרים אלא במנין [מפני שאני] שונה ברייתא בחתיכה גם כן שאינה נמכרת אלא במנין, [ואפילו] רבנן מודו בה, דמי סברת דבמימרא דרבי מאיר גרסינן [כל שדרכו לימנות] ותידוק דטעמייהו דרבנן בהני שיתא דקא מנו משום דנמכרים לעולם במנין, והוא הדין לשאר הדברים שאינם נמכרים אלא במנין. לא. רבי מאיר הוא דקאמר דדבר חשוב הוי מה שאינו נמכר אלא במנין, ורבנן לא סבירא להו שהחשיבות יהיה תלוי במכירתו במנין אלא לקחו הדברים החשובים בעצמם.
ודתנן תנן דלא תנן לא תנן. כך נמצא בספרים, כלומר מה ששנו חכמים שהם דברים חשובין ואוסרין בכל שהן אוסרין, ואותם שלא שנו [במשנתינו אינם אוסרין בכל] שהן. וכל שכן אותן ששנו בהדיא שאינן אוסרין [בכל שהוא]. והאי דמותיב בריש י"ט גבי ביצת טריפה וכי תימא ביצה חשיבא ולא בטלה, הניחא לריש לקיש, כלומר יכלת לאוקומה כרבי מאיר דביצה פעמים נמכרת באומד ופעמים במנין, אלא לרבי יוחנן, כלומר דאמר אפילו לרבי מאיר לא הוי דבר חשוב אם ימכר לפעמים באומד מני הא. ובעי למימר דתנא דליטרא קציעות היא. ואוקמה רב אשי בביצה ספק י"ט ספק חול דדבר שיש לו מתירין אפילו בדרבנן לא בטיל. ומאי דמותיב בגיד הנשה עלה דמתניתין דחתיכת נבילה אוסרת [בכל שה]וא ותיבטל ברובה, כלומר בששים, לרבנן קא מותיב דהלכתא כותייהו. הניחא לריש לקיש דאמר כל שדרכו לימנות שנינו, כלומר דרבי מאיר ורבנן מודו באת שדרכו, וחתיכה אינה נמכרת אלא למנין, משום הכי אינה מתבטלת. אלא לרבי יוחנן דאמר דלרבנן [לא] הוי חשוב משום מנין, אמאי אינה מתבטלת האמר ר' יוחנן התם דחתיכה אינה דבר חשוב. ומשני דחשיבות איכא בגוה דחתיכה, והויא דומיא דהנך שיתא דמנו שאוסרין בכל שהן, דחשיבא מפני שהיא ראויה להתכבד בה לפני האורחין. ואליבא דרבנן קא מותיב. והיינו דלא אוקמה ברישא דתנא דליטרא קציעות היא, כדעבד בי"ט ובתערובות, דאי הוה בעי מני מתניתין כדהתם, אפילו אליבא דר' יוחנן מצי לאוקומה כרבי מאיר דחתיכה אינה נמכרת אלא במנין. אלא אליבא דרבנן דהלכתא כותייהו הוא דבעא אמאי חתיכה אינה מתבטלת, כדפרישנא. ומאי דמותיב בריש התערובות גבי בעלי חיים דקאמר שאינן [בטלי]ן ונבטלו ברובא, וכי תימא חשיבי, הניחא לריש לקיש וכו' דאמר דרבי מאיר סבירא ליה כל שדרכו, ומתניתין רבי מאיר, שלפעמים נמכרים באומד, כדפרישנא [לעי]ל. אלא לרבי יוחנן וכו' מני הא. ובעי למימר דתנא דליטרא קציעות [היא]. ואסקה רב אשי אפילו לרבנן, דהואיל ובעלי חיים הם חשיבי ולא בטלי. הילכך כל הני מתני' דגיד הנשה ודריש התערובות אליבא דרבנן נינהו דהלכתא כותייהו, ואין החשיבות תלוי במנין אלא במה שהוא חשוב בעצמו. וכתב הר"ם פרק י"ו [מאכלות ה"ט] ויראה לי שכל דבר שהוא חשוב אצל בני מקום מן המקומות כגון חשיבות אגוזי פרך ורמוני באדן, שאוסר באותו מקום שהוא חשוב.
חתיכה ופרוסה. דרכן להמנות. ומדתני תעלה מוכח דלאו דבר חשוב הוא, דאי הוי דבר חשוב אעפ"י שנתערבה טמיאה בטהורה דאיכא הפסד מרובה אמרינן דלא תעלה. רבי יהודה אומר וכו'. טעמ' מפרש לקמן. דברי הכל. אפילו ת"ק מודה. ופירש רבינו שלמה דהואיל ואפשר למכרן לכהן דליכא אלא הפסד מועט לא מבטלינן איסורא דאורייתא. ואע"ג דעיגול נמי הפסד מועט הוא, שהרי יכול למכרו לכהן, שאני התם דעיגול גופיה דרבנן. קתני רישא תעלה. וקשיא לריש לקיש דהא ה[כא דר]כו לימנות ובטל. לפירוש רבינו שלמה מותיב אליבא דר' מאיר, לפירושא בתרא מותיב אליבא דרבנן. בשנימוחה. החתיכה, ואין לה חשיבות, הילכך מתבטלת. [אי] הכי. כלומר אי אמרת בשלמא דמיירי בשלימה קסבר דדבר חשוב היא.
<h2>דף פב.</h2>
לטעמיה. בכסוי הדם [חולין פ"ז ע"ב] ובהקומץ [מנחות כ"ב ע"ב] אמר הכי. בדידה. ואע"ג דליכא תקנתא לא בטלא. עדיפא ליה. לאשמועינן דלא בטלא, דאע"ג דשתיהן טהורות ושייך בהו בטולא טפי דאשכחן בתרומות [פ"ה מ"ג] דתרומה טהורה בחולין טהורין הכל מודים שעולה, ובטמיאה בטהורה חלוקין ב"ש וב"ה [שם מ"ד]. ועוד דאע"ג דנימוח הואיל והפסד מועט הוא לא תעלה. אשתכח השתא דלרבי יוחנן חתיכה לאו דבר חשוב היא. וברייתא מתוקמא בשלימה. ומשום הכי תעלה היכא דהוי הפסד מרובה דנתערב טמא בטהור, ואע"ג דלא הוי דבר חשוב, כי נתערבה טהורה בחולין טהורין, הואיל והוי איסורא דאורייתא והפסדה מועט, שיכול למכרו לכהן, לא תעלה. ובעיגול שתרומתו מדרבנן, אע"ג דהוי הפסד מועט תעלה. וריש לקיש סבר דחתיכה הוי דבר חשוב דדרכה לימנות ומוקים לכולה ברייתא בשנימוחה דלא הוי דבר חשוב, והיינו דתני ברישא תעלה, ואע"ג דלא הוי דבר חשוב היכא דהוי הפסד מועט כדתני בסיפא, אמרינן לא תעלה. הכי גריס רבינו שלמה. ולריש לקיש מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא. ופירש בשלמא לרבי יוחנן דמוקים לה בשלימה סיפא כיון דהוי הפסד מועט לא מבטלינן חתיכה שלימה שאסורה מן התורה הואיל ודרכה להמנות. אלא לריש לקיש דאוקמה בשנימוחה סיפא אמאי לא תעלה הא ליתיה לאיסורא בעיניה. האי פירושא לא דייק, חדא דאטו כי נימוחה ליתיה לאיסורא [בעיניה, הא] איסורא איתיה בעיניה אלא שנתפוררה ונשברה לחתיכות קטנות שאבדה חשיבותה. ועוד לרבי יוחנן מי ניחא, הואיל וקסבר דחתיכה לא הויא דבר חשוב דינה כשאר איסורין שמתבטלין בשיעורן, לא שנא הפסד מועט ולא שנא הפסד מרובה כדתנן סאה תרומה שנפלה למאה חולין תעלה. אלא ודאי אתרוייהו קא מותיב, והכי גרסינן מאי שנא וכו', הואיל ואין לה חשיבות לר' יו[חנ]ן דקסבר דחתיכה אין לה חשיבות. ולריש לקיש דאוקמה כשנימוחה אמאי תני סיפא לא תעלה.
בטומאת משקין. שנטמא הכלי שהחתיכה בתוכו על ידי משקין, ואין משקה מטמא כלי אלא מדרבנן. והואיל ולא הוי דבר חשוב לא גזרינן אטו טומאה דאורייתא ותעלה. וסיפא קדשים לזר נינהו. וקסבר האי תנא דכל איסורא דאורייתא מין במינו לא בטיל אפילו בדבר שאינו חשוב. ור' יהודה סבר דאפילו באיסורא דרבנן מין במינו לא בטיל. ולרבי יוחנן מתוקמא בשלימה, ולריש לקיש בשנימוחה. טומאת שרץ. הויא איסורא דאורייתא ולא בטיל. בטהורות. כדפרישנא לעיל. איסור לאו. טומאת בשר בלאו, דכתיב [ויקרא ז'] והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל. קדשים בחולין אתי בהו לידי כרת דאכיל להו בטומאת הגוף, והוי בכרת דכתיב והנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמים וטומאתו עליו ונכרתה. והאמר רבא. בפרק בתרא [קי"ט ע"א]. קשיא. וש"מ בהדיא דאפילו בחששות דרבנן שרי' נמי, דכל בדאורייתא לא שנא איסור כרת ולא שנא איסור לאו. הילכך כל בדאורייתא כל מה שאמרו חכמים גבי [איסור] כרת הוא הדין שאותו מאמר חכמים נמשך גם כן במה שהוא איסור לאו. והכי משמע נמי בפרק בתרא דהא דרבא אתיא עלה דמימרא דרב נחמן דאמר רישא דאיסור כרת חששו סיפא דאיסור לאו לא חששו. סיפא. דתני לא תעלה משום דיש לו מתירין, דלכהן מותר. בדיתא. שקר, דדבר שיש לו מתירין לא מקרי עד דמשתרי למאן דאסיר. ובעל הערוך גריס בריתא היא, כלומר דעת חיצונה היא, ודרך כבוד הוא שלא רצה לגנותו ולומר טעה, כמו שכתבנו פרק כיצד [כ"א ע"א]. ואע"ג דקסבר ר' יוחנן הכא דחתיכה לא חשיבא מיהא לית הלכתא כותיה, כדסתם לן תנא בגיד הנשה דחתיכה אוסרת תערובתה הואיל וראויה להתכבד בה לפני האורחין. אבל משארא הלכתא כותיה, דאת שדרכו לימנות שנינו לר' מאיר, ורבנן סברי דאינו תלוי במנינו אלא בחשיבות גופו, כדברירנא לעיל. ולכאורה משמע דהאי ברייתא דחטאת טמיאה דאמר [לא] תעלה לאו הלכתא היא. ומיהו הר"ם הביאה כמו שהיא בפרק ז' מפסולי המוקדשין [הכ"ג]. נראה שפירש הא דרב אשי הכי לעולם בין לריש לקיש בין לרבי יוחנן מיירי בשלא נימוחה, ולריש לקיש לא קשיא מידי, דאע"ג דחתיכה הוי דבר חשוב ואמור רבנן דלא בטיל, שניא חטאת טמיאה דלא אחמירו בה רבנן כולי האי, שהרי הכל טעון שריפה, ומשום הפסד קדשים לא גזור בהו רבנן ועולה בשיעורו. אבל לרבי יוחנן קשיא סיפא אמאי לא תעלה. וטעמא משום דהוי דבר שיש לו מתירין. והואיל וקיימא לן דחתיכה דבר חשוב, טעמא דברייתא כריש לקיש וכדעתיה דרב אשי. ואיכא מאן דאמר דהואיל ור' יוחנן סבירא ליה הכא דחתיכה אינה דבר חשוב, הא דאמרינן בגיד הנשה דחתיכה הויא דבר חשוב איירי דוקא בחתיכה מופלגת במינה. והא דהכא איירי בשאר חתיכות. וזה אינו, דאפילו אינה מופלגת במינה אדם מתכבד בה. ובשתי הפסקות תמצא חתיכה. ולא פליג התם בין מופלגת לאינה מופלגת. והוה ליה למימר התם בגיד הנשה [חולין ק' ע"א] הכא בחתיכה מופלגת עסקינן שראויה להתכבד בה לפני האורחין. ורבינו מאיר תירץ יכילנא לשנויי לך דההיא דחטאת איירי בחתיכה חיה, מיהו שינויי דחיקי לא משנינא לך. אפילו תימא במבושלת, לא דמיא לנבילה ודג טמא, דהתם ראויים להתכבד בהם לפני אורחים גוים דמותרים בהנאה, אבל חטאת אינה ראויה להתכבד בה כלל שאסורה בהנאה. וכת' דלא אמרינן דחתיכה הויא דבר חשוב אלא מבושלת. וזה אינו ממתניתין דע"ז דהני בשר בחלב וחולין שנשחטו בעזרה אוסרין בכל שהן. וודאי מיירי בחתיכה ואעפ"י שאסורין בהנאה אוסרין תערובתן בכל שהן. ומאי דאמר דלא אמרינן דהויא דבר חשוב אלא במבושלת לא נהיר, דחתיכה בין חיה בין מבושלת משמע. ובחיה נמי אדם מתכבד בה כשמראה אותה להם.
שרבו. שיש בקופה יותר מסאה של חולין, שאם נפלה התרומה נתבטלה ברוב הילכך תלינן בשאני אומר. אע"פ שלא רבו. דתלינן בשאני אומר. בדרבנן. באיסורא דרבנן. קשיא. דבדאורייתא לא אמרינן שאני אומר.
<h2>דף פב:</h2>
לרבי יוסי. דהא מתניתין דאמרינן מאכילה בתרומה ר' יוסי קא אמר לה. ואיהו סבר תרומה בזמן הזה דאורייתא. ראשונה. בימי יהושע. שניה. בימי עזרא. וקא אמר שכשגלו פעם ראשונה בטלה קדושת הארץ, והוצרכו לקדשה בפעם שניה. אבל קדושה שניה לא בטלה קדושת הארץ, ואעפ"י שגלו נשארה הארץ בקדושתה ואותה ירושה במקומה עומדת. שלישית אין להם. כלומר שהשניה לא פסקה. ירשו וירשתה, תרי ירושות, ותו לא כתיבי בקרא. בדרבנן. כלומר במילתא דליכא אלא איסורא דרבנן ולא מצי למיגע באיסורא דאורייתא, כגון תרומה אם היא בזמן הזה דרבנן. וקס"ד דטעמיה דר' יוחנן משום דבדרבנן לא בעינן רבויא, ולא מטעם שאני אומר מכשרינן, אלא אפילו אפכא לא אכפת לן. נתן סאה. ממי פירות, שאין משלימין את המקוה, דמכי נפלה שם נתבטלה אותה סאה. אבל אי נטל סאה תחלה לא מהני, דהואיל וחסר ברישא אין הסאה הזאת משלמת למי מקוה. עד רובו. כלומר שישארו כ"א ממים שהם מי מקוה, די"ט שנתן שם ממי פירות נתבטלו. דלא לשקול. כלומר שלא יטול כ"א, דלא להוי רובא ממי פירות. אבל מחצה למחצה מתבטל. ואי בעית אימא. לעולם רובא בעי, ושאני גבי קופות דאשאני אומר הוא דסמכינן, ושאני אומר אמרינן באיסורא דרבנן אע"ג דמצי למיגע באיסורא דאורייתא כגון איסור שנתערב בחד בתרי, דמדאורייתא שרי ומדרבנן הוא דאסור. והיכא דשייך למימר שאני אומר שרינן ליה, כדאמרינן בפרק כל הזבחים שנתערבו [זבחים ע"ד ע"א], טבעת של ע"ז שנתערבה במאה טבעות ונפלה אחת מהן לים המלח הותרו כולן. ולבטולי לכתחלה איסור תורה אסור. ואם ביטל קנסו אותו, כדגרסינן בתרומות פרק ה' [מ"ט] סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה חולין, ואחר כך נפל שם עד מאה, אם שוגג מותר ואם מזיד אסור. ובירושלמי [שם ה"ט] ר' א[בהו ב]שם ר' יוחנן כל איסורין שריבה עליהן בשוגג מותר במזיד אסור. וכתב הר"ם במאכלות פרק ט"ו [הכ"ה] דהואיל ו[קנס הוא לאח]רים מותר. ואיסורא דרבנן היכא דלא מצי למיגע לאיסורא דאורייתא, כגון עצים שנשרו מן הדקל ותרומת חוצה לארץ בטיל [ברוב ו]מותר לבטלה לכתחלה, דגרסינן בפרק עד כמה בבכורות [כ"ז ע"א] תרומת חוצה לארץ מבטלה ברוב, והאי [ברוב היינו חד] בתרי, כדאיתא התם. ובי"ט פרק קמא [ביצה ד' ע"ב] אמרינן מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן. והיכא דהוי איסורא דרבנן כי היכי דלא ליגע באיסורא דאורייתא, כגון בשר עוף ושמנו דגיד, נשאר באותו שיעור [ש]נתנו לאיסור תורה ומותר לבטלו לכתחלה. והיינו דאמרינן בי"ט פ"ק [שם] בדאורייתא לא מבטלינן איסור לכתחלה, בדרבנן מבטלינן.
נושא. לריש לקיש פריך, דמדליכא תנא דאיירי במתניתין באנדרוגינוס אלא ר' יוסי ור' שמעון, ש"מ דהאי בבא דאנדרוגינוס נושא סיומא דמילתייהו היא, ור' יהודה הוא דפסקא למילתייהו בטומטום. ומדקאמר נושא ש"מ דזכר ודאי הוא. ואם תאמר והיכי משמע מהא דזכר ודאי הוא, דלמא לעולם ספיקא הוא, ואפילו הכי נושא אשה, דאי זכר הוא שפיר נסיב, ואי נקיבה היא ליכא איסורא דאורייתא, דנשים המסוללות זו בזו איסורא דרבנן היא. וי"ל דמדקאמר נושא ולא אמר אנדרוגינוס שקדש קדושיו קדושין ש"מ דבר נשואין גמורין הוא ומאכיל אשתו בתרומה כזכרי כהונה, ואתא לאשמועינן דמאכילה בתרומה דתנן ברישא בתרומה דאורייתא, ...הוא, ונישא לכהן אינו אוכל בשביל הבעל. ומשני [תני אם נשא]. כלומר תני לשון דיעבד, דלאו זכר ודאי הוא דנהוי בר נשואין. וקאמר שאם נשא מאכיל את אשתו בתרומה דרבנן, דספק זכר הוא. ואתא לאשמועינן אבל לא נישא, שאינו אוכל בשביל הבעל אפילו בתרומה דרבנן, ואע"ג דספק נקיבה הוא אפילו הכי החמירו חכמים בנשואיו ליתן לו דין זכר ולא דין נקיבה כדי שלא ינשא, כדי שלא יבואו לספק חיוב סקילה במשכב זכור לכל הפחות ממקום אחד כדלקמן. ומותיב והא נושא קתני, ומשני דהאי נושא דקאמר לשון דיעבד הוא, דומיא דאבל לא נישא. אבל לא נישא. לשון דיעבד הוא, שאפילו נישא בדיעבד אינו אוכל בשביל הבעל. נושא נמי דקתני לאו למימרא שיהא בר נשואין, אלא שאם נשא מאכיל את אשתו בתרומה דרבנן. ודחי לא נושא, ואי לכתחלה משמע, כלומר דבר נשואין הוא, דזכר ודאי הוא, אבל לא נישא הוא כדקאמרת, וקשיא לריש לקיש. ומותיב לסיועיה לריש לקיש דודאי האי נושא לא אתא למימר דבר נשואין הוא. דאלמ' לת"ק, דהיינו ר' יוסי ור' שמעון מספקא להו. ומשני לעולם לת"ק נמי זכר הוא, ומיהו חייבין עליו בשני מקומות כדקאמ' לקמן [פ"ג ע"ב] ר' סימאי בשם ר' שמעון. וטעמ' מפרש לקמן. ולרבי אליעזר אין חייבין עליו אלא בזכרותו כזכר. הילכך מתניתין דייקא כרבי יוחנן, דרבי יוסי סבירא ליה דודאי זכר הוא אלא שחייבין עליו משני מקומות, כדמוכחינן לקמן מקרא.
<h2>דף פג.</h2>
ליתא למתניתין. דמשמע מינה דלרבי יוסי הוי ודאי זכר, דבברייתא קאמר רבי יוסי בהדיא דספיקא הוא. כך פירש רבינו שלמה, וכן עיקר כמו שנבאר. מדשבקיה ר' יוסי. בברייתא לר' שמעון, דהוא בר זוגיה במתניתין. ש"מ דאיהו הדר ביה. דאי תנאי הוא דפליגי אליבייהו הוו תנו תרוייהו, תנא דמתניתין ותנא דברייתא ר' יוסי ור' שמעון. ושמואל אמר וכו'. האי ברייתא כר' יוסי. בתוספתא [פ"ב] דבכורים היא שנויה, ורישא דברייתא הכי אנדרוגינוס וכו'. בלובן. זיבה דאיש היא לובן, כדאמרינן בפרק בנות כותיים [נדה ל"ה ע"ב] דזוב דומה למי בצק של שעורים. ונושא אבל לא נישא. האי תנא סבירא ליה דאנדרוגינוס ספק זכר ספק נקיבה הוא כדמשמע כולה תוספתא. הילכך לא מצינו למימר דהאי נושא משמע דלהוי בר נשואין ויהא זכר ודאי, דהא כולה ברייתא משמע דספק הוא. ומשום הכי ליכא למימר הכא דנושא בר נשואין משמע, כדדייקינן במתניתין דהכא. דהואיל ולא שמעינן לתנא דמתניתין הכא דלהוי אנדרוגינוס ספק, ותנא נושא לחודיה, ודאי לשון בר נשואין הוא וזכר ודאי הוא כדפרישנא, דאי אתא לאשמועינן השתא בנושא דספק הוא לא הוה תני הכי אלא אם קדש קדושיו קדושין. והיינו דלא מייתינן מהא סייעתא לריש לקיש דנושא דמתניתין דיעבד הוא, ולא משמע שיהא בר נשואין, דהא הכא תני נושא, ולשון דיעבד הוא, כלומר שאינו בר נשואין כזכר ודאי, אלא אם נשא מאכיל אשתו בתרומה דרבנן, בזמן הזה דליכא תרומה דאורייתא. כדאסיקנא לריש לקיש דאמר דספק זכר הוא לרבי יוסי. אבל לא נישא, שאם נישא לכהן אינו אוכל בשביל הבעל כדפרישנא לעיל. אי נמי דתוספתא דהכא לא איירי לענין תרומה כלל, אלא נושא מותר לישא אשה, דאע"ג דספק נקיבה הוא ליכא איסורא. ואסור לינשא, דספק זכר הוא, ואתי לידי ספק איסור סקילה ממקום אחד או משני מקומות למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. אבל מתניתין דהכא ודאי לענין תרומה איירי כדתני' ברישא מאכילה בתרומה. ומיהו אם נתקדש צריך גט מספק. וכן נראה שפירש הר"ם בקדושה פרק א' [איסו"ב הט"ו]. ואינו מתיחד. דספק זכר הוא, ויחוד אסור כדאיתא פרק בתרא דקדושין. ואינו נזון. בנכסים מועטים, שאינו נזון עם הבנות דדלמא זכר [הוא]. אלא הם ניזונות, ואם יש שם מותר הוא נוטל ממה נפשך, כדתניא במי שמת [ב"ב ק"מ ע"ב] טומטום ואנדרוגינוס יור[ש כ]בן וניזון כבת, ואסיק רבא יורש כבן בנכסים מועטים ונ[יזון כב]ת בנכסים מרובין. ואינו נעטף. כלומר ואינו נעטף כאשה, [ואינו] מספר כאנשים. דרך אשה לעטף ראשה ולכסותה [בסודר ואי]ן דרך האיש כן. ודרך האיש לספר ולגלח שערו, ודרך [האשה] לגדל שערה. ובעינן שינהיג עצמו בתספורת ובמלבושיו כאיש, שאם יתנהג בדרכי אשה יבא לינשא, ואתי לידי ספק חיוב סקילה, כדפרישנא לעיל. למתים. אם בן כהן הוא, דדלמא זכר הוא. בל תקיף. הקפת הראש. בל תשחית. השחתת זקן, דדלמא זכר הוא. אבל אשה פטירא מכל הני כדאיתא פ"ק דקידושין [כ"ט ע"א]. בכל מצוות. אעפ"י שהזמן גרמא. באודם. אשה אינה מטמאה אלא באודם, כדאיתא בנדה פרק שני [י"ט ע"א], ושמא נקיבה היא. וכן אסור לייחד עם האנשים דשמא נקיבה [היא]. בכל הספרים מצאנו ואין זקוק ליבום. כלומר שאם נתקדש לאחד מן האחין ומת פטור מן החליצה ומן היבום, דומיא דנשים שאינן יולדות כגון איילונית, שהאנדרוגינוס לא מוליד ואינה יולדת, דדרשינן אשר תלד פרט לאיילונית שאינה יולדת. ואית דגרסי ואינו זוקק ליבום, שאם אין שם יבם אלא הוא היבמה מותרת לשוק בלא חליצה ויבום, שאפילו הוא איש, סריס שמים הוא שלא היתה לו שעת הכושר. והכל אמת אלא דלהאי פירושא ניחא טפי כנשים, שאין שום אשה זוקקת ליבום. ואינו חולק. כלומר בנכסים מרובין. שהבנים דוחין אותו אצל הנקיבות. כדתניא במי שמת וניזון כבת כדלעיל. ואינו חולק. דאשה אינה חולקת אפילו בחזה ושוק, דלכל בני אהרן כתיב, ולא בנות אהרן. לכל עדות. דאשה פסולה לעדות, כדאיתא פרק שבועת העדות. בעבירה. למי שהוא לו ערוה, אם היתה אשה ודאית. והאי דפליגי הכא בהאי פרקא אי חייבין עליו סקילה ממקום נקבותו או לא, תרוייהו סבירא להו דזכר ודאי הוא. ומאן דפטר משום דזכר הוא. ומאן דמחייב מוכח מקרא. אבל האי תנא סבירא ליה דספיקא הוא, דאי הוה ודאי זכר מיפטר ממקום נקבותו. ופסול מן הכהונה. שאם נבעל בעבירה כדפרישנא נפסל מן התרומה אם הוא כהן כבת כהן שנבעלה לפסול לה. חייב על הנזקין. שאפילו אשה חייבת בנזק, כדאיתא פרק קמא דבבא קמא [י"ד ע"ב]. במזיד ושוגג. שזה [שוה בין] איש בין אשה. דם טוהר. עד מ' יום כזכר וטמיאה שבועיים כנקיבה, [דאזיל הכא] לחומרא [והכא] לחומרא. קרבן. במלאת ימי טהרה לזכר ו[נקיבה] ...דספיקא הוא. בקדשי הגבול. כגון תרומה ותרומת מעשר וחלה אם הוא כהן. ומעשר ראשון אם הוא לוי. ותנא נוחל ולא תנא חולק, לפי שאין חולקין [לו בגורן] אלא משגרין לו לביתו, כדאיתא לקמן פרק נושאין [צ"ט ע"ב]. איש ואשה. או אשה. בין שאמר איש או אשה הוי נזיר מספק. על טומאתו. על ביאת מקדש. אפילו ראה לובן ואודם כאחד, כדאיתא בהמפלת [נדה כ"ח ע"א], דכתיב מזכר ועד נקיבה, זכר ודאי ונקיבה ודאית. ואין שורפין. את התרומה כשראה לובן או אודם, דספיקא הוא. אבל ראה לובן ואודם כאחת שורפין את התרומה ממה נפשך, כדאיתא בהמפלת. ואינו נערך. לא בערך איש ולא בערך אשה, כדאיתא בהמפלת הזכר ואם נקיבה, זכר ודאי ונקיבה ודאית. ואינו נמכר לא כאנשים. בגניבתו, דאיש נמכר בגניבתו ולא אשה [סוטה כ"ג ע"א], ודלמא אשה הוא. ולא כנשים. באמה העבריה, דבבת הראויה ליעוד הוא דאיירי קרא, כדכתיב ואם לבנו יעדנה, ואנדרוגינוס אינו בר יעוד. איש ואשה. כלומר שאמר שאין זה איש או שאמר שאין זה אשה. רבי יוסי אומר וכו'. כדמייתי הכא בגמרא. ומדאמרינן הכא ליתא למתניתין כלומר דחשיב לאנדרוגינוס זכר, מקמי ברייתא, אלמא ברייתא לא חשיב ליה ר' יוסי ודאי אלא ספק. ומדפסיק רב הכא הלכה כר' יוסי באנדרוגינוס, ובהדיא קאמר בהמפלת [נדה כ"ח ע"א] אמר רב נחמן אמר רב אנדרוגינוס שראה לובן ואודם כאחת שורפין עליו את התרומה, אלמא לרבי יוסי ספק איש ספק אשה, ולא פליג כלל אתנא קמא, והכי פירושא אנדרוגינוס בריה בפני עצמה וכו' כלומר כל מה שאמר ת"ק הוא אמת באנדרוגינוס שהוא כבריה בפני עצמה, שעומד בספיקו לעולם, שספיקו אינו מתברר. אבל לא היה יכול לומר במוחלט אלו הדינין בטומטום שאינו כבריה בפני עצמה, שאינו עומד בספיקו אלא עד שיקרע, ואחר שנקרע ...נמצא זכר הרי הוא כזכר לכל דבריו, ואם נמצא נקיבה הרי היא כנקיבה לכל דבריה. ולא פליג את"ק כלל, אלא אתא לפרושי ולברורי מילתא דת"ק אמאי לא נקט טומטום, דטומטום נמי ספיקא הוא. הילכך הכי דינא טומטום קודם שיקרע ואנדרוגינוס לעולם יש להם חומרי אנשים וחומרי נשים בר מהני מילי דממעטינן מקרא. הילכך הואיל ואנדרוגינוס ספק זכר ספק נקיבה לר' יוסי דברייתא, מאכיל את אשתו בתרומה דרבנן השתא דליכא תרומה דאורייתא כריש לקיש. ואית דמפרשי דרבי יוסי פליג אתנא קמא, דקסבר דג' ספקות יש בו, ספק בריה בפני עצמה ספק איש ספק אשה. ונפקא מינה דאמו יושבת עליו לזכר ולנקיבה ולנדה. ואם אמר הריני נזיר שאין זה לא איש ולא אשה הרי זה נזיר. הילכך לרבי יוסי אין מאכילה אפילו בתרומה דרבנן, דהא איכא תרי ספיקי לחומרא, ספק בריה ספק אשה. ובפרק בתרא דיומא [ע"ד ע"ב] איכא תנא דסבירא ליה דכוי בריה בפני עצמה הוא. ולא נהיר, דאם כן היכי אמר רב דפסק כר' יוסי, שאם ראה לובן ואודם כאחת ישרפו את התרומה, ודלמא בריה הוא. ואע"ג דאיכא תרי ספיקי דטעונה שריפה משום ספק איש וספק אשה, אפילו הכי לית לן למשרף תרומה מספק דדלמא בריה היא. אלא תולין. וליכא לתרוצי דההיא דהתם פליגא אהא דהכא ואמוראי נינהו אליבא דרב, דאע"ג דהתם איכא אמורא, הכא ליכא אמורא אלא אמר רב ליתא למתניתין וכו', והיכי מצינן למימר דפליג רב נחמן אמר רב במאי דקאמר רב גופיה. אלא ודאי פירושא כדפרישנא. וכן דעת הר"ם שכתב בכמה מקומות שהטומטום ואנדרוגינוס ספק זכר ספק נקיבה, כמו שכתב בע"ז פרק י"ב [ה"ד] ובנשים [פ"ב אישות ה"ד] ובכמה מקומות. כתבנו זאת התוספתא מפני שהיא צריכה לפנים ולברורי מילתא דרבי שמעון. עד כאן תוספתא.
באנדרוגינוס. פירש רבינו שלמה דמתניתין דקסבר זכר ודאי הוא, ובי רב היינו רב הונא כדלקמן, ופליג אההיא דלעיל דאמר רב ליתא למתניתין מקמי ברייתא, כדפליג אהא דרב ההיא דלקמן דאמרינן אמר רב יהודה אמר רב אנדרוגינוס חייבין עליו סקילה משני מקומות. ודייק להאי פירושא מדהנך דהיינו הרכבה וקושי וקידוש ר' יוסי ור' שמעון איירו בהו, אנדרוגינוס דקא מדכר, מאנדרוגינוס דאיירי ר' שמעון בהדיא הוא דקאמר. ולא נהיר מכמה אנפי, חדא דבמילתא דאמר רב גופיה ליכא למימר הכי, דהא חזינן לקמן דרב הונא אמר הכי משמיה דרב, ורב אדא אמר [אמרי] בי רב, ואמרינן דסמכינן אמילתא דאמר רב הונא גופיה משמיה [דרב ולא] אההיא דאמר רב אדא בשם בי רב, דבי רב היינו [רב הונא]. ואפילו אמרינן בהדיא אמרי בי רב הלכה כר' יוסי דמתניתין הואיל ורב גופיה אמר ליתא למתניתין מקמי ברייתא לית לן למסמך עלה. וההיא דאמר רב יהודה אמר רב דלקמן לרבי יוסי דמתניתין דסבירא ליה דהוי זכר ודאי הוא דקאמר, כמו שנבאר. הילכך אין לפרש אנדרוגינוס כמתניתין אלא כברייתא. ועוד דלישנא הכי משמע, דאי אמרת בשלמא דמאנדרוגינוס דברייתא איירי, משום הכי נקט הלכה כר' יוסי, ולא אמר הלכה כר' יוסי ור' שמעון. דאע"ג דאיירי בהדיה בהרכבה, הואיל ולא איירי בהדיה באנדרוגינוס דפסקינן כותיה, לא אדכריה לר' שמעון כלל, כדי שלא תטעה דמאנדרוגינוס דמתניתין איירי. אלא אי אמרת דמאנדרוגינוס דמתניתין הוא דקאמר, הואיל ובכולהו איירי ר' שמעון בהדיה, אמאי שבקיה לר' שמעון, לתני הלכה כר' יוסי ור' שמעון. אלא לאו כדפרישנא. וכן נראה דעת הרי"ף שכתב ליתא למתניתין ופסק הא דאמרי בי רב בקושי ובקידוש הלכה כר' יוסי.
יעקור. דנקלט בשביעית, דקסבר דאין הרכבה קולטת בפחות מל' יום. צריך ל' ול'. שלשים לקליטה ושלשים להרחקה, דל' יום לפני שביעית עשו חכמים כשביעית. שלשה. וצריך להרחיק קודם שביעית שלשה ושלשים. שתי שבתות. וצריך להרחיק שתי שבתות ושלשים. כך פירש רבינו שלמה. וכן פירש הר"ם [פ"ג שמיטה ויובל הי"א]. ור"ת פירשה לענין ערלה, דאמרינן שלשים יום לפני ראש השנה עלתה לו שנה, בעינן שיהא נקלט קודם שלשים יום. כמה יהא קשויה. קיימא לן [נדה ל"ו ע"ב] דזבה דאורייתא לא הויא שתהא צריכה ז' נקיים אם ראתה מחמת קושי הלידה, דכתיב זוב דמה, ולא מחמת ולד. וכמה יהא קשויה דנימא דמחמת ולד הוא. מ' או נ'. קודם ללידה. חדשה. חדש תשיעי. קידוש. איסור, לשון פן תוקדש. דתנן. בכלאים פרק ז' [מ"ד]. קדש. אסר הכל הגפן והתבואה. וחייב לשלם התבואה, ואפילו למאן דלא דיין דינא דגרמי, דהא קא עביד בידים, כדאיתא בהגוזל [ב"ק ק' ע"א].
<h2>דף פג:</h2>
דבר שאינו שלו. והגפן שהיא שלו אסורה והתבואה מותרת. וא"ת בשר בחלב שאיסורו איסור הנאה וזה בעצמו וזה בעצמו היתר אדם אוסר אעפ"י שאינו שלו. דבשלמא שאר איסורין [לא ק]שיא, דהואיל וערב חלב בשומן נאסר, שהרי מאכילו חלב שהוא אסור מחמת עצמו, אלא בשר בחלב שלא נאסר האחד מהם אלא מחמת מה שעשה קשיא. וי"ל דשאני התם שעשה מעשה בגוף אותו דבר של חבירו שבשל זה עם זה. וכן נמי אם נתן חוט של פשתן בבגד חבירו ואינו נודע אסר. אבל הכא יכול לסלק זה מעל זה ששניהם ניכרים [ולא עשה] מעשה בגוף תבואתו של חבירו, כדאמרינן בפרק השוחט [חולין מ' ע"א] אעפ"י שאמרו המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה. ולמאן דפסיק התם כרב נחמן ורב עמרם ורב יצחק דאמרי דישראל אינו אוסר אפילו במעשה דלצעורי קא מיכוון, לא דמי דהתם הוא דאמרינן הכי משום שהאיסור הוא על ידי מחשבה שמחשב לשחוט לשום הרים לשום גבעות. אבל הכא איסורן הוא מחמת המעשה ולא מחמת מחשבתו שבלל האיסור עם ההיתר ואינו יכול לסלקו אינו ידוע. והא דאמרינן בפרק הנזקין [גיטין נ"ג ע"א] העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, אלמא אוסר, הטעם שהרי עשה בגופן מעשה שאוסרין לאותו דבר שהיו עומדים ונפסלו מיד תיכף שעשה אותו מעשה. אשתכח השתא דהכי דינא כולי עלמא מודו שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו בלא מעשה, ואם עשה מעשה בגופו של דבר אם נאסר מחמת אותו מעשה לא מחמת כונה, כגון עירוב דבר האסור בדבר המותר, כולי עלמא מודו שנאסר. והיכא דעבד מעשה שאינו אוסר אלא מחמת כונה, כגון שוחט לע"ז ודדמי להא מילתא, לעולא נאסר, לרב נחמן לא נאסר. שאעפ"י שאומר שלעבודה זרה מתכוין אין כונתו אלא לצערו. בי רב מנו רב הונא. כתב רבינו שלמה ואע"ג דאמרי פ"ק דסנהדרין [י"ז ע"ב] דבי רב היינו רב המנונא, הני מילי היכא דאיכא אמר רב הונא. אבל היכא דאמר איניש אחרינא אמרי בי רב היינו רב הונא. ואית דמפרשי התם אלא רב המנונא, לא תימא אמר רב הונא אמרי בי רב אלא אמר רב המנונא אמרי בי רב, ולעולם בי רב היינו רב הונא. ופסק הר"ם בכולן כר' יוסי. אולי גריס ורב הונא הלכה אמר, כמו שתמצא באסורי [ביאה] פרק ז' [ה"א] ובכלאים פרק ה' [ה"ח].
דבירי. שם מקום. ואותביה אבי כורסיה. כלומר הושיבוהו בחופה, דהיינו שנשא אשה וקרעוהו אחר כן ונמצא זכר והוליד שבעה בנים. מאין הם. אשתו זינתה. [מאי בינייהו]. בין ר' יוסי לאבוה. לפסול. אם יש שם אחין שלי[מים עמו, והטומטום] חלץ לה לר' יוסי פסלה לכולן, דספק הוא, וחולצין ולא מיבמין. לר' יהודה מיבמין, דחליצה דטומטום לאו כלום היא. ולחליץ. אי ליכא אלא זה הטומטום. לר' יוסי חולץ מספק לר' יהודה פטורה מן החליצה. משני מקומות. לר' יוסי ולר' שמעון דמתני' הוא דקאמר, דסבירא להו דודאי זכר הוא, ולא פליג אמימרא דאמר רב גופיה לעיל ליתא למתניתין מקמי ברייתא, כדפרישנא לעיל. ואותביה מרבי אליעזר. וקס"ד דמקשה דסבירא ליה נמי דזכר הוא, ואינו מחייב אלא ממקום אחד, הילכך אי סבירא ליה לרבי שמעון ור' יוסי דמתניתין דזכר ודאי הוא אמאי יתחייב משני מקומות. דקס"ד דהאי מקשה דלמאן דאית ליה זכר ודאי הוא אינו חייב אלא ממקום אחד. אלא ודאי רבי שמעון ורבי יוסי דמתניתין סבירא להו דספיקא הוא. והיינו דאיכא בין רבי שמעון ורבי יוסי ורבי אליעזר כדעתיה דריש לקיש דלעיל. ושני ליה לעולם לרבי יוסי ורבי שמעון זכר ודאי הוא ואפילו הכי חייב עליו משני מקומות כדרבי סימאי, כלומר כדאמר רבי סימאי בשם רבי שמעון. ולא מצית לפרושי דמילתא דרב גופיה הוא דאמאי דקאמר הוא דאמר כרבי סימאי לומר הוא דאמר כרבי יוסי ורבי שמעון דמתניתין, דהא אוקימנא לעיל לחייב עליו בשני מקומות איכא בינייהו. אלא פירושו כדפרישנא. וזה המקשה לא ניחא ליה בההיא שינויא, דהואיל וזכר ודאי אמאי יתחייב משני מקומות. ואייתי ליה ר' סימאי דאמר משמיה דרבי שמעון הכי ויהיב טעמא למילתיה.
זה אנדרוגינוס. והזהיר בשני המשכבות. ואת זכר. שלא יתחייב אלא בזכרותו. מנא להו. דלר' סימאי ואת זכר כל [זכר] במשמע. אבל לרבנן קרא באנדרוגינוס איירי, ואתא ואת זכר שלא יתחייב אלא בזכרותו. ור' סימאי. והוא הדין לרבנן, דתרוייהו מוקמי קרא באנדרוגינוס. ורבינו שלמה לא גריס ליה, אלא הכי גריס אשה שלא כדרכה מנא להו. והר"ם פסק באסורי ביאה פרק א' [הט"ו] שחייבין עליו סקילה בזכרותו, דהא [הלכה] כרבנן, אלמא הלכתא כותיה. נראה דעתיה דרבי אליעזר סבירא ליה נמי דספק הוא ואמ' דחייבין עליו סקילה דרחמנא רבייה לחייבו סקילה ממקום זכרותו. [וכן נראה דעת הר"ם ש]הוא פסק בפרק ג' [איסו"ב ה"א] ובנשים פרק [ד' אישות הי"ד] שקדושיו קידושי ספק. ופי' לא לכל אמר רבי אליעזר זכר מעליא הוא. דבשאר מילי הוי ספק. וטעמא דחייבין עליו ממקום זכרותו, דרחמנא רבייה. יקדש. ליקרב. כתב רבינו שלמה הרובע לא גרסינן הכא, שאין לך עוף רובע אשה. הנרבע והמוקצה. שהקצוהו לע"ז, ובמלוקין דקדשים קא מיירי. מטמאין בגדים. כדין נבלת עוף טהור דהואיל והני אינן ראוין להקרבה מליקתן נבילה. אתה מוציא. [זכר] ודאי ונקיבה ודאית דרשינן ולא טומטום ואנדרוגינוס, אלמא לר' אליעזר לא קדשי.
<h2>דף פד.</h2>
לא קדושין בתמורה. לא מבעיא בתחלת הקדש דלא קדיש, אלא אפילו המיר קדשים באלו דבבעלי מומין חיילא קדושה עלייהו, דכתיב טוב ברע, בהני לא חיילא. ולא מקדישין. לעשות תמורה, שאם היא קדושה... וסיפא אטריפה לחודה קאי.
[יש מותרות לבעליהן. כהן] הדיוט שנשא אלמנה, והוא הדין קידש. ובגמרא פריך לתני בתולה, דהא כשמת נעשית אלמנה. כשירה. וחלל מותר בכשירה. אח כשר. ואסורה לו, שנתחללה בביאת החלל. שקידש. אבל נשא לא, דהא נתחללה בביאתו. כשר. כהן, והיא אסורה לו. לתני קדש. כדתני בסיפא. נשא. כהן הדיוט שנשא. עשה. לגבי יבם, כי אם בתולה ולא בעולה, ולאו הבא מכלל עשה עשה. לא תעשה. אלמנה לא יקח. ואין עשה. דיבמה יבא עליה. כוליה פרקין. כגון ממזר וממזרת וחללה. וטעמא אמרינן בפרק שני [כ' ע"ב] גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה. בת ביקתא. בת בתה, כלומר משום השנויה בצדה תנא נשא ברישא אע"ג דהוא הדין לקידש. לתני בתולה. דכשמת נעשית אלמנה.
כתובה. דוקא מנה מאתים אבל תוספת יש להם, כדאיתא בכתובות פרק אלמנה [ק"א ע"א], ולא שנא הכיר בה ולא שנא לא הכיר בה אין לה כתובה. אבל חייבי לאוין הכיר בה יש לה כתובה, [לא] הכיר בה אין לה כתובה, כדברירנא התם פרק אלמנה. פירות. שאכל מנכסי מלוג שלה אינו משלם. ואעפ"י שפירות הם משום פרקונה והוא אינו פודה דלא קרינן בה ואותביניך לי לאנתו, אפילו הכי קנסוה רבנן. ולא מזונות. לא מיבעיא היכא דיתבה תותיה דלית לה, דבעמוד והוצא קיימא, אלא אפילו הלך למדינת הים ולותה ואכלה, דבכשירה חייב, הכא פטור. ולא בלאות. אם בלאותיה קיימין אינן נוטלין כשיוצאה. אלמנה וכו'. בגמרא מפרש.
<h2>דף פד:</h2>
הראשונים. כמו שהיא בשעה שנשאה אחיו שמת. מפילין. אותה לפני היבם. ואי בההיא שעתא לא הויא אלמנה מאחר, הויא שריא לזה שהוא כהן גדול. כשירה. ואסירא ליבומי אע"ג דבההיא שעתא דנסבה האח שמת הוה שריא ליה. משום סיפא. דתני אסורות לאלו ולאלו. דאסירא ליה. לבעל. אסירא ליבם, ההדיוט, שנתחללה בביאתו. אבל בתולה דחזיא לבעל וחזיא נמי ליבם. מתקיף לה. מילתא באפי נפשה היא, ומותיב מדוקיא דמתני' להא דר' יוחנן. מראשונה. והוו הבנים דור שני, ואסורים לבא בקהל. ומשניה. הוו דור שלישי ומותרין. כי ארחייהו. השני נשא שניה והשלישי בת ישראל או שלישית, הרי אלו מותרות לבעלים ואסורות ליבם. ואי אפיך. שהשני נשא בת ישראל והשלישי שניה אסורות לבעלים ומותרות ליבמין. גיורות. שנשאו גיורות, וישראל מותר בהם, והשני גם כן דקהל גרים לא אקרי קהל. אילונית. אם נשא שני בת ישראל והיא אילונית אסורה ליבם השלישי משום אשת אח שלא במקום מצוה, ולשני שהוא בעלה מפני שהיא בת ישראל. ואילונית גרסינן, שאם נשא הכשר אילונית מותרת היא לו. פצוע דכא. שנשא אסורה לבעלה ומותרת ליבמה כשר. והכשר שנשא כשירה. ויש לו אח פצוע דכא, אסורה ליבמה ומותרת לבעלה. פצוע דכא שנשא ישראלית ויש לו אח פצוע, אסורה לזה ולזה. [גר] שנשא גיורת מותרת לזה ולזה. כשירות. כהנות. להנשא ל[פסולין]. ...שמותרין בישראל. ואעפ"י שכהן אסור בחללה, כהנות [מותרות בחללים]. כשירה. לכהונה, דקיימא לן בת כהן כל זמן שמוצאה לינשא לכהן לא תנשא לישראל, דאמרינן בפסחים סעודת הרשות בת כהן לישראל וכו' כדאיתא באלו עוברין [פסחים מ"ט ע"א].
לא יקחו. תרי כתיבי באשה זונה וחללה וכו'. על ידי האיש. קס"ד להזהיר כשירות אתא שלא ינשאו לחללין. אמר רבא וכו'. והאי קרא לאו להזהיר כשירות אתא אלא להזהיר פסולות שלא ינשאו לכהנים. וכשם שהכהן מוזהר שלא לישא זונה וחללה כך הן מוזהרות שלא לינשא לכהנים. לא מזדהרה. כגון חלל בכשירה. וכן הלכתא כדאיתא בעשרה יוחסין [קידושין ע"ג ע"א]. שוה בכל. שאינם מיוחדים בכהנים בלבד. ולא ליבם. כגון שהם אחין מן האב ולא מן האם. ואם אמו של בעל היא שניה לבעל ולא ליבם.
<h2>דף פה.</h2>
דאי לית לה. דלית ליה לראשון נכסי, הכא כמאן דלית ליה נכסי דמי. כתובתה. אכל יבמות קאי. על נכסי. והוא דאית ליה נכסי. ואי לית ליה נכסי אית לה מיבם, שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. ואפילו מיבם. ואעפ"י שהיא מותרת לו, הואיל ומכח קידושי אחיו שהיו באיסור באת לידו שייך בה קנסא ולא עבדו בה רבנן תקנתא. והואיל ואסיקנא דלית לה כתובה, הא דמבעיא לר' אלעזר בפרק נערה דכתובות [נ"ג ע"ב] בת שניה יש לה מזונות או לא, אפילו בשניה לבעל ולא ליבם מבעיא ליה ולא אפשיט. הילכך אין לה מזונות. אין לה. דחיישינן דלמא תתעכב גביה. ומסתברא דהוא הדין נמי לחייבי עשה דהא איכא למיחש [נמי] דלמא תעכב גביה. ותימה על הר"ם שכתב בפרק כ"ד [אישות ה"ד] דחייבי עשה אם לותה ואכלה חייב הבעל לשלם. וצ"ע. לאחר מיתה. אם לא גירשה ומת, שיש לה מזונות מנכסיו כשאר האלמנות עד שתגבה כתובתה, דתנאי כתובה ככתובה, והואיל ומת ליכא למיחש דלמא תתעכב ותתיב גביה.
יש לה כתובה. מנה מאתים וכל שכן תוספת. דוקא כשהכיר בה, והכי אסיקנא בכתובות פרק אלמנה [ק"א ע"א]. אבל לא הכיר בה אין לה כתובה. ודוקא מנה מאתים, אבל תוספת יש לה דומיא דשניה, דלא גרעה אלמנה בשלא הכיר בה משניה, כמו שכתבנו פרק אלמנה. פירות. שכשמגרשה מוציאה ממנו פירות שאכל, דפירות תחת פרקונה נינהו, וזה אינו פודה, דלא קרינן בה ואותביניך לי לאנתו. מזונות. דוקא לאחר מיתה, כדאוקימנא לעיל. ובלאות. שמחזיר לה מה שכתב לה הבעל מנכסי צאן ברזל. ומנכסי מלוג נוטלת מה שבפניה והולכת כשמגרשה, כמו שביארתי פרק אלמנה. והיא פסולה. לכהונה, שנתחללה בביאתו. וולדה פסול. לכהונה, דחלל הוא. להוציא. לגרשה. אין לה כתובה. אפילו הכיר בה. דמדאלמנה דתני רישא יש לה כתובה מיירי דוקא בשהכיר בה, כדמסקינן פרק אלמנה [שם] לרב יהודה דתניא כותיה, סיפא דתני בשניות אין לה בשהכיר בה מיירי. ואפילו הכי אין לה כתובה מנה מאתים, אבל תוספת יש לה, כדאיתא פרק אלמנה. ולא פירות. שאינה מוציאה ממנו פירות שאכל. ולא מזונות. אפילו מת ולא גירשה. ולא בלאות. דוקא מנכסי מלוג, אבל מנכסי צאן ברזל אית לה. והכי איתא פרק אלמנה [שם], ושם ביארתי יפה יש לה בלאות ואין לה בלאות בין לרב כהנא בין לרב נחמן לפירושא קמא דהתם. וביארתי יפה הפירוש לדעת הר"ם [פכ"ד אישות ה"ז] והרי"ף. ומשם תבין זאת הברייתא. כשירה. לכהונה, שלא נתחללה בביאתו, דמדאורייתא שריא ליה. יש לה כתובה. ושאר מילי דחשיב לעיל, כשהכיר בה. ושניה אפילו הכיר בה אין לה.
<h2>דף פה:</h2>
הוא כשר. שלא נתחלל בביאתה, כדתניא בבכורות [מ"ה ע"ב] הנושא נשים בעבירה נודר הנאה ממנה ועובד עבודה יורש ומגרש. והיא פסולה. לכהונה, שנתחללה בביאתו. הילכך הוא משסה ומרגיל אותה לאותה עבירה, הילכך יהיב לה כתובה וקנסו אותו... ר' אלעזר, דמדינא לית לה כתובה, דכתובה היא תקנת חכמים שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, והאי בת גירושין היא. וקנסו אותה דסיפא לאו דוקא, כדקתני לקמן הוא כשר והיא כשירה לא קנסו אותו בכתובה, דלא שייך קנסא אלא בדיד[ה]. אבל כשהיא כשירה וולדה כשר היא משסה ומרגלת אותו לאותה עבירה, שיותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא. הילכך לא קנסינן ליה. ר' אומר. כלומר טעמא דחייבי לאוין כשהכיר בה יש לה כתובה כשאר נשים, מפני שאיסורן חמור ומפרש פרשי אינשי מיניה ואין צריך לחזק האיסור, שאם תנשא לו תפסיד כתובתה. אבל שניות איסורן קל, ואפילו יכיר בה תנשא לו, ועשו חיזוק בזה האיסור כדי שלא תנשא לו, שאם תנשא לו תפסיד כתובתה, דקסבר ר' דמדינא אית לה כתובה, דהואיל והכיר בה ונשאה רצה לותר לה הכתובה משלו. הילכך לא שייך קנסא אלא בה שתפסיד כתובתה כדי שלא תנשא לו. ומה טעם וכו'. כדפרישנא. לא קנסו אותו בכתובה, דאם כן הוי חוטא נשכר, שהרי היא סיבת העבירה ותטול כתובה שלא כדין. חלוצה. אינה אסורה לכהן אלא מדרבנן, דמחזיא כגרושה. וקתני במתניתין שיש לה כתובה. אמאי לא עשו בה חכמים חיזוק. דפסיל לה. שעשאוה כמו חללה שזרעה פסול ופסלה מתרומת אביה. מרגילה. כדפרישנא. מאי איכא. דלכולי עלמא חייבי לאוין וחלוצה [יש] להן כתובה ושניות אין להן כתובה.
ממזרת וכו'. דר' סבר דכל שהיא אסורה מן התורה, אעפ"י שהיא מרגילתו, דלא מפסלה משום ההיא ביאה [לא] קנסו, שאין דברי תורה צריכין חזוק. וודאי מפרש פרשי מיניה. אבל מה שהוא אסור מדרבנן [קנסו הואיל] ומרגילתו, דהיכא דהיא מפסלה לא קנסוה משום [שאינה מרגילתו] כדי שלא [תפסל. הילכך אין לנו] להפסידה כתובתה שיש לה מן הדין כדפרישנא. דהואיל והכיר בה ונשאה רצה לותר לה משלו. דודאי הוא משסה אותה והוא סבת העבירה, שהיא אינה רוצה לינשא לו, דהא פסיל לה לכהונה ומתרומת אביה. והואיל והוא סיבת העבירה לא קנסינן לדידה שתפסיד כתובתה, דאם כן מצינו חוטא נשכר. אבל בשניות שהיא כשירה וזרעה כשר, הואיל ואיסורן קל צריך חזוק. ומהו החזוק, שאם תנשא לו תפסיד כתובתה, שהרי היא סיבת העבירה ולא הוי איהו חוטא נשכר, דהא איהי סבת העבירה, דיותר ממה שאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא. וממזרת אסורה מן התורה הילכך הואיל והכיר בה אית לה כתובה, דרצה לותר לה משלו הואיל ונשאה, ואין צריך חזוק זה האיסור עד שנאמר שאם תנשא לו תפסיד כתובה. ולר' אלעזר דתלי טעמא אפילו באיסור תורה במרגילה, דקסבר דמן הדין לית לה כתובה, וקנסא שייך לדידיה כי יהיב לה כתובה היכא דהוא מרגיל לה לדידה דהוא סבת העבירה, הכא הואיל ולא נפסלה משום ביאתו, היא מרגלה ליה, דיותר משהאיש רוצה לישא היא רוצה לינשא. ואע"ג דבנה הוי ממזר, והואיל ובניה פסולין אע"ג דמחמתה היא לא שייך בה למימר רוצה לינשא שיהא זרעה פסול, אפילו הכי כיון דאפשר כר' טרפון דאמר יכולין ממזרים ליטהר, כיצד ממזר שבא על השפחה והוליד בן הרי זה עבד שחררו הרי זה בן חורין, הילכך רוצה היא לינשא לו והיא סבת העבירה, שהרי לא נפסלה היא מחמת אותה ביאה וזרעה יכול ליטהר. ומשום הכי לא קנסינן ליה למיהב לה כתובה. ולר' אלעזר. דפליג אדר' טרפון בעשרה יוחסין [קידושין ס"ט ע"ב] וקאמר שאין לו תקנה והוי עבד מחמת הש[פחה, ומ]מזר מחמת אביו שהוא ממזר, הא ודאי הוא סיבת העבירה, ושייך קנסא בדידיה למיהב לה כתובה ואפילו [לר"ש בן אלעזר מ]אי איכא בין ר' ור' שמעון בן אלעזר. משנישאת. והוא... דהלכה כרבנן כדכתבינן בפ"ק [י"א ע"ב].
דאורייתא. ונותן לה כתובתה. מרגלא ליה. דאיהי לא מפסלה משום ביאתו, וזרעה כשר כדדרשינן [י"א ע"ב] היא תועבה ואין בניה תועבין. לא מרגלא. משום פסול זרעה. בעולה. דחייבי עשה היא ולא חייבי לאוין. דאורייתא. ולא בעי חזוק ואית לה כתובה. היא מרגלה. שלא נעשית חללה לא היא ולא זרעה, דאין חלל מחייבי עשה. ש"מ דלר' אפילו חייבי עשה אית לה כתובה. ומיהו מסתברא דוקא כשהכיר בה, מטעמא דכתבינן דומיא דחייבי לאוין. אבל לא הכיר בה לא. ותימא גדול הוא על הר"ם שכתב בפרק כ"ד [אישות ה"ד] וחייבי עשה בין הכיר בה בין לא הכיר בה יש לה כתובה וצ"ע. ולר' אליעזר. בפרק הבא על יבמתו [ס' ע"א]. ספק סוטה. שקינא לה ונסתרה, ונאסרה לו מן התורה דכתיב ונטמאה שתי פעמים אחד לבעל ואחד לבועל. מרגלא ליה. דקסבר דלא פסיל לה בביאתו לא היא ולא זרעה. הא לא מרגלא ליה. דניחא לה לשתות ברישא ולא תפסל לכהונה. סוטה ודאי. אשת איש שזינתה ברצון, ומדאורייתא רמיא עליה בלאו כדאמרינן בפ"ק [י"א ע"ב] ומה אני מקיים לא יוכל לקחתה אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנבעלה. הילכך אית לה לר', ולר' שמעון דאמ' מפני שהוא מרגילה, הא איהי מרגלא ליה, דהא לא פסיל לה בביאתו ולא פסיל זרעה. ומדלא פריך לר' עקיבא דאמר יש ממזר מחייבי לאוין כדלעיל, שמע מינה דהא דאסיקנא בפרק החולץ [מ"ט ע"ב] הכל מודים בבא על הסוטה שאין הולד ממזר, אפילו מדרבנן קאמר. לא תאכל. כדתנן פרק אלמנה [ס"ז ע"ב] העובר והיבם והאירוס פוסלין ולא מאכילין. לא תאכל במעשר. בגמרא פריך זרה גופה מי לא אכלה במעשר. לא בתרומה. דלויה נמי זרה היא לענין [תרומה. מעשר]. מפרש בגמרא. מי לא אכלה במעשר. וכל זר לא יאכל [קדש כתיב (ויקרא כ"ז)] ומעשר ראשון לאו קדש אקרי.
<h2>דף פו.</h2>
אינה נותנת רשות. [לשלוחה] לתרום תרומת מעשר ממעשרותיו של ארוס, והוה [ליה כתורם שלא מדעת]. אתם וביתכם. השוה אותה לו, לימד על נשואה [ללוי]. ללוי. ולא לכהן מדין תורה פליגי, וקודם [קנסא] הכי דינא, אבל בתר קנסא נותנו לכל... כדלקמן.
<h2>דף פו:</h2>
צדוק. כהן [הוה, וקרא לבניו] לוים. בכל מקום. דלוי לא הוזהר על הטומאה. מפני מה קנסו לוים. בכמה מקומות בתלמודא [סוטה מ"ז ע"ב] בתר דקנסינהו עזרא. ניסת ללוי. זאת האשה שילדה מכהן הדרה לה זרה הואיל ונישאת ללוי. במעשר. בשביל בנה. והאי בן פסיל לה מתרומה, שהרי יש לה זרע מן הזר. בתרומה, דמקנין אביו. נישאת לישראל. זאת האשה שילדה מכהן ולוי, לא תאכל אעפ"י שמת בעלה אם יש לה בן ממנו. מת אותו בן חוזרת ואוכלת בשביל בנה לוי. ואם מת אף בנה לוי חוזרת ואוכלת בתרומה [כאשת] כהן. לא תאכל. שאין שם מי שיאכילנה. נישאת ללוי. זאת האשה בת כהן שנישאת תחלה לישראל. נישאת לכהן. זאת האשה עצמה תאכל בשביל בנה שהבן האחרון עומד במקום אביו לעולם. דהדרא. זרה שאוכלת בשביל בנה ונשאת לזר ומת, שחוזרת בתרומה בשביל בנה, מנא לן. ובת כהן כי תהיה אלמנה וזרע אין לה, ומרבינן בת ישראל שאוכלת בשביל בנה ונשאת לישראל ואין לה זרע ממנו שחוזרת. דרבי עקיבא. בפרק ארבע מיתות [סנהדרין נ"א ע"ב]. יתירא. דלעיל כתיב ובת כהן כי תהיה לאיש זר, ומצי למכתב וכי תהיה אלמנה וגרושה. מעוטי. דלעיל גבי בת כהן כתיבי. לשומרת יבם. שאינה יכולה לשוב בבית אביה, דהא אגידא ביבם. בנעוריה. בזמן שהיא ריקנית כעין נעוריה. והלא דין הוא. ולמה לי קרא. מה במקום וכו'. נישאת לאחד וילדה לו ומת בעלה ונישאת לאחר ולא ילדה לו ומת בלא בנים צריכה יבום ולא פטרה ולד של ראשון. עשה עובר כילוד. כתב ר"ש שאם היתה מעוברת פטורה, דכתיב [דברים כ"ה] ובן אין לו עיין עליו עד כאן. מה שכתב רבינו שלמה שאם היתה מעוברת פטורה, ודאי ר"ל עד שנראה מה יהיה אחרית הכונה [שאם ימות] או תפיל ופטורה דקאמר, ר"ל שחליצת מעוברת אינה חליצה וביאת מעוברת אינה ביאה. מקום שעשה וכו'. בת כהן שנישאת לישראל. ילדה לו בן ומת בעלה ונישאת לזר ומת בלא בן עדיין היא [אסורה ב]תרומה משום ולד של ראשון דכתיב וזרע אין לה והרי יש לה. מתים כחיים. מת בעלה ואחר כך מת בנה הרי הוא כחי ש[אינה צריכה] להתיבם. לא עשה. בת כהן שילדה מישראל ומת בעלה ואחר כך מת בנה חוזרת לתרומת אביה.
<h2>דף פז:</h2>
סריקא. מלשון אילן סרק [ב"ב כ"ז ע"ב], שאינו עושה פירות. נועם. וזו שהיה לה בן ולא נזקקה ליבם ונישאת לשוק ואחר כך מת בנה, אם תאמר תחלוץ הרי מתגנה על בעלה. הילכך ודאי ובן אין לה דקאמר רחמנא בשעת מיתת הבעל קאמר, והרי יש לו.
ואמרו לה. מפרש בגמרא עד אחד, דגבי עד אחד נמי תני אמרו כדאיתא בריש אמרו לו. תצא. כשאר אשת איש שזינתה ברצון. ואע"ג דהימנוה רבנן לעד אחד, אפילו הכי אית לה למידק. והואיל ולא דייקא קנסוה. גט. אם תרצה לינשא לאחר. מזונות. אפילו מה שלותה ואכלה. פירות. מה שאכל הבעל מנכסי מלוג שלה לאחר שנשאת לשני. בלאות. [פירש רבינו שלמה אפילו בלאותיה] קיימין. ועיקר הפירוש כך הוא שמה שבלה ונאבד אינו משלם לה, אלא נוטלת מה שבפניה והולכת. וכן פירשו הר"ם [פכ"ד אישות ה"ז] והרי"ף. ממזר. משני ממזר גמור, [ומראשון] ממזר מדבריהם. וזה נבאר בגמרא. במציאתה. כולה מפרש בגמרא. מן הכהונה. משום זונה. מן המעשר [ומ]ן התרומה, תרומת אביה, וקנסא הוא. כתובתה. בגמרא פריך כתובה מנא לה. חולצין. אח ראשון [מן ה]תורה, ורבנן גזור דלא ליבם. ואח שני חולץ מדבריהם, שמא יאמרו גירש [רא]שון ונשא שני ואשתו גמורה היתה ויוצאה בלא חליצה, כדאמרינן בגמרא גבי תצא מזה ומזה. ר' יוסי וכו'. הני כולהו סבירא להו דראשון בעל גמור, ולא קנסו לה במילתא דאמר כל חד וחד. ביאתה. ופליג אהא דתני ולא מיבמין. ואין הולד ממזר. אם החזירה ראשון. שלא ברשות. מפרש בגמרא שלא נצטרכה להיתר ב"ד, כגון שהעידו שני עדים בבית דין שמת בעלה, ונשאת מעצמה בלא היתר אחר. ומותרת לחזור לו דאנוסה היא. ברשות בית דין. בעד אחד, כלומר שהעיד לה העד בבית דין שמת בעלה, והתירוה ב"ד לינשא בעדותו. שאם לא העיד לה כך בב"ד אינו עדות, שאעפ"י שאמר לה שמת יכול לחזור בו ואין כאן עדות, שאין עדות אלא בבית דין, דהיתר האשה בבאו... למה... בב[ית דין]... שת... על פי זו העד[ות] שיתירוה בית דין לינשא. וזהו דאמרינן [ברשות] ב"ד. אבל בש[נשאת שלא ברשות], שהעידו לה שני עדים ב[ב"ד] שמת בעלה, שוב אינה צריכה לרשות ב"ד, כלומר שיתירוה לינשא, שהגדת שני עדים מסלקת מעליה אותו ספק איסור. אבל עתה דליכא אלא עד אחד להתרה צריכה היתר ב"ד, שהיתר ב"ד מסלק מעליה איסור שהיתה מוחזקת בו. אבל כל זמן שלא התירוה ב"ד, אעפ"י שהעיד לה עד אחד בפני הב"ד, אם נשאת בלא [רשות] ב"ד אסורין זה לזה. שעדיין לא [נסתלק] איסור שהיתה מוחזקת [בו]. עיין על קלף בראש הספר, כי שם מבואר הכל.
ותנן נמי. בכריתות [י"א ע"ב]. מהימן. ומייתי קרבן, ולא אמרינן חולין לעזרה מייתי. לאו משום דמהימן. ותידוק מינה דנאמן בכל מקום, ואפילו כשאינו מעיד עליו בפניו. דילמא. הכא גבי חלב לאו אעדותו הוא דסמכינן, אלא מפני שאומר לו בפניו ושותק ודאי מודה לדבריו. אבל גבי עדות אשה שאין כאן הודאה מבעל דבר לא מהימן. סיפא. דמתניתין דפרק אמרו לו. מזיד הייתי. ופטור מקרבן, דעדים לא מצו מכחשי ליה. הילכך כי מכחיש להו ואמר לא אכלתי הימנוהו משום מגו דאי בעי אמר [מז]יד הייתי ופטור. והכי מסיק התם פרק אמרו לו [שם י"ב ע"א] דטעמייהו דרבנן משום מגו. דהואיל ואיכא [מגו] מהימן לאפטורי מקרבן, דהוי כמאן דאמר לא אכלתי בשוגג אלא במזיד, ומהימן דלא מכחיש להו. מדפליגי בסיפא, ברישא מודו דעדות דחד ושתיק חייב. [אלמא] לאו משום עדותו היא, דמשום עדותו אינו מתחייב קרבן [אפילו] העידו שנים. אלא ודאי משום שתיקתו היא, וגבי אשה דליכא שתיקה דלהוי כהודאה תבעי מנא לן.
גרסינן בתורת כהנים [ויקרא פרש' ז'] בפרשת או הודע אליו חטאתו דקאמר ר' מאיר שאם [העיד]והו שנים מביא קרבן אמר ר' יהודה וכו' קרבן... שהרי אם ירצה להתירו... ומפרש טעמיה דרבי יהודה בכריתות פרק אמרו לו [י"ב ע"א] דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש, כלומר על טובה [הוא נאמן] יותר מכל בני אדם, שאם הוא אומר איני ראוי לטובה זו, מי יוכל להביאה לו על כרחו. וכפרה טובה היא לו. ונפקא מינה מהאי טעמא דאי אמרו לו שנים נטמאת טומאה חדשה, כלומר עכשיו, והוא אומר לא נטמאתי, לרבנן דטעמייהו משום מגו הכא ליכא מגו ומייתי קרבן. ולרבי יהודה לא מייתי קרבן. אבל בטומאה ישנה איכא מיגו, דמתרץ לדבוריה דמצי אמר לא עמדתי בטומאתי אלא טבלתי, והוי נאמן אי אמר הכי, הכי איתא התם. יאמר. כלומר מצי אמר הכי, הילכך מהימן משום מגו, דר' שמעון דברייתא הוא חכמים דמתניתין. אמר רבי מאיר. ר' מאיר לא פטר ליה משום מגו דמזיד הייתי, דלא משוי איניש נפשיה רשיעא, כדאיתא בכריתות בהדיא. ומילתא באפי נפשה אתא לאשמועינן דאפילו אי אמר בהדיא מזיד הייתי אם אמרו בתחלה נאמן. אבל [אם] היה דן עמהם ומכחישן ואומר לא נטמאתי, אעפ"י שאחר כן אמר מזיד הייתי אינו נאמן דודאי שקורי משקר. נזיר אתה. ולא תטמא. תנאי. העוקר הנזירות, כגון שאמר... דעתי היה שמותר אני לשתות יין מפני שאיני יכול לחיות בלא יין, או להיטמא למתים מפני שאני קובר מתים הרי זה נדרי שגגות, ואינו צריך שאלה. שומעין לו. ופטור, ואין מלקין אותו אם עבר, וכל שכן שאינו מביא קרבן נזיר. וטעמ' דנאמן מפרשי' לקמן בפרק מצות חליצה. מיגען. שטען תחלה לא נדרתי בנזיר. ובהא מילתא ליכא פלוגתא ואפילו רבנן מודו. ושמעינן מהא דמאן דאתרו ביה תרי לא תעשה כך, והרי נשבעת עליו, אם אמר תחלה כך וכך היה בלבי והשבועה אינה כלום נאמן, ואם השיבן תחלה לא נשבעתי אעפ"י שבסוף אמר כך וכך היה בלבי לא מהימן, ומלקין אותו. וכן כתב הר"ם בשבועות פרק ב' [ה"י]. אמר ריש לקיש. התם הוא משום דלא משוי נפשיה רשיעא. אבל מודי ר' מאיר לחכמים שאם אמרו לו שנים בעלת שפחה חרופה, והוא אומר לא בעלתי [דמהימן] במיגו דאי בעי אמר לא גמרתי ביאתי. אמר רב ששת מודה ר' מאיר לחכמים [בנזיר] שאמרו לו שנים נטמאת והוא אומר לא נטמאתי שפטור, מגו דאי בעי אמר נשאלתי על נזירותי.
<h2>דף פח.</h2>
דמהימן. דהא ודאי פשיטא לן, דאי לא מהימן אין לך אוכל משל חבירו ואין אדם סומך על בני ביתו. לא אתחזק איסורא. בהאי חתיכה. הא לא דמיא. קושיא הוא. [אטבל והקדש וקונמות. דאע"ג דאתחזק] אסורא סמכינן עליה. לתקנו. והואיל ובידו לתקנו סמכינן [עליה דפקע] איסורא, דאמרינן תקנו. מנא לן. דהואיל ואתחזק איסורא ואין בידו לתקנו והוא אמר שהוא מתוקן שיהא נאמן. לפדותו. ילך אל הגזבר ויפדנו. קדושת הגוף. קדשי מזבח. לאתשולי. נשאל לחכם, וחכם עוקר דבורו מכל וכל, ושב הדבר חולין כבתחלה. הילכך נאמן דמה לו לשקר הלא יכול לעשותו בהיתר על ידי מעשה שילך אצל חכם או שלשה הדיוטות וישאל על הקדשו. קונמות. שאמר קונם דבר זה עלי. יש מעילה. דבני פדיה נינהו, וכקדשי בדק הבית נינהו דבפדיה פקע איסורן. אין מעילה. דקונם לשון נדר הוא ולא פקע איסורו. אמר ר' זירא. כלומר לעולם עד אחד כי נאמן דוקא היכא דלא אתחזק איסורא או היכא דאתחזק איסורא כשהדבר בידו לתקנו. אבל אי אתחזק איסורא ואין בידו לתקנו ואמר ידענא ביה דמתוקן לא מהימן. ונדה דמהמנא ובעלה סומך במנינה והואיל וראתה אתחזק איסורא ואין בידה לתקן עצמה, גזירת הכתוב הוא, כדדרשינן וספרה לה מלמד שהיא סופרת לעצמה. והכא גבי אשת איש דאתחזק איסורא ואין בידו לתקן, לאו מדינא מהימן, אלא תקנתא דרבנן היא כדמפרש.
בסופה. אם בא בעלה, דתנן תצא וכל הדרכים האלו בה. בתחלתה. להתירה לינשא בעד אחד, דודאי היא דייקא ומנסבה דחיישא לקלקולה. לא לחמיר. כלומר לא נביא אותה לזאת החומרא, דהיינו שלא נעשה לה זאת הקולא להתירה לינשא בעד אחד. לאיזה צורך עשו זה חכמים. ומשני דמשום עגונה עשו כך, שלא תשב עגונה. ואית [דגרסי] אלא משום עגונה, כלומר זה שהקלו לה חכמים הוא ל[האמין] עד אחד הוא כדי שלא תשב עגונה, שהתירו לה שתנשא ומותרת והכל אחד.
לא תצא. קא סלקא דעתן משני. גברא אתא. דהא תנן ואחר כך בא בעלה, ודאי אשת ראשון היא ובזנות היא עם השני. דלא ידעינן. שאין אנו מכירין אם הוא הבעל הראשון אם לאו. בעד אחד. כשניסת לשני על פי עד אחד שהעיד שמת הראשון אמאי תצא, הרי לא הוכחש. לא ידעיתו ליה. ונותנין טעם לדבריהם אמאי אין מכירין אותו. הילכך כי נשאת על פי עד אחד תצא דתרי לגבי חד נינהו. אבל נשאת על פי שני עדים לא תצא, דהוו תרי לגבי תרי, ואוקי אתתא בההיא דוכתא דקיימא.
<h2>דף פח:</h2>
קיימא. וחייב לגרשה, שאין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו, וזו עומדת בספק איסור. ברי לי. שזה אינו בעלי, על ידי סימנין או טביעות עין, ואשם תלוי אינו בא אלא על מי שלבו נוקפו. דר' מנחם. בכתובות בפרק האשה שנתארמלה [כ"ב ע"ב] שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת כדאיתא התם. כי קאמר רב דלא תצא כגון וכו'. ואתי לאשמועינן דליתא לדרבי מנחם, והכי קאמר לא שנו אלא שהעיד עד אחד ונשאת ואחר כך באו עדים, אבל העידו שנים שמת אפילו לא נשאת עד שהכחישום שנים אחרים ואמרו שזה הוא בעלה ונשאת לא תצא. שאם לא רצה. כהן לקדש עצמו מספק טומאה ומספק פסולות. דפנו. הכהו עד שיקדש עצמו ויסלק עצמו מכל ספק טומאה וספק פסולות. בשלא נשאת לאחד מעדיה. כלומר שזה הכהן שנשאה לא היה עד שמת, אלא שנים אחרים העידו שמת בעלה, ונשאה זה הכהן על פיהם, ואחר כך באו שני עדים והעידו שכשנשאה זה הכהן היה חי ואח"כ מת. דאי אינם מעידים שמת לאו איסור כהונה לחודיה הוא אלא אף איסור אשת איש. הא ודאי פשיטא דצריך להוציאה משום ספק זונה. ובהא לא אצטריך קרא. ואפילו איהו הוה אחד מעדיה שמעידים שמת ואחר כך נשאה ולדידיה ליכא ספק זונה, הואיל והיא אינה יודעת אם כשנבעלה לו ברי לה... בעלה חי... היא מוזהרת [שלא לינשא] לכהן, שהאשה מוזהרת [גם כן], כדאמרינן בפרק הערל [פ"ד ע"ב]. דהאי ברייתא היא ב[נשאת לאחר] ודאי מחייב לאפוקה, ולא אצטריך קרא. אלא ודאי מיירי שזה הכהן שנשאה הוא אחד מעדיה, והיא גם כן כשנשאה אותה היה ברי [לה] שמת, דכשבאו עדים והעידו שכשנשאה היה חי ליכא ספק זונה לגבייהו, דלתרוייהו בריא להו שמת ובהיתר בא עליה, ואפילו הכי קאמר דדפנו ומוציאה משום איסור כהונה משום ספק זונה. כל שכן אם יש בה ספק אשת איש, כגון אשה שנשאת על פי שנים שאמרו מת ואחר כך [באו עדים] ואמרו שהוא חי. ובנשאת על פיו של כהן ליכא לאוקומה, דאסורה לו כדאיתא בפרק כיצד [כ"ה ע"א].
איסור כהונה שאני. [דישראל] לא מחייב לאפוקה, הואיל שבריא לדידהו שמת, ואפלו הכי אם הוא כהן משום איסור כהונה מחייב לאפוקה, שמעלה עשו באיסור כהונה. בעדים. כשהעיד כהן עם אחר על אשה שמת בעלה, ב"ד מוזהרין לטרוח אחר עדים שיכחישום כדי לקדש הכהן שלא ישא [את אשתו. ובדיעבד] אם נשאה לא תצא, דהא בריא להו שמת. ואי בעית אימא. לעולם דנשאת, ומיירי שבאו שנים [ואמרו] מת ואחד מהם כהן, ואחר כך באו שנים ואמרו שהוא חי, ונשאה זה הכהן [והיא אומרת בריא] לי שמת, אפילו הכי אסורה עליו אף משום זונה, דהואיל והעידו קודם שנשאה חייב להוציאה אף משום קדושת כהונה ומשום איסור אשת איש נמי לר' מנחם. מיהו כל היכא דכשנשאה ליכא משום איסור אשת איש ליכא משום איסור כהונה. וכשיעיד כהן על אשה עם אחר אין לב"ד לטרוח אחר עדים להכחישם. ונפקא מינה אי אסירא ליה אף משום זונה, שאם העידו אחר שנשאת שכשנשאה היה חי ומת, משום אשת איש לא מחייב האי כהן לאפוקה, שהרי אותו איסור שהעידו עליו הלך ונתבטל. ומשום זונה מגרשה, שהרי אותו איסור קיים לעולם. מהיתירה הראשון. ממי שמותר לה מתחלה וחוזרת לבעלה הראשון, דאנוסה היא. והכי קאמר רב לא שנו דאסורה לבעל הראשון, אלא שנשאת על פי עד אחד, דמדינא אינה מותרת לינשא, והוה לה כזינתה ברצון. אבל נשאת בשני עדים דמדינא מותרת לינשא הוה לה כאנוסה, וחוזרת לבעלה. ולית הלכתא כרב, דלא שנא נשאת על פי עד אחד או על פי שני עדים תצא מזה ומזה כדלקמן. מיהו לענין כהן ודאי היכא דשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת ונשאת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי ונתארמלה, אפילו לישראל אסירא, דספק אשת איש היא מחמת הראשון. היכא דאותן [העדים אומרים] שלאחר שנשאת מת, ונמצאת שבא עליה [באיסור] אשם תלוי... אסורה לכהן [משום] ספק זונה דתרי להדי תרי נינהו... הכהן... מסתברא דכל היכא דליכא... לאפוקי משום ספק [זונה, כפינן] ליה לאפוקה משום ספק... כדמסיק. נשאת שלא ברשות. בשני עדים שלא תצא מהיתירא הראשון.
והיא מכחישתו. דקאמרה דהאי לאו בעלה הוא. בתרי. דאמרי שזה [בעלה], שהוכחש העד הראשון שהעיד שמת, ונשאת על פי... לגבי חד הוא. עד אחד. כגון סוטה. והואיל ובעדות אשה [עד אחד] נאמן, אין עד אחד יכול להכחישו. בפסולי עדות. לעולם תרי מסהדי [ש]הוא בעלה ומכחשי לקמא דנשאת על פיו. ומיהו פסולים לעדות. כגון שאר קרובים או נשים. וקמ"ל שמואל דאזלינן בתר רוב דעות. הילכך כי לא מכחשא להו הוו רוב דעות דחי הוא, והיא מהימנא להו, הוו להו תרי ותרי. ואיהי נמי מהימנא להעד... [אבל] בעל גופיה לא מהימן להעיד על עצמו שאעפ"י שאמר... בכאן דהא עד אחד מהימן, אפילו הכי הואיל והוא מכחיש אין כאן רוב דעות, דרוב דעות ולהיות עליו הוא דקאמרינן. איכא דאמרי. אי נשאת על פי עד [אחד]... דכי אתו שני פסולים ומכחשי ליה [ואיהי] לא מכחש' להו... דאפילו מאה פסולים כחד הם חשובים... כי אין כאן רוב דעות. והאי דקאמר שמואל דכי מכחשא [לא תצא] שנשאת על פי פסול. עד אחד. אין דין עדים בדבר, הואיל וחד [הוא]. הילכך פסולין נאמנין ככשרים. הלך אחר רוב דעות. ...מקרו רוב דעות כי היכי דשני עדים... אבל שתי נשים והוא הדין למאה דכחד נינהו, ולא תצא אם נשאת לאותו עד והיא אומרת ברי לי שמת. [אבל נשאת לאחר] תצא, דבאשם תלוי קיימי, וכן הלכתא. והיכא דנשאת על פי אשה ואתא עד אחד ואמר דחי הוא... אעפ"י שנשאת תצא, דהואיל ועד כשר כשהעיד שמת הוא ככמה נשים שמעידות שהוא חי אפילו לקולא, כל שכן כשנשאת על פי אשה, וכשר מעיד שהוא חי, דחשבינן ליה כשתי נשים, והוי איהו רוב דעות. וכן כתב הר"ם בגירושין פרק י"ב [ה"כ, כ"א]. מראשון. אם רוצה לינשא לאחר דאשתו גמורה היא. גירש. ראשון קודם שנשאה השני. ואם יוצאה בלא גט של שני אומרים שאשת איש יוצאה בלא גט. דסברי גירש זה וקדש זה. ואעפ"י... כדתנן מותרת... משנתארסה, מדתני אעפ"י, מכלל דלא בעיא גיטא. ותו אמאי לא פסלה, אלא לעולם לא בעיא גיטא משני הואיל ולא נשאה.
<h2>דף פט.</h2>
קדושי טעות הוו. פירש רבינו שלמה שקדשה על מנת שהוא כהן ונמצא ישראל, ולא אתי למימר אשת איש יוצאה בלא גט ולא מחזיר גרושתו משנתקדשה. נשואי טעות הוו. ואעפ"י שיוצאה הימנו בלא גט לא אתי למימר אשת איש יוצאה בלא גט. ואע"ג דקיימא לן אין תנאי בנשואין, כדאמרינן לקמן בפרק ב"ש [ק"ז ע"א], ואמרינן התם דב"ש סברי דנשואה אינה ממאנת כשהיא קטנה גזירה שמא יאמרו יש תנאי בנשואין. י"ל דהאי טעות דנשואין לאו דומיא דטעות דקדושין הוא, אלא טעות דקדושין הוא כדפרישנא על שהוא כהן ונמצא שאינו. והואיל וכנס הלך לו תנאו, ומהא מילתא אמרינן אין תנאי בנשואין. והאי נשואי טעות דקאמר הכא הוא מגופה דענינא ששמעו שמת ונשאה זה ובא בעלה עתה. והכי קא מותיב, הואיל וכי קדשה אחר אמרת שאינה צריכה גט משני ולא אתי למימר אשת איש יוצאה בלא גט, דתלית ואמרת דאמרי אינשי דתנאי היה בקדושין וקדושי טעות היו, אעפ"י שלא יצא קול לתנאי זה, [אם כן] אפילו סיפא לא תצטרך גט משני, שיש לנו לתלות ולומר דלא אמרי אינשי שגרשה ראשון, אלא נשואי טעות הוו, שחשב שמת בעלה, וזנות בעלמא הוא. דאי תלית לקולא במה שאינו, כל שכן שיש לתלות במה שהוא אמת. ואם תרצה לפרש קדושי טעות כמו נשואי טעות דלא אמרי שגירשה אלא דשמע שמת בעלה, אין נזק בזה, דהא הכי מתרצי בסיפא. רבינו שלמה לא פירש לנשואי טעות כלל, ומשום דקנסוה רבנן ולא תלינן לה דנימרו אינשי הכי. ומותיב סיפא דסיפא נמי כשקדשה לא נימא דאמרי אינשי דקידושי טעות הוו. ומשני רישא שזינתה עם השני לא תלו בה חכמים לקולא דלימרו אינשי שלא גירשה אלא שמע בו שמת ולא תצטרך גט משני. אלא אמרו חכמים שתהא צריכה גט דדלמא אמרי גירש ראשון. אבל בסיפא שלא זינתה שלא נשאה אינה צריכה גט, דתלינן בה דהכי אמרי אינשי שלא גירשה אלא שמע בו שמת. תנאי כתובה. אמזונות דוקא קאי שהם תנאי כתובה. ורבינו שלמה פירש דאמזונות ובלאות קאי דתנאי כתובה נינהו מזונייכי וכסותייכי. ונמשך אחר דעתו שפירש [פ"ז ע"ב] בלאות שחקי בגדים שהיו [קיימים] אינה נוטלן. ולא נהיר כדכתבינן במתניתין. פירות ובלאות משום קנסא דקנסוה רבנן. ירושלמי [פ"י ה"א]. נטלה משני קודם שבא הראשון, ואחר כך בא, אין השני יכול להוציא מידה.
תנן התם. בתרומות פרק ב' [מ"ב]. אין תורמין. משום הפסד כהן דתרומה טמאה אינה ראויה לאכילה לכהן טהור, דהא טמאה היא, וקאי עלה בעשה בפרק הערל [ע"ג ע"ב], ולא לכהן טמא דקדשים בטומאת הגוף במיתה, דלא חלק הכתוב בטומאת הגוף בין קדשים טמאים ובין קדשים טהורים. והא דדרשינן גבי תרומה טמאה תתן לו ולא לאורו אוקימנא בפרק כל שעה [פסחים ל"ג ע"א] שלא היה לה שעת הכושר. גריוה. דהיא מדה שהפריש להיות תרומה, דאי הויא תרומה לא ירצה להפריש עוד, שהרי מה שהפריש הוא תרומה. השירים. מה שנשאר מהכרי. אבל מה שתרם הוי תרומה, דמדאורייתא תורמין מן הרעה על היפה.
<h2>דף פט:</h2>
משני הוי ממזר. דאשת הראשון היא וכל הבנים שנולדו לו קודם שגירשה ראשון ודאי ממזרים. אלא. אם בא עליה ראשון קודם שגירשה שני אמאי הוו הבנים ממזרים, הלא אשתו גמורה היא. והואיל ואמרי רבנן דממזר הוא שרינן ליה בממזרת. דקס"ד דממזר מזה ומזה דתנן במתניתין דשרו בממזרת קאמר. ושני דישראל הוא ואסור בממזרת כדין תורה, ומדרבנן הוא ממזר, כלומר שאסור בבת ישראל משום קנסא. ותדע דהא דאמרינן דהולד ממזר מראשון מדברי סופרים. דוקא אם בא עליה קודם שגירשה שני משום דמתחזיא כאשת איש דאמרי גירש ראשון ונשא שני כדלעיל ואתי למימר ממזר מותר בבת ישראל. אבל לאחר שגירשה שני אע"ג דאסירא ליה, אי משום דאמרי גירשה ראשון ומחזירה משניסת אין הולד ממזר, דמחזיר גרושתו [אין הולד ממזר, ואי] משום דהואיל ונשאת בעד הוה ליה כזינתה ברצון ואסירא משום סוטה. ודרשינן פרק קמא [י"א ע"ב] אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנבעלה, חייבי לאוין היא. ואפילו לרבי עקיבא לא הוי ממזר, כדכתבינן בפרקין דלעיל [פ"ה ע"ב] דבא על הסוטה לא הוי אפילו ממזר מדרבנן לרבי עקיבא. והא דאמרינן דמשני הוי ממזר מן התורה, דוקא קודם שגירשה ראשון, אבל אחר שגירשה ראשון אע"ג דאסירה ליה דזינתה ואסורה לבועל, דעד אחד כרצון דמי, אפילו הכי אינו ממזר, דבועל הוא בעשה, כדאמרינן [סוטה כ"ח ע"א] נטמאה נטמאה שלשה פעמים אחד לבעל ואחד לבועל ואחד לתרומה. מיהו ודאי לכהונה פסולה, דזונה היא. וק"ו מגרושה מה גרושה שמותרת בתרומה אסורה לכהן זו שאסורה בתרומה אינו דין שאסורה לכהן. והאי ק"ו איתיה בפרק אלמנה [ס"ח ע"ב] גבי נבעלה לפסול לה. וזה נבאר לקמן יותר גבי האחרון אינו ממזר.
קטנה. שאינה ברשות האב, כגון שנתגרשה מן הנשואין וחזרה ונשאת, ונשואיה מדרבנן, או שהיא יתומה. יורש. ולא אמרינן דלמא עתידה היתה למאן ואשתכח דלאו אשתו היא. בקומתה. אחר שנשאה, כלומר שתהא נראית כגדולה, אעפ"י שהיא קטנה בשנים. אבל אם לא נשאה אינו יורש לעולם אשתו ארוסה אעפ"י שהיא גדולה. לחופה. דהואיל וכנסה יורשה. ומטמא לה. אם הוא כהן, ודברי הכל היא. בגינו. בשבילו, אם כהן הוא, על כן באה עלינו [בראשית מ"ב] תרגום על כן בגין. אין מעשה קטנה. בפרק בית שמאי [ק"ז ע"ב]. אבוה. יורשי האב. הפקר. פירש רבינו שלמה שאני דבר של ממון שיש כח לב"ד להפקיר ממון. וכל מידי דממונא לאו עקירא היא. והעיקר דבממון הואיל ויש כח ביד חכמים להפקירו לית כאן עקירת ירושה כלל. שהחכמים הפקירו ממון אשתו קטנה כשנשאה אם תמות בחייו שיהיה הפקר (ממי) [למי] שיחזיק בו, והרי הוא מחזיק בממון, וכאילו אין לבת כלום הוא. ונמצא שאין כאן עקירה, שהרי אין לה דבר, כמו שביארנו פרק השולח [גיטין ל"ו ע"ב]. ושם כתבנו גם כן דעת רבינו שלמה. אשר לא יבא. בספר עזרא [י'] כתיב. ומטמא. אם הוא כהן. איזהו מת מצוה. שאם מצאו כהן מטמא לו שאין שם מי שיקברנו. קורא הכהן. כלומר שהוא קרוב מבני אדם שישמעו קולו ויבאו לקברו כשיקרא ויאמר להם שיבואו לקברו אין זה מת מצוה ואינו מטמא לו, אלא יקרא להם ויבואו ויקברוהו. והכא הרי קרובי האב או האב עצמו שם, וודאי יבואו לקברה. כיון דלא ירית לה. האב שהוא יורש מן התורה, והבעל אינו יורש אותה אלא מדרבנן. קרי ולא ענו ליה. כלומר כשהוא קורא להם שילכו לקברה ודאי לא ירצו לילך. ובספרים נמצא קריא ולא ענו לה, והכי פירושא אפילו בחייה כשהיא קוראה להם ליתן לה צרכיה אינם רוצים לעשות, כל שכן שלא ירצו לקברה. הילכך מטמא לה כהן משום מת מצוה. והוי יודע דלמאן דפסיק כמאן דאמר ירושת הבעל דרבנן, שזה הוא הפסק האמיתי כמו שביארנו בכתובות, לא שנא גדולה ולא שנא קטנה אינו מיטמא לה אלא מטעם מת מצוה. והא דדרשינן [צ' ע"ב] כי אם לשארו שארו זו אשתו, מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. דהאי טעמא דהכא שייכא בכל אשה שיהא האב יורשה מדין תורה ובעל ירית לה בתקנתא דרבנן. הילכך אין אדם מתאבל על אשתו אלא מדרבנן, כמו שביארנו בפרק ואלו מגלחין [מו"ק כ' ע"ב]. אבל למאן דפסק כמאן דאמר ירושת הבעל מן התורה מיטמא לה מן התורה, דלא הויא מת מצוה, דהואיל והיא נשואה נשואי תורה אין האב ראוי ליורשה, וקרא דשארו לאו אסמכתא הוא, והאי טעמא דהויא כמת מצוה לא שייכא אלא בקטנה שאין נשואיה נשואי תורה, הילכך מתאבל על אשתו גדולה מן התורה.
<h2>דף צ.</h2>
בתרומה. קושיא היא, כלומר וזרה לא אכלה תרומה דאורייתא. אלמא ב"ד עוקרין דבר מן התורה. ומשני דבתרומה דרבנן דוקא קאמר. אכל. זר בשוגג. טמאין. ואינם ראוים לו אלא בימי טומאתו. בשוגג. אם שלמן בשוגג שהיה סבור שהיו טהורים. והא הכא. מדרבי מאיר קא מותיב. תפסי. דבשלו הוא מקדש. אין תשלומיו תשלומין. והוה כמקדש בשל חבירו שלא מדעתו והוה מקדש בגזל. דבעי למהדר. אבל לעולם ממון כהן הוא, ואם קדש בו האשה קדושיו קדושין. קנסו שוגג. כלומר אם שלם בשוגג אם צריך לחזור ולשלם טהורין אם לאו.
<h2>דף צ:</h2>
ערל. דאמרינן בפסחים כל הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר, גוי שנתגייר בערב הפסח אין שוחטין עליו, ואמרינן בגמרא משום גזירה שמא יטמא לשנה הבאה בפרק האשה [פסחים צ"ב ע"א]. אלמא משום גזירה דרבנן מבטלינן ליה מפסח. הזאה. שבות, ואינה דוחה שבת, שאם חל שביעי שלו שבת ערב הפסח אין מזין עליו, ואינו עושה פסח שהרי טמא הוא. אזמל. אין מביאין אותו בשבת דרך כרמלית, שאיסור הוצאתו דרבנן, ומיעקרא מילה בזמנה. סדין. של פשתן אין נותנין בו תכלת שהוא של צמר, ואע"ג דכלאים בציצית מותרים, גזירה משום כסות לילה שפטור מציצית, והוו כלאים שלא במקום מצוה. שב ואל תעשה. לאו עקירה בידים הוא, דממילא הוא דמיעקר. אבל תרומה דמפקת לה לחולי ואכלי לה זרים עקירה בידים הוא. אליו תשמעון. בנביא אמת כתיב. בהר הכרמל. שהקריב בבמה בשעה שנאסרו הבמות. ואיכא כרת דשחוטי חוץ. לפי שעה. לא לבטלה לעולם אלא לעבור על מצוה אחת בשעה אחת. מגדר. לעשות גדר וסייג לישראל כי התם שהשיבן על ידי כך מע"ז. בטלו לגט. ששלח לאשתו בפני ב"ד קודם שיגיע הגט לידה. מבוטל. אעפ"י שתקן (רשב"ג) [ר"ג] הזקן שלא לעשות כך. מה כח ב"ד. שתקנו שלא לעשות כך. אדעתא דרבנן. שאומר כדת משה וישראל. לקדושי. דשוינהו מעות מתנה. קדיש בביאה. מאי אפקעתא איכא הכא, מאי שויוה להאי ביאה דלא להוי קדושי. ומשני דביאת זנות שויוה. שלא לעבור על דברי תורה. כלומר שאין כח לב"ד לעבור על מצוה אחת אפילו לפי שעה, שאין זה אלא לנביא. אבל יש לב"ד כח לעשות סייג לתורה ולהגדיל עונש העבירות לפי שעה, כמו שביארנו זה פרק נגמר הדין [סנהדרין מ"ו ע"א].
על סוס בשבת. וליכא אלא שבות. וסקלוהו. כמחלל שבת. צריכה לכך. שעת השמד היתה, והיו פרוצין בעבירה. שהטיח. ובעל. לא יטמא בעל. משמע שהבעל אינו מטמא למי שהוא לה בעל. שמא תתגנה. בנדרי עינוי נפש.
<h2>דף צא.</h2>
שנשבית. וחיישינן שמא נבעלה לגוי. בעילת זנות. כתב רבינו שלמה כגון לגוי ועבד וחלל וכל הנך דאמרינן פרק אלמנה [ס"ח ע"א] דפסלי לה מתרומה. קנסא. כי היכי דתידוק קודם שתנשא. בתרומה דרבנן. דאילו בתרומה דאורייתא לא אצטריך למתני, דהואיל וקנסוה אמעשר כל שכן בתרומה אתרומה. בנין דיכרין. דתנאי כתובה הוא, שאעפ"י שהבעל יורש את אשתו, כשימות האב בני הראשונה נוטלין כתובת אמן, ובני השניה נוטלין כתובת אמן, והשאר חולקין. פשיטא. דהואיל ולית לה כתובה אין מקום לתנאי כתובה. קמ"ל. דהואיל והבנים ממזרים קנסום חכמים. אבל כשאין הבנים ממזרים, כגון בת שניה, מבעיא לן אי קנסוה, או לא הואיל ולא עבדא איסורא, כדאיתא בפרק אלמנה בכתובות [ק"א ע"א]. ולא מייבם. מדרבנן, דרבנן קנסוה. חולץ. מדרבנן, דמדאורייתא לא רמיא קמיה. דעקר איסורא לא קניס. דקתני ביאתה קונה אותה לפטור צרתה. דיתבה תותיה. ואיכא למימר אתי לקיימה. כל שכן כתובה. שזהו תחלת גרושיה כי שקלה כתובה. דמחיים. בחיי בעלה. שלא ברשות ב"ד. כגון שהעידו שנים שמת בעלה ור' שמעון קאמר לה. והכי הלכתא דשלא ברשות מותרת לחזור לו. כרבי שמעון. דהא ר' שמעון הוא דקאמר לה. בקמייתא. ביאתה או חליצתה, כשנשאת בעד אחד. ובהא לית הלכתא כחד מינייהו אלא כת"ק. ומאי הוה למעבד. הואיל ושני עדים העידו שמת ודאי דברי הכל היא. וכולהו מודו בהא לרבי שמעון. כל העריות. שאמרו שהן ערוה אם נשאת למי שהיא לו ערוה אינה צריכה גט. על פי ב"ד. בעד אחד. אלמא בשני עדים לא בעיא גיטא דאנוסה היא. והואיל ואנוסה היא הכא שריא לגברא קמא. וודאי הא רבנן תנו לה, דאי ר' שמעון הא אמר דאפילו בעד אחד לא בעיא גיטא. בהוראתן. שהשיאוה בעד, הוי כאיש שבא על אשת איש בזדון. ובשני עדים כאיש שבא על אשת איש בשוגג, מדקמדמי להו למזיד ושוגג אלמא לא בעיא מיניה גיטא, דבא על אשת איש בין בשוגג בין במזיד לא בעיא גיטא מיניה. ומשני לעולם הא ברייתא דכל העריות ר' שמעון היא דמדמי להו למזיד, לאו לכל מילי איירי, דתדוק מינה לענין גט. אלא לענין איסור בעלה לחוד הוא דמדמי להו. רבנן היא. הא דכל העריות, ותני חוץ מאשת איש, כלומר שנשאת בעדים, ושנשאת על פי ב"ד כלומר בעד אחד, דתרוייהו בעו גיטא, דלאו כביאת זנות שויוה רבנן, דקנסוה למיחש דאמרי גירש ראשון ונשא שני כדלעיל. והואיל וצריכה הימנו גט, לאו כאנוסה היא אלא כזינתה ברצון, שאין אנוסה בעולם צריכה גט.
<h2>דף צא:</h2>
כתב. הגט למנין מלכות שאינן מונין. לאקרויה גיטא. לפני חכם. אילונית. אינה פוטרת צרתה, דלאו בת יבום היא. תצא. הצרה והולד ממזר, ור' עקיבא היא דאמר יש ממזר מחייבי לאוין. לאמתוני. שלא תנשא לזר עד שתגדיל יבמתו לראות אם היא אילונית אם לאו. עובדא. באשה שהלך בעלה למדינת הים ונשאת על פי עדים, ואחר כך בא, להתירה לראשון, דמאי הוה לה למעבד. הני מתניתא. דמשמע מינייהו דאע"ג דאיכא למימר מאי הוה לה למעבד תצא מזה ומזה. ולאו שנינהו. דהוה לה למעבד הכי ולא עבדה. נסמוך. דשינויי דחיקי נינהו, ואיהו רצה לדחוק עצמו כדי שיעשה לו תשובה. אבל אנן ממילא שמעינן דלא אמרינן מאי הוה ליה למעבד, וכן הלכתא. הילכך אע"ג דאמר רב בהדיא הכי הלכתא לא סמכינן עליה, אלא כמסקנא דאסיק רב הונא. וכן פסקו הר"ם [פ"י גירושין ה"ה] והרי"ף. ולקלא. אם נשאת על פי ב"ד, ואחר כך יצא קול שבעלה חי, ולפנינו לא בא.
<h2>דף צב.</h2>
כל קלא. כגון כהן שנשא אשה, ואחר כך יצא קול שהיא גרושה או זונה. הואיל ואתאי לבי דינא ושרינן לה. איכא שני ענינים, אמר הואיל ואתאי לבי דינא, כלומר שהיא צריכה לבא לב"ד עם העד שיעיד לה בפני ב"ד שמת, דאי אמר לה שמת שלא בב"ד לא הוי כלום כמו שכתבנו בריש פירקין [פ"ז ע"ב]. ואמר ושרינן לה, שאפילו העיד לה בב"ד שמת לא הועילה כלום עד שיתירוה ב"ד לינשא, כמו שכתבנו בריש פירקין. ולשון רבינו שלמה הואיל והיא צריכה לבא לב"ד להתירה, עד כאן. אלמא מספקינן ליה בחי קודם נשואין, וכמי שיצא זה הקול באותה שעה, קמ"ל. נשאת על פי ב"ד. האי ב"ד דמתניתין דהכא הוא סנהדרי גדולה, שהעושה כהוראתם פטור מקרבן. ושלא על פי ב"ד דקתני תצא וחייבת בקרבן, הוא הדין אם נשאת על פי ב"ד של שלשה או של עשרים ושלשה דלא אמרינן יחיד העושה בהוראת ב"ד פטור מקרבן אלא מב"ד הגדול שבירושלים, ושנעלם מהם חלק המצוה ולא כולה עם תנאים אחרים שיש בדבר כמו שמבואר במקומו. ומשום דנקט ברישא על פי ב"ד סתמא נקט בסיפא שלא על פי ב"ד, כלומר מאותו ב"ד דאיירינן ברישא דהיינו סנהדרי גדולה, שפוטרים יחיד העושה על פיהם. ולא דקדק רבינו שלמה [שם] שפירש שלא על פי ב"ד אלא בעדים. חייבת. דשוגגת היא לגבי קרבן שהרי חשבה שמת בעלה. וקלקלה. בגמרא מפרש. לינשא. אבל לעשות כך לא התירוה. נמצא שלא עשתה בהוראת ב"ד. ליתא למתניתין. דחשיב להא מילתא הוראת ב"ד לפוטרה מקרבן. ששקעה חמה. בשבת, והתירו לעשות מלאכה. אין זו הוראה. לפטור העושה שעשה על פיהם. אלא טעות. הוא, ואין לסמוך עליהם בטעותם, וחייב העושה קרבן. והכא נמי טעות הוא, שהרי בא בעלה או העידו שנים שהוא חי, והם סמכו על העד וטעו. והכא מהימן. תורה לא האמינתו אלא הם האמינוהו בהוראתם משום סברא או משום דאיהי דייקא ומנסבא או משום דמילתא דעבידא לאגלויי לא משקרי אינשי. אלמא לא סמכינן אעד אלא אסברתם. טעות היא. אשה שנשאת בב"ד ואחר כך באו עדים שהוא חי או שבא הבעל. בחלב ודם. להיתירא, שחשבו שחלב פלוני או דם פלוני הוא מותר, מפני סברא אחת שעשו, ואחר כך נתגלה להם האמת וראו טעם ברור ומובהק שאותה סברא שעשו אינה כלום. אם אחר כן חזרו לסברא הראשונה אין אנו שומעין להם, מפני שיש טעמים נכונים ואמתיים שאותה סברא אינה כלום. כך הוא הדין במה שהוא תלוי בהוראה. והכא גבי אשה בדומה לזה לא עבדינן הכי, דכי אתא עד אחד ואמר מת בעלה, וב"ד מתירין אותה לינשא מפני סברתם דאיהי דייקא ומינסבא או דמילתא דעבידא לאגלויי היא ולא משקרי אינשי, וזהו דומיא דהורו להיתר בחלב ודם מפני סברא שעשו. וכי אתו תרי ואמרי שהוא חי אוסרין אותה, שהרי ידעו באמת שאותה סברא שחשבו דדייקא ומינסבא או דלא משקר העד אינה כלום. ואילו היה הולך זה כדין הוראה, מאחר שבא מעשה לפניהם שאסרו אשה אחת אחר שהתירוה בעד אחד, שוב לא היה להם להתיר שום אשה בעד אחד, שהרי הם ידעו בבירור שאותה סברא אינה כלום. ואפילו הכי אם יבא אחר זמן עד אחד ויאמר מת בעלה עכשו יתירו אפילו אותה אשה. אלמא אין היתר עד אחד הוראה שיהיו ב"ד נסמכין על סברתם, אלא הם נסמכים מכל וכל על עדות העד ואמרי קמא אטעיין והאי בתרא לא יטעה אותנו. ומאן דדייק מהכא דמאן דאורי בחדא מילתא לאיסורא לא מצי למהדר ביה אי חזי דאנפא דהתירא עדיף מאנפא דאיסורא, לא ידע כמה אנפי אית ליה. ופירושא דמילתא כדפרישנא, וכמו שביארנו בנדה סוף פרק כל היד [כ' ע"ב].
יקוב הדין. בנשאת על פי ב"ד קאמר. מדמתיא קרבן. אלמא טעות הוא. מאי יקוב. דיקוב משמע הלך אחר עומק הדברים, דאי לא מעיינינן שפיר לפום ריהטא הוה פטרינן לה. כל שכן אלמנה. דלהכי לא שריוה. פנויה. ואינה אסורה לו. ואחר כך מת בנך. ולא הוזקקה ליבום, ונשאת לשוק. ראשון ואחרון. מפרש בגמרא. ממזר. ורבי עקיבא היא דאמר יש ממזר מחייבי לאוין. אמרו לה מת בנך וכו' הראשון והאחרון ממזר. אליבא דדברי הכל, דבני אשת אח שלא במקום מצוה נינהו. אמרו לה מת בעליך ונשאת וכו'. משום דאיירי במתניתין דקמי הא שהולד ממזר אליבא דדברי הכל נקט הא מתניתין דקיים היה באותה שעה בבעל ולא ביבם, כי היכי דלתני הראשון ממזר אליבא דדברי הכל. דאילו ביבמה אליבא דר' עקיבא הראשון ממזר ולחכמים אינו ממזר, שאין ממזר מיבמה. ומיהו האי דינא דתצא בקיים היה באותה שעה, הוא הדין אפילו ביבמה, דכל בדאורייתא לא שנא איסור לאו ולא שנא איסור כרת, ואפילו בחששות וגזירות דרבנן, כדמוכח בהדיא בפרק הערל [פ"ב ע"א] ובפרק האשה בתרא [קי"ט ע"א]. ובהדיא גרסינן בתוספתא פרק י"א אמרו לה מת יבמיך ונשאת ואחר כך אמרו לה קיים היה ומת לא שהיתה ראויה לינשא אלא להתיבם הרי זו יוצאה בגט וכל הולדות שילדה בחיי יבמה ממזרים דברי ר' מאיר שאמר משום רבי עקיבא, וחכמים אומרים אין ממזרים ביבמה, עד כאן. דשמעינן מינה בהדיא דהיכא דקיים היה באותה שעה ומת תצא אליבא דדברי הכל לא שנא בבעל ולא שנא ביבם שלא נחלקו חכמים בהא דיבם אלא בממזר, אבל בתצא מודו כדכתבינן. וזה אין בו ספק. מיבמה. משמע אבל משאר חייבי לאוין הוי ממזר. והאי חכמים הוא אידך תנא דרבי עקיבא דפרק החולץ [מ"ט ע"א]. דשאר. דמחמת קורבה, כגון אנוסת אביו לר' יהודה, דקאי בלאו כדאיתא בפרק נושאין [צ"ז ע"א], וכגון חלוצתו, דקאי עלה בלא יבנה. גרידי. כגון יבמה לשוק ודדמי לה.
<h2>דף צב:</h2>
שאין קידושין תופסין. מסתברא דלא פליגי רב ושמואל אלא אי בעיא גיטא או לא, אבל לענין ממזרות דברי הכל שאינו ממזר, כדכתבינן בפרק החולץ [מ"ט ע"א]. בעניותינו. בעניות דעתינו, שאין אנו יודעין פירוש המקרא. כהן. ונתקדשה לישראל בלא חליצה, חליץ לה כהן ושריא לישראל שקדשה, דליבם כהן אסירא דהא בעיא גיטא מישראל מספק. איתגר. כשקדש יבמתו של כהן שיחלוץ לה הכהן על כרחו ותהא מותרת. חוטא. שקדש יבמה קודם שתחלוץ, דכתיב לא תהיה לאיש זר, דהא לשמואל אסתפקא ליה דלמא אתא קרא לאזהורי שלא תתקדש לזר. ישראל. דשריא ליה גרושה. והותרה לו. ליבם, ולא קנסינן ליה דלימרו אינשי חלץ זה וקדש זה וגירש, ונמצא זה נושא חלוצתו. משום מצות יבום לא קנסינן לה דלימרו הכי, שהרי יש לתלות שיאמרו שנתקדשה קודם שחלץ לה, ולא נפיק מינה חורבא. אבל למי שקדשה אסורה לעולם אעפ"י שחלץ לה הישראל, דהואיל ועבד איסורא קנסינן ליה. יבמה. רב סבירא ליה דאין קדושין תופסין ביבמה, וקאמר שאם נתקדשה לזר כשהיא זקוקה אין מעשה הקדושין כלום, לא להצריכה הימנו גט, וכל שכן שאינה אסורה ליבם ולא לזה שקדשה אחר שנפטרה מהיבם. ואפילו הכי אם נשאת לזר צריכה הימנו גט ונאסרה על היבם ועל הזר. ומותיב הואיל ולא תפסי בה קדושי היכי הויא נשואה להצריכה גט וליאסר ליבם ולזר, הלא ביאתה ביאת זנות, שהרי אין אישות בלא קדושין. ויבמה שזנתה לא נאסרה לא ליבמה ולא לזר. ומשני דתני דנשואין אין בה שאינה צריכה גט ואינה נאסרת ליבם. ואי בעית אימא. דלעולם נשואין יש בה קתני, ונשואין דקאמר לאו לאצרוכה גיטא הוא דקאמר, אלא משום זנות קאמר, ולמיסרה ליבמה. וסבירא ליה לרב כרב המנונא וכו'. ואי בעית אימא. מעיקרא לא סבירא ליה כרב המנונא, ודקאמר נשואין יש בה לאצרוכה גיטא ולאסרה איבמה ואזר קאמר. וטעמא דמילתא דאי שרית לה בלא גט לעלמא וליבמה אפילו בגט אמרי אשה שהלך בעלה למדינת הים ועמדה ונשאת ואחר כך בא בעלה מותרת לבעלה ואינה צריכה גט משני, ותנן תצא מזה ומזה. ואע"ג דמצוה ליבם, הואיל ואפשר בחליצה אסרו ליבם כי היכי דלא לטעו לדמויי הא מילתא לאשה שהלך בעלה למדינת הים ואתו למשריה לבעל, ונפיק מינה חורבא. אבל כי נתקדשה ליכא למיחש דהא תנן אמרו לה מת בעליך ונתקדשה ואחר כך בא בעלה, מותרת לחזור לו ואינה צריכה גט. והואיל וקיימא לן כשמואל דאמר צריכה גט מספק מהא דקידושין אין בה לאו הלכתא כותיה דרב דצריכה הימנו גט. ומיהו שריא ליבם, דאפילו אשה שהלך בעלה למדינת הים ועמדה ונתקדשה ובא בעלה, שריא ליה. ולזר שקדשה אסירא כדי שלא יהא חוטא נשכר. ואפילו מת יבמה או חלץ לה אסורה לו. ואע"ג דאם קדש אשת איש שהלך בעלה למדינת הים ובא ומת או גירשה שריא לזה שקדשה אחר שגירשה או שהחזירה ומת, התם לא עבד איסורא, דאשת איש היתה ואין קידושין תופסין בה. אבל הכא גבי יבמה לשוק חייבי לאוין היא וקדושי תפסי בה, ואיסורא הוא דעבד דרחמנא אזהר ואמר לא תהיה החוצה. והואיל ועבד איסורא קנסו רבנן למיסרה עליה לעולם. מיהו אם עבר ונשאה אחר שחלץ לה היבם לא מפקינן לה מיניה, שהרי אין כאן חוטא נשכר, שהרי אותן קדושין שהיו בעבירה נפקעו, שהרי גירשה אבל נשאת היבמה תצא אעפ"י שיש לו בנים הימנה, והיבם חולץ לה, ואסורה לשניהם, משום דמחלפא באשה שהלך בעלה למדינת הים ועמדה ונשאת ובא בעלה שהיא אסורה עליהם לעולם. ואם חזרו וכנסו יוציאו, דהואיל וצריכה גט משניהם, הרי החזיר גרושתו משנתקדשה או נשאת לאחר. וכן נראה דעת הר"ם ממה שכתב ביבום פרק ב' [הי"ח] ובגירושין פרק י' [ה"ח]. אבל מה שכתב ביבום פרק ב' [שם] דיבמה שנשאת לזר ובעלה לוקה, נראה דעתו דרב ושמואל מודו דעיקריה ופשטיה דקרא אתא ללאו, ואליבא דהלכתא חוץ מאלמנה לכהן אין לוקין על שום לאו אלא אם כן קדש ובעל, כמו שנבאר לקמן. ומדאפקיה בלשון הויה פליגי אי אתא לאורויי שאין קדושין תופסין בה או לאזהורי נמי שלא תתקדש לזר. וכן נראה לקמן ממילתא דרבא. וכן נראה נמי מההיא דקידושין סוף פרק האומר [ס"ח ע"א] דקאמרינן רב אחא בר יעקב אמר אתיא מק"ו דיבמה מה יבמה שהיא בלאו לא תפסי בה קדושי, כמו שביארנו שם. ומה שכתב שאינו לוקה אלאו דלא תהיה אלא אם כן קדש ובעל, נמשך אחר דעתו ופירושו במימרא דרבא דאמר פרק עשרה יוחסין [ע"ח ע"א] קדש ובעל לוקה לא בעל אינו לוקה כמו שביארנו שם.
ירושלמי [ה"ד] וכו'. וזה מקיים. מסתבר דלא אמר זה מקיים אלא בשיש לו בנים הימנה, כדי שלא תוציא לעז על הבנים אם אתה מחייבו לגרשה, דאשה שהלך בעלה למדינת הים ונשאת תצא והולד ממזר, ואמרי הני נמי ממזרים. ועוד מדקא מסייעי לרבי יוחנן ממתניתין דהזורק [גיטין פ' ע"א], וודאי מתניתין מיירי בשיש לו בנים, ש"מ דפלוגתייהו נמי בשיש לו בנים, ואפילו הכי קאמרי רבי יוחנן ור' אילא תצא, והלכתא כותייהו. וכן נראה מגמרין דלא פליג בין יש לו בנים הימנה או אין לו בנים הימנה, אלא מדמי לה מכל וכל לאשה שהלך בעלה למדינת הים. וכן פסקו הר"ם [פ"ב יבום הי"ח] והרי"ף. ומר רב יהודאי שכתב דכי נשאת לזר קודם שחלצה, אם יש לה בנים הימנו זה חולץ וזה מקיים משום לעז הבנים, לא נהיר כדכתבינן. ומיהו היכא דלא היו לו בנים וגרשה וחלץ לה יבם, ואחר כך החזירה מודה מר רב יהודאי דתצא אעפ"י שיש לו בנים הימנה, שהרי החזיר גרושתו. בה. ביבמה, כרב. לאחר שיחלוץ. דהשתא לא תפסי בה קדושי, שאין קדושין תופסין ביבמה. וכיון דהשתא לא תפסי, לקמיה נמי לא חיילי, דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. דדלאי. הגבהתי לך החרס. כלומר אי לאו דאמרי לך לא הות מסקת אדעתך דטעמא משום דלא תפסי בה השתא הוא, אלא שאין אדם קונה קנין לזמן שאינו עכשו, ואעפ"י שבידו לעשות עכשו. קלסך. שבחך על זה. בחייבי לאוין. אבל לרבנן תפסי קדושי ביבמה.
<h2>דף צג:</h2>
ביבמה. מעיד שמת בעלה כדי שתתיבם. דרחמא ליה. אוהבת היבם. הראשון והאחרון. דלפני שמועה ולאחר שמועה. ממזר. דאשת אח שלא במקום מצוה היא ורמיא עליה בכרת. תרי. ששנים העידו שמת הבן תחלה ואחר כך מת הבעל והרי היא זקוקה, ואחר כך העידו שנים שהבעל מת תחלה ואינה זקוקה, אמאי תני במוחלט תצא מיבם, אי אמרי בריא לן שהבן מת תחלה לא תצא. אבל בלא שאמרו להו הכי תצא, דבאשם תלוי קיימי דדילמא הבעל מת תחלה ובכרת רמיא עליה. ותו אמאי הבנים ממזרים, ספיקא הוא. וכי תימא. דהא דתני ממזר לאו דוקא קאמר, אלא ספק ממזרים קאמר. והא מדקתני סיפא. גבי אמרו לה מת בעלה ונשאת ואחר כך אמרו לה קיים היה באותה שעה ומת וקאמר הראשון ממזר, דהיינו זה שנולד כשהיה חי בעלה. והאחרון אינו ממזר כלל, שאעפ"י שחייב לגרשה, אם לא גירשה הואיל ומת בעלה או גירשה, לא הוו הבנים ממזרים אפילו מדרבנן. אלמא האי ממזר דקאמר ממזר מן התורה קאמר, הכי נמי ברישא דקתני הראשון והאחרון ממזר, ממזר מן התורה קאמר. ואית דאמרי. דאפילו גירשה הבעל או מת, הוו הבנים שנולדו אחר כן ממזרים דרבנן, ואינו ממזר דקאמר הכא אינו ממזר מן התורה אלא מדרבנן. והכי דייק מדקתני וממזר דרבנן אינו ממזר, מכלל דרישא דתני ממזר ממזר דאורייתא הוא ולא ספק ממזר. וזה אינו כלום, דאי מסיפא דייק כדקא מפרשי מנא ליה דאינו ממזר דקאמר הוא דלהוי ממזר מדרבנן, דלמא אינו ממזר כלל קאמר, דהא לא אשכחן בשום דוכתא דלתני אינו ממזר במי שיש בו שום ממזרות ואפילו מדרבנן. אלא לאו אינו ממזר כלל. ומרישא דייק כמו שפירשנו. בחד. שנתיבמה על פי עד אחד. אלמא מהימן כל זמן שלא יכחישוהו שנים. למשרא יבמה. שמעיד שמת היבם. והוא הדין דבעי מעדות עבד או שפחה ומכל הנך דמהמנן להתירה לינשא. וטעמא. דמהימן, כלומר דאקילו בה רבנן משום עגונה. דאילו אמר מתה אשתו אינו נאמן שישא את אחותה. ואפילו הכי נאמן להשיא אשה משום עגונה. על איזה דבר נסמכו להקל בה כל כך, משום דמילתא וכו'.
<h2>דף צד.</h2>
דסניא ליה. ליבם. ממזר. לרבי עקיבא. סמוך אהני. ואי אמרי ברי לן לא תצא, דאי לאו הכי בספק איסורא קיימי. ממזר. ואוקימנא [צ"ג ע"ב] דודאי ממזר קאמר, הכי נמי ממזר ודאי הוי לרבי עקיבא. בעידי הזמה. שהאחרונים הזימו הראשונים ואמרו עמנו היתם, ותורה האמינה האחרונים. לביתה. אנשא לבעלה. מי מהימן. עד אחד כשאומר מתה אשתך שישא הבעל אחותה. אלא. לא תידוק מינה הא עד אחד מהימן, דעד אחד פשיטא דלא מהימן, והיא גופה אצטריך לאשמועינן דלא מהימנא. אקלקולא. שאם לא מת היבם ונשאת לזר הוו הבנים ממזרים ותצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה, כדתנן בהזורק. וההיא מתניתין רבי עקיבא היא. קמ"ל. דלא מהימנא משום דסניא ליה כדאמרן, אבל גבי בעל לא אמרינן דסניא ליה. והכי גרסינן חיישא אקלקולא ודייקא ומנסבא קמ"ל. וכדפרישנא. כרת. אם העיד עד אחד או עבד או שפחה או גוי מסיח לפי תומו או עד מפי עד שהעיד שמת בעלה תנשא. לאיסור לאו. מת יבמה ותנשא לשוק לא הוי אלא איסור דלא תהיה החוצה. שמעינן מהא דרבא דלא תהיה החוצה לאו הוא, כמו שכתבנו לעיל [צ"ב ע"ב]. היא עצמה. שנאמנת לומר מת בעלי ואינה נאמנת לומר מת יבמי, דסניא ליה ליבם. ופסקו רבוותא דמהימן כרב ששת ורבא, דהני דחייתא לאו דסמכא נינהו. וכן פסק הרי"ף והר"ם ביבום פרק ג' [ה"ה] כמו שכתב ואפילו עבד וכו'. אמרו לה. עד אחד כדאוקימנא. ואחר כך אמרו לה. שני עדים. ממזר. דחייבי כריתות היא. הראשון. כשהיה בעלה קיים. והאחרון. אחר שמת בעלה. אינו ממזר. כלל כדפרישנא [צ"ב ע"ב]. והוא הדין אם בא וגירשה ולא הוציאה שני שאין הולד ממזר אפילו מדרבנן כדפרישנא. חספא. דפשיטא דלא הוי גט ממי שאינו אישה, אלא מאישה דאמר לה כשנתן לה הגט הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם. והיינו ריח הגט שפוסל לכהונה. אע"ג דלאו כלום הוא להתירה לעלמא, דבעינן כריתות. ומסתברא דקטן שנשא אשה וגרשה בגט כשהוא קטן, אעפ"י שמותר ליחד עם אשתו ולא הוי בעילתו בעילת זנות, כיון דאיכא קדושין וכתובה, כמו שנבאר בג"ה [בגזירת השם] פרק ב"ש, אפילו הכי הואיל ואינו אישה כלל, שלא תקנו חכמים נשואין לקטן כלל, ואם מת אשתו פטורה מן החליצה ומן היבום כדאיתא בהדיא בפרקין, הכי נמי אם נתן לה גט לא פסלה מן הכהונה, דוהאיל ואין לו בה שום אישות פשיטא דלא הוי גט ממי שאינו אישה, דומיא דהכא. ואיכא מאן דאמר דהואיל ואיכא קידושין וכתובה מותר ליחדן [הואיל] ולבסוף אתו לכלל אישות כשיגדלו זה עם זה. אם נתן לה גט כשהוא קטן, אעפ"י שאינה צריכה לגט אלא יוצאה ממנו כשתרצה ויכולה להנשא לאחר בלא גט, פסלה מן הכהונה, דלאו כולי עלמא ידעי שהיה קטן כשגרשה ויאמרו גרושה שריא לכהן. וקמא עיקר, דהואיל ואינו אישה לשום חיוב בעולם אין גיטו כלום. ועוד שהרי צריך שיאמר לעדים חתומו, ואין שליחות לקטן. ואפילו ביבמה דאגידא גביה משום קדושי אחיו גט קטן אינו כלום ואינו פוסל על האחין לרבנן דהלכתא כותייהו, כמו שנבאר לקמן. ואע"ג דקטנה שיכולה למאן אם יצאה בגט פסלה מן הכהונה, כדאיתא פרק ב"ש [ק"ח ע"א], שאני התם שאשתו לכל דבר היא מדרבנן, אלא שיוצאה במיאון. מותרת לחזור לו. דקדושי שניה אינן כלום, וזנות בעלמא הוא ואינה נאסרת בכך, כדמוכח בגמרא.
<h2>דף צד:</h2>
בקרובות שניה. שאינן קרובות אשתו שתאסר בהן, כגון בתה של שניה. הראשון. כשהיתה אשתו קיימת. רבי יוסי אומר. בגמרא מפרש. וגיסו. בעל אחות אשתו, כלומר שזו שנשא היתה אשת איש, ובאו שני עדים ואמרו לו מתה אשתך, ועד אחד העיד לגיסתו שמת בעלה, ונשא אשת גיסו שהיתה אחות אשתו, ואחר כך באו שניהם אשתו וגיסו. אשת גיסו. אסורה לבעלה. וטעמא מפרשינן לקמן. ואשתו שריא ליה. דאשת גיסו לא בעיא גיטא מיניה, שנאסרה אשתו עליו משום אחות גרושתו. ולא אמרינן נמי מתוך שנאסרה אשת גיסו אגיסו. משום אותה ביאה של זנות שזינתה עמו. תיאסר אשתו עליו. משום שזנתה אחותה עמו, כדמוכחינן לקמן מאותה. והני תרי מילי אתא לאשמועינן מתניתין. ולא אמרינן וכו' דתבעי גיטא מיניה כדי שתהא אשתו שהלכה אסורה לו משום אחות גרושתו. לימא מתניתין. דמשמע דלא בעיא גיטא מיניה דלא כר' עקיבא. מאשת איש. אוקימנא לעיל [צ"א ע"ב] חוץ מאשת איש כלומר כשנשאת בשני עדים אפילו הכי בעיא גיטא ואסורה לבעלה, ולא אמרינן מאי הוה לה למעבד ותהוי כאנוסה. ושניסת על פי בית דין. כלומר בעד אחד. וטעמא דצריכות גט, גזירה שמא יאמרו גירש ראשון ונשא שני ונמצאת אשת איש יוצאה בלא גט. אבל שאר עריות אין היתר לאיסורן על ידי גט, וליכא למימר הכי. אף אשת אח. קס"ד דרבי עקיבא מן הנשואין קאמר, כגון שנשא אחיו אשה והלך למדינת הים ושמעו בו שמת ויבמה ואחר כך בא, וכן נשא אשה והלכה למדינת הים והעידו שנים שמתה ונשא אחותה ואחר כך באתה. ואע"ג דלא פקע איסורן בגיטא, דאשת אח אסורה לעולם אפילו גירשה או מת האח, ואחות אשה אסורה לעולם בחייה אפילו נתגרשה, אפילו הכי קניס רבי עקיבא לאצרוכינהו גיטא.
ולאו מי אתמר וכו'. דבהני דמוסיף רבי עקיבא דבעו גיטא משום דלא לימרו אשת איש יוצאה בלא גט. דמיירי שלא נשאו אלא קדשו, ואמרי על תנאי קדש הראשון ולא נתקיים ובדין נשא שני. ומשום הכי צריכה גט משני ואסורה לראשון דאמרי אשת אחיו הוא נושא, וכל שכן לשני דאשת הראשון היתה. וכן נמי באחות אשה אמרי תנאי היה בקדושין וכדין נשא אחותה, משום הכי בעיא גיטא. ואסור בשתיהן, בראשונה משום גזירה דאמרי השניה היא אשתו גמורה, ובשניה משום שהראשונה היתה אשתו גמורה. אבל במתניתין מיירי שנשאה וכולי עלמא ידעי שזו שהלכה אשתו היתה ונאסרה עליו אחותה כל זמן שאשתו קיימת. דליכא למימר תנאי היה בנשואין ולא נתקיים, שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ומדבעל אחולי אחליה לתנאיה [ואם באו] עדים שהעידו שמתה וביאת זנות היתה ואינה צריכה הימנו גט [ואסורה] עליו משום אחות אשה, כדאיתא במתניתין. ואשתו מותרת לו, שאינה נאסרת בשכיבת אחותה, ונאסרה לבעלה לעולם. והוי יודע שכל אשה שנשאת, לא שנא על פי עד אחד שהורוה ב"ד לינשא, לא שנא מעצמה על פי שני עדים, ואחר כך בא בעלה, מן התורה שריא לבעל ולבועל אם מת בעלה או גירשה, שאין לך אונס גדול מזה ושניהם שוגגים הם. ומדרבנן הוא שנאסרה לבעל, ולאו משום שנאמר דהוה לה כזינתה ברצון, אלא משום גזירה שמא יאמרו גירש ראשון הואיל ונשא שני. ואם אתה אומר שתחזור לבעלה הראשון כשגירשה שני אמרי שזה החזיר גרושתו משנשאת. ומזה הטעם היה לנו לאסרה עליו גם כן אם נתקדשה לאחר אעפ"י שלא נשאה, דמחזיר גרושתו מן האירוסין נמי אסורה. אלא הואיל ולא עשתה שום איסור, שהרי לא נבעלה לו, לא קנסוה רבנן דנימרו הכי, אלא תלינן דאמרי תנאי היה בקדושיה ולא נתקיים. ונמצא שהראשון יכול להחזירה שהרי לא נתקדשה ואינה צריכה גט כלל. ואם מת או גירשה מותרת לשני. אבל כי נשאת, הואיל ועשתה עבירה דהא נבעלה, אעפ"י ששוגגת היא קנסוה רבנן דלימרו אינשי גירש זה ונשא זה, ולא תלינן דלימרו שלא גרשה אלא העידו עדים שמת בעלה ומפני זה נשאה, כדאסיקנא לעיל. ולשני נמי שריא מן הדין אם מת בעלה או גירשה, ולא היתה צריכה גט ממנו כשבא בעלה, דזנות בעלמא הוא. אלא הואיל ותלינן דלימרו גירש זה ונשא זה אי אתית לאפוקה בלא גט אמרי אשת איש יוצאה בלא גט. והואיל וחיישינן להכי ברישא בעיא גיטא משני, דהא אנן חשבינן דאשתו גמורה היא, שהרי גירש ראשון קודם שנשא שני והדר מגרש ראשון, ואי הדר שרית לה להאי שני אמרי הואיל והדר וגרשה ראשון הדר קדשה אחר שגירשה שני, ונמצא שני מחזיר גרושתו משנתקדשה לאחר, דהא גרשה. ואפילו אם גרשה ראשון קודם שיגרש שני, דגירושין דקמא הוו גירושין גמורין, דאשתו גמורה היא ומהנו בין קודם שגירש השני בין לאחר שגירש השני, דגירושין דשני אינם אלא מפני מראית העין. אפילו הכי אסורה עליו לעולם, דהואיל ועבדה איסורא, דהיינו שנבעלה באיסור קנסינן [לה וחיישינן דלמא] אחר שגירשה ראשון אמרי שזנתה עם השני במזיד [שהרי] לא העידו עדים... [ויאמרו] דאשת איש שזינתה מותרת לבועל. ואפילו תימא דהואיל דב"ד התירוה ליכא למימר הכי, אפילו הכי אמרינן דהואיל ונאסרה מחמת ביאתו לבעל, אע"ג דהוי משום גזירת מחזיר גרושתו כדכתבינן, קנסוה חכמים ואסרוה לבועל כי היכי דלא ליתו למשרי אשת איש שזינתה ברצון לבועל. אבל ר' שמעון סבירא ליה דהני מילי והני קנסי דוקא בנשאת בעד אחד ועל פי ב"ד, דהואיל וחכמים משום עגונא אקילו בה שייך בה קנסא היכא דבא בעלה, שאעפ"י שהתירוה היה לה שלא תנשא עד שתדע האמת. אבל היכא דנשאת בשני עדים לא שייך בה קנסא, דמאי הוה לה למעבד ולא עבדה, דניקנסה כשבא בעלה על שלא עשתה. אלא נשאר הכל בדין תורה, ואינה צריכה גט כלל, ותלינן דאמרי אינשי ראשון לא גירשה, וזה שנשאה שני מפני שהעידו שנים שמת בעלה, ושוגגים הם ומותרת לבעלה, וכל שכן לשני אם מת או גירשה. וקיימא לן דליתא לדר' שמעון, כדאסיק רב פפא דלא עבדינן עובדא במאי הוה לה למעבד. והואיל ונשאת לא שנא על פי עדים או על פי עד אחד קנסינן לה דלימרו אינשי גירש זה ונשא זה, ונמצאת אשת איש יוצאה בלא גט או מחזיר גרושתו משנשאת. ומשום הכי אסורה לשניהם לעולם, ותצא מזה ומזה כדכתבינן. זהו הדין באשה שהלך בעלה למדינת הים ונשאת לזר. והיכא דאזלה רחל אשת ראובן למדינת הים עם שמעון בעל לאה אחותה ושמע ראובן בעל רחל בשני עדים שמתה רחל אשתו ושמעה לאה אחותה בעד אחד או בשני עדים שמת בעלה שמעון ועמד ראובן ונשא לאה ואחר כך באו שניהם רחל אשת ראובן ושמעון בעל לאה, קסבר האי תנא דמתניתין דרחל שריא אראובן דאין שכיבת אחותה אוסרתה [להלן צ"ה ע"א], ולאה אסורה לו משום אחות אשה. ואם מתה רחל מותר בלאה אם היא פנויה, דלגבי דידיה ליכא למתלי לשום מידי, דהואיל ואחותה קיימת לא היתה מותרת לו אעפ"י שגירשה ראשון, דאחות אשה אסירא עליה כל זמן שהיא קיימת. וודאי אמרי שעדים העידו שמת, ומפני זה נשאה. והואיל והיא קיימת זנות בעלמא הוא ואינה צריכה הימנו גט, ועמדה עליו באיסור אחות אשה. ואעפ"י שאינה צריכה גט מראובן נאסרה על שמעון איסור עולם. וטעמא דמילתא דהואיל וגבי שמעון ליכא איסורא אחרינא אלא מפני שנשאת לאחר לגבי דידיה מחלפה באשה שהלך בעלה למדינת הים. דהכא נמי אי שרית לה לדידיה אתו למימר שהחזיר גרושתו משנשאת, שהרי אין לך לעיין בזה האיסור בגופה של אשת ראובן אחותה. אבל אם באתה לאסור אשת ראובן עליו מפני שנשא אחותה, הרי אתה בקי באחותה. הילכך לא מחלפא באשה שהלך בעלה, דהא כולי עלמא ידעי דלאה נאסרה עליו משום אחות אשה, שהרי באתה רחל, נמצא שנשואי לאה אינן כלום. הילכך לא בעיא לאה גט מראובן ושריא ליה רחל אשתו, וקיימא עליה לאה באיסור אחות אשה. והואיל ואין איסור אחות אשה אלא בחייה אי שרית לה לאה לראובן אחר מיתת רחל ולא מחלפא באשה שהלך בעלה למדינת הים. ור' יוסי פליג עליה כמו שנבאר לקמן.
ותאסר. קס"ד דשכיבת אחותה במזיד אוסרת אשתו עליו ובעי אעפ"י שזנה עם אחותה בשוגג תאסר אשתו עליו, דהואיל ובעל אחות אשתו נתלי לחומרא דלימא דאמרי אינשי במזיד בא עליה ואתי למישרא כי האי גונא, דומיא דאשה שהלך דמיתסרא לבעלה בשכיבת האחרון ואעפ"י שהיא שוגגת משום חששא דאמרי גירש זה ונשא זה ועכשיו מחזירה. דבמזיד. אם זינתה במזיד. בשוגג גזרו. משום חששא דקאמרינן. אבל הכא דאפילו במזיד שריא אין כאן מקום לגזור כלום.
<h2>דף צה.</h2>
איסור קל. מפרש לקמן אשת איש. האוסר. הבעל שאוסרה לאחרים נאסר בה, הואיל וזינתה. איסור חמור. מפרש לקמן אחות אשה. האוסר. אשתו שאוסרת אחותה לבעלה. באש ישרפו. בשוכב עם אשה ובתה כתיב. כל הבית כולו. אשתו מה חטאת. לאיסורא. דהואיל ושכב עם חמותו נאסרה אשתו עליו. אין הלכה. ואפילו בא על חמותו לא נאסרה אשתו עליו. וקרא אתא לפלוגתא דר' ישמעאל ור' עקיבא, כדאיתא בסנהדרין [ע"ו ע"ב]. נגדיה. מכת מרדות. ובזמנו לא היו דנין דיני נפשות, או שלא התרו בו.
<h2>דף צה:</h2>
כל ימיו. שאם גירשה מותרת. אבל איסור אחות אשה הוא כל ימיה, ואפילו גירשה נאסר באחותה. למדינת הים. ושמעו שמת ונשא אחותה, ואחר כך באו. אשת גיסו אסורה. דמחלפה באשה שהלך בעלה למדינת הים. ואשתו שריא. דלא בעיא גיטא מיניה. הך אשת גיסו כדפרישנא לעיל [צ"ד ע"א]. שריא. דהואיל ולא בעיא גיטא כולי עלמא ידעי דאינן נשואין ולא מחלפא באשה שהלך בעלה למדינת הים. אשתו אסירא. פירש רבינו שלמה דהואיל ואהנו הני נשואין לפסלה לבעלה אהנו נמי להיות חשובה כאשתו לאסור אחותה עליו משום אחות אשה דרבנן. והעיקר דהואיל ואשת גיסו אסורה משום דמחלפה באשה שהלך בעלה למדינת הים אע"ג דליכא למימר הכא גירש זה ונשא זה מעתה צריכה הימנו גט כעין אשה שהלך בעלה למדינת הים, ונאסרה אשתו עליו משום אחות גרושתו. מאי עבידתיה. דאינו פוסל מאן איירי בה לעיל. שריא. דהא קתני רישא נשאת שלא ברשות מותרת לחזור לו ולא בעיא גיטא משני דקסבר מאי הוה למעבד מינס אניסא ולא קנסוה חכמים כדפרישנא לעיל. הילכך הואיל ונשאת בשני עדים ליכא למיגזר היכא דאזלי אשתו וגיסו אטו אשה שהלך בעלה למדינת הים, דהא התם נמי שריא לבעלה. ולא שנא. אם נשאת אשת גיסו על פי עד אחד. דאשת גיסו אסורה. דאי שרית לה לבעלה אתי למשרי אשה שהלך בעלה למדינת הים ונשאת בעד אחד. ואשתו שריא, דהאי אשת גיסו לא בעיא גיטא מיניה שנאסרה אשתו עליו משום אחות גרושתו. וליכא שמא יאמרו אשת איש יוצאה בלא גט, דהואיל ובאת אשתו כולי עלמא ידעי דאינן נשואין כלל דאחות אשתו נשא. ואמר ליה וכו'. ולהאי אוקימתא רבי יוסי נמי כרבי שמעון סבירא ליה.
דפוסל על ידי אחרים. שאם הלך בעלה למדינת הים ונשאת בעד אחד ואחר כך בא צריכה גט משני ונאסרה לבעלה, היכא דאזלה אשתו וגיסו למדינת הים ושמעו שמתה אשתו בשני עדים וגיסו בעד אחד, ונשאה אחות אשתו שהיא אשת גיסו, ואחר כך באו, צריכה הימנו גט משום דמחלפה באשה שהלך בעלה. ואסורה עליו אשתו, מפרש רבינו שלמה דלא מצריך גיטא אמרי' דהואיל ואהנו הני נשואין לפסלה על בעלה, דומיא דגירש אשתו ונשאת לאחר, אהנו נמי לאסור אשתו, שנראית כאחות אשתו. או משום קנסא, שלא יהא חוטא נשכר, שהוא יאסר על אחרים והוא ישאר בהיתירו הראשון. לעולם אסיפא. דתנן ונשא את אחותה ואחר כך באתה אשתו, מותרת לחזור לו, וכדפרישנא ששמעה שמת בעלה בין בעד אחד בין בשני עדים. כלומר ליכא חלוק באשה שהלך בעלה למדינת הים ונשאת ואחר כך בא בין נשאת בעד אחד או בשני עדים לעולם צריכה גט משני ואסורה לשניהם. דלא סבירא ליה כר' שמעון. ומאי פוסל ואינו פוסל איכא הכא. הא דאזול אשתו וגיסו הא דאזול ארוסתו וגיסו. אשת גיסו אסירא כדפרישנא, דמחלפה לגבי דידיה באשה שהלך בעלה למדינת הים. דהא לגבי דידיה ליכא שום איסורא אלא משום מחזיר גרושתו כדפרישנא לעיל. ואשתו שריא, דכולי עלמא ידעי דאחות אשתו היא זאת, ואינן נשואין כלל וכדפרישנא לעיל. אשתו וגיסו. שזאת שהלכה עם גיסו כבר נשאה, כולי עלמא ידעי שנשואי שניה אינן כלום ושריא לגיסו, דלא שייך הכא למימר דאמרי גירשה ועכשו מחזירה משניסת, דהא ידעי דלא נשאת לזה, דקלא אית לה למילתא. והכל יודעין דאחות אשתו היא, ואין כאן נשואין כלל ולא בעיא גיטא משני ושריא לבעלה, ולא מחלפה באשה שהלך בעלה למדינת הים. אבל אם זאת שהלכה עם גיסו לא היתה לו אלא ארוסה ונשא את אחותה ואסרה עליו אשתו, דאמרי אינשי שזו שהלכה היה תנאי בקידושיה ולא נתקיים ומפני זה נשא אחותה, ונשואי שניה נשואין גמורין הם ואשתו גמורה היא, שהרי הראשון גירשה, וזו שהלכה היא אחות אשתו. הילכך בעיא גיטא מיניה ונאסרה עליו אשתו משום אחות גרושתו. ולגיסו נאסרה זאת שנשא, דאמרי גירש זה ונשא זה, ונמצא זה מחזיר גרושתו משניסת.
כרבי יוסי. קס"ד דאכולה מילתא דר' יוסי קאי דהיכא דאזלה אשתו וגיסו, שריא אשת גיסו אגיסו והלה מותר באשתו, דלא מחלפה באשה שהלך בעלה למדינת הים, שהכל יודעין שבעלי אחיות הם וידעי דנשואי טעות הם ולא בעיא גיטא משני. ואי אזלא ארוסתו וגיסו שניהם אסורים בנשותיהם, הואיל ואיכא למימר תנאי הוה ליה בקמייתא. ולקמיה מפרש מאי הרי היא כאשת איש. שקדש. שאם נשאה תרוייהו מודו דמותרת לחזור לו, שהכל יודעין דבטעות נשאת, שאם גירשה ראשון לא היתה נשאת לאחיו. אבל בקדושין איכא למימר תנאה הוה ליה בקדושין, והאי שפיר נסיב, ואי שרית לה לבעלה אמרי זה נושא גרושת אחיו. ליבם. לראשון שהוא עכשו יבם ותצא מזה ומזה. ושמואל. סבר אינה כאשת איש, ושריא לראשון שהוא עכשו יבם, דלא אמרי תנאי היה בקדושין, דמילתא דלא שכיחא היא, אלא אמרי דסהדי אטעינהו. אלמא לית ליה לשמואל דלסקי אינשי אדעתייהו תנאי היה בקידושין, ואפילו אזול ארוסתו וגיסו שניהם מותרין בנשותיהם. אדר' יצחק. ופוסל דקאמר כי אזלה ארוסתו וגיסו. דלמא אדר' אמי קאמר. כשנישאת בעד אחד. ולא איירי בתנאה כלל, דאפילו באשתו וגיסו פסל, ואע"ג דליכא למיחש לתנאה הואיל ונשאת בעד אחד משום דמחלפה באשה שהלך בעלה למדינת הים כדפרישנא. נשאת על פי עדים דאינו פוסל באשה אחרת על בעלה ולא בעיא גיטא מיניה, הכא דאזלה אפילו ארוסתו וגיסו שניהם מותרים בנשותיהם ולא בעיא גיטא מיניה, דלא חיישינן דלימרו תנאי היה בקדושין. והאי דשמואל דמותרת ליבם מיירי שנשאת בשני עדים, ולא קשיא דשמואל אדשמואל כלל. ורבינו שלמה כתב ודשמואל אדשמואל לא קשיא, דאחות אשה אי קדים אתי גיסו מקמי אשתו, דהא מיתסרא אשת גיסו אגיסו מיד ובעיא גט משני, דאמרי גירש זה ונשא זה. ואי משום אשתו שהיא אחותה כבר מתה. אבל באשת אחיו מכי חזו דאתא אחיו תו לא אמרי מידי. והראב"ד תירץ דאיסור אחות אשה לא ידעי ליה כולי עלמא שהיא אחות אשתו, משום הכי גזרינן משום אשה אחרת שהלך. אבל אצל אשת אחיו ידועה היא לכל, וליכא למטעי בה דלימרו גירש זה ונשא זה. נראה שפירשו הא דשמואל אפילו בנשאת בעד אחד, ולא ידעתי למה. והעיקר מה שפירשנו דהא דשמואל לאו הלכתא היא.
<h2>דף צו.</h2>
אאינו פוסל. כי אזלה אשתו וגיסו הוא דפסק כותיה דאפילו גיסו מותר באשתו. אי נמי. דמפוסל נמי פסק כותיה. דלמא שמואל נמי חייש לתנאה וליתה לדרב הונא וכו' ומפסלה ליבם אם זינתה. מדקאמר דקדושין תופסין ביבמה, ואצטריך למימר חדא מכלל חברתה אתמר, ולא אמר ביש ממזר מיבמה רב אמר הרי היא כאשת איש והוה ליה ממזר, ולא מצי לאותובי והא איפליגי בה חדא זימנא, דאי מהתם הוה אמינא דלא הוי ממזר אע"ג דאין קדושין תופסין בה. ש"מ דלענין ממזרות לא פליגי, כדפרישנא לעיל בדוכתיה [מ"ט ע"ב], דתרוייהו מודו שאינו ממזר. אלא לענין גט הוא דפליגי. והואיל וליתה לדר' שמעון ליתה לדר' אמי דלא שנא נישאת בעד אחד או בשני עדים אסורה לשניהם ותצא מזה ומזה. ולא פליגי ר' יוסי ות"ק אלא כדאוקים ר' יצחק דהיכא דאזלה אשתו וגיסו או ארוסתו וגיסו, קסבר ת"ק דאשת גיסו אסירא משום דמחלפה באשה שהלך, כדפרישנא. ואשתו שריא, דלא בעיא גיטא מיניה. ור' יוסי סבר באשתו וגיסו שניהם מותרים בנשותיהם, דלא מחלפה, שהכל יודעים שהם בעלי אחיות ונשואי טעות הם. ואי אזול ארוסתו וגיסו שניהם אסורים באחיות אלו דאמרי תנאי היה בקדושין. ומהא ודאי הלכתא כר' יוסי, דהא רב קאי כותיה דחייש לתנאי... גבי האי פלוגתא דרב ושמואל, וכדפריש רב הונא, והלכתא כרב באיסורי. ואע"ג דדחינן להא דרב הונא, דחיתא היא ולא סמכינן עלה. ועוד דר' עקיבא נמי הכי סבירא ליה דחיישינן דלמא אמרי תנאי היה בקידושין כדלעיל. והלכתא כותיה, דרב נמי סבירא ליה הכי. והרי"ף והר"ם [פ"י גירושין ה"ח] פסקו גם כן כרבי עקיבא. מיהו לגבי אשתו וגיסו מסתברא דהלכתא כר' יוסי דשרינן לתרוייהו. אשתו שריא ליה, דהא אפילו ת"ק שרי לה. ואשת גיסו שריא אגיסו כר' יוסי, דהא לכולהו דחייתא דגמרא מאינו פוסל פסק שמואל כותיה בר מההיא דחייתא דדחי דלמא אדר' אמי קאי, ולר' אמי תרוייהו סבירא להו דלאו כהלכתא כדפרישנא. ועוד דהא מילתא חששא דרבנן היא משום דמחלפה באשה שהלך בעלה, ובשל סופרים הלך אחר המיקל. מיהו הרי"ף כתב והואיל ולא אתברר שמואל אי אליבא דר' אמי פסק אי אליבא דר' יצחק, לא שרינן לאשת גיסו אגיסו מספיקא. וזה תימה גדול. ודעת הר"ם נראה כמו שכתבנו, שלא הביא כלל דין היכא דאזלה אשתו וגיסו. אלא נשען במה שכתב הא דרב והא דר' עקיבא, דהיכא דאיכא למימר תנאה הוה ליה בקדושין תצא מזה ומזה, היכא דאיכא איסורא, דאיכא למתלי לקולא, כגון אשת אחיו הנשואה ואחות אשתו הנשואה כתב דאינה צריכה גט ומותרת לבעלה, שהכל יודעין שנשואי טעות הם, כמו שכתב בגירושין פרק י' [ה"ח, ט']. ולא שנא אשתו ולא שנא אשתו וגיסו כשאשתו מותרת אשת גיסו נמי מותרת כר' יוסי. ומפני זה לא הוצרך לכתוב דין אשתו וגיסו. וכן הוא הפסק הנכון.
מאביה. ולא מאמה. מאמה. ולא מאביה. נמצא שהיא רחוקה מהראשונה. מאביה. ולא מאמה. [חמישית מאמה ולא] מאביה על רביעית נמי שהיא רחוקה מהשלישית, ואחר [כך אמרו לו כולן] קיימות. מותר בראשונה. דנשואי שניה, שהיא אחותה, אינן כלום, וביאת זנות היא, ותנן [צ"ז ע"א] אנס אשה מותר בבתה. ובשלישית. שהיא רחוקה מהראשונה. ונשואי השניה שהיא אחותה אינן כלום. ובחמישית. שהיא רחוקה מהראשונה והשלישית, ונשואי רביעית אינן כלום, [כי] נשואי שלישית אחותה של רביעית קדמו, ואחות אשתו היא. ופוטרות. אם מת בלא בנים, ויבם אחת מאלו שהם נשיו. בשניה. משום ראשונה וברביעית משום שלישית. ואין ביאת. שהרי אינן נשותיו. ואם בא או נשא השניה לאחר מיתת הראשונה, שאמת היו הדברים שמתה הראשונה, ושאר הדברים שקר היו. נמצא דשניה היא אשתו גמורה, ונשואי שלישית אינן כלום, דאחות שניה היא. ונשואי רביעית הם נשואין גמורים, דרחוקה משניה היא. ונשואי חמישית אינן כלום דאחות רביעית היא. על ידי אחין. כמו לאחין. תחלה. אם הוא תחלה, אבל לא בסוף, וכדמפרש בגמרא. על ידו. כמו לו, דביאתו לא קניא לגמרי, אלא כמאמר שויוה רבנן. אטו כולהו. אלאחר מיתת הראשונה דמתניתין קאי. ודאי. כדפרישנא שאמת היה שמתה הראשונה, ושאר הדברים שקר היו. לבסוף לא פסיל. אם עשה בה גדול מאמר, ואחר כך בא עליה בן תשע, לא פסלה אבעל מאמר. והא קתני הוא פוסל תחלה. ומפרש לאלתר ביאה, אלמא אביאה קאי. ומי אית ליה מאמר. אפילו בתחלה. לא פסיקא ליה. למתניה הואיל ולא דמי לביאה, והנך דפסלי אפילו בסוף. מיהו מאמרו פסיל לאחין אם הוא תחלה. כמאמר בגדול. אבל לא לקנות קנין גמור כביאת גדול. כגט בגדול. לדחות, שפוסל לאחין, וצריכה חליצה אחרת מהגדול, שאינה פוטרת ופוסלת. אבל לרבנן חליצת קטן אינה כלום ואינה פוסלת. והכי איתא בפרק מצות חליצה [ק"ה ע"ב] דחליצת קטן אינה כלום. והואיל וחליצתו אינה כלום גיטו ודאי אינו כלום, דגט אינו פוסל ביבמה אלא משום חליצה, כדאסיקנא טעמא בפרק ר"ג [נ' ע"ב] דאמרי גט להוציא וחליצה להוציא, ומדגט לא מהני חליצה לא מהניא, ואתי למבעל אחר חליצה. והואיל וחליצתה אינה כלום גיטו נמי אינו כלום.
ואם איתא. דגיטו פוסל. ליתני כגיטו. דבשלמא רבנן משום הכי לא אמרי כמאמרו, דמאמרו לא פסיל אלא בתחלה וביאתו פסיל אפילו בסוף, משום הכי אמרי כמאמר בגדול, כלומר דפסיל אפילו בסוף. אלא [אי גיטו פסיל לתני] כגיטו. אית ליה. שאם נתן לה גט בתחלה פסלה על האחין לר' מאיר... מגט גדול, כדמפרש. ואתא לאשמועינן שאם חלץ לה זה הקטן הוי כגט. ואם תאמר ולרבי מאיר דאמר [גיטין כ"ג ע"א] דעידי חתימה כרתי ולא עידי מסירה, היכי פסיל גט ביבמה, שהרי צריך שיאמר לעדים חתומו, ולאו כלום הוא, דהא אין שליחות לקטן. וי"ל בשכתב הגט בכתב ידו ואין עליו עדים, הואיל וכשר מן התורה, שהרי אם נשאת בו הולד כשר, פוסל ביבמה לר' מאיר. וליתה לדר' מאיר, הילכך גיטו וחליצתו לא פסלי. הילכך ביאתו פוסלת על האחין בין קודם שעשו מאמר בין לאחר מאמר, דביאתו כמאמר גדול, כדמסיק הכא וכדמסיק נמי בפרק יוצא דופן [נדה מ"ה ע"א]. ואם עשה הגדול מאמר אחר ביאתו פסלה עליו. ואם לא עשו כלום אחר ביאתו, והגדיל הקטן עמה ובעל נעשית אשתו גמורה ויוצאה בגט אם בא להוציאה, כדאסיקנא ביוצא דופן. ומסתברא דאע"ג דקטן לאו בר חליצה ויבום הוא, וחליצת גדול עדיפא מיבום קטן ממנו אעפ"י שהוא גדול, כדאסיקנא בפרק החולץ [ל"ט ע"ב], וכל שכן בקטן בשנים. הני מילי כשלא נעשה בה דבר ולית עלה אלא זיקה, וכי חליץ לה נפטרה. אבל בא עליה הקטן שהוא בן ט', הואיל ועשו ביאתו כמאמר, ואע"ג דחליץ לה גדול לא מפטרא אלא בעיא לאמתוני עד שיגדיל הקטן ויתן גט, דהא ביאתו כמאמר דגדול הוא, לית ליה לגדול לכתחלה למעבד לה מידי אלא תהא עם הקטן וכשיגדיל ויבעול יקנה אותה קנין גמור. והיינו דתנן בפרק יוצא דופן [נדה מ"ה ע"א] בן ט' שנים ויום אחד שבא על יבמתו קנאה, כלומר דלית ליה לגדול לכתחלה למחלץ לה דהא לא מפטרה בהכי. ותנן נמי בפרקין דהכא בן ט' שנים שבא על יבמתו ומת חולצת, כלומר לגדול, דמשמע טעמא דמת הא לא מת לית ליה לגדול למחלץ לה. מיהו אם עשה בה מאמר חולץ לה הגדול לכתחלה, דהא מפטרא בהכי, וחליצת גדול עדיפא מביאת קטן ממנו, וכל שכן קטן ממש. מאמרו, פוסל בתחלה, ואם חלץ לה הגדול נפטרה ולא בעיא גט מהקטן, שהכל יודעין דקידושי קטן לאו כלום נינהו, ולא מצריכינן גיטא לעולם משום קידושי קטן, וכדתנן הכא נשא אשה ומת פטורה ואין מאמרו מאמר אלא לפסלה לאחין. ומן הדין אף להא מילתא הוה לן למימר דלא להוי כלום, אלא משום דאית ליה ביאה, שהרי עשו אותה כמאמר בגדול, איכא למימר דאמרי מאמר לקנות וביאה לקנות מה מאמר לא מהני ביאה נמי לא מהניא, ואתי למבעל אחר ביאה. אבל כשעשה הגדול מאמר תחלה לא חשו כל כך חכמים לפסלה עליו על ידו, משום דמן הדין לא הוי כלום. אבל אם בא עליה, הואיל ונבעלה לו וביאתו ביאה, אסורה לכולם.
<h2>דף צו:</h2>
פסל על ידו. השני פסל לראשון, דהוו להו כשני גדולים שעשו מאמר אחר מאמר ובעיא גט וחליצה. לא פסל. טעמיה מפרשינן לקמן. כתב רבינו שלמה וכגון שביאת השני שגגה, דאי במזיד הא קיימא לן דביאתו ביאה ונהרגת. ולא דקדק, דאפילו במזיד לא הויא במיתה, דלאו אשת הקטן היא. ואפילו הוי גדול בלאו רמו ולא במיתה, דקיימא לן כר' יוחנן [י' ע"ב]. מיהו אם נבעלה במזיד אסירא ליה. והואיל ונבעלה בשוגג שריא לראשון. אבל לשני אסורה, דדלמא ביאה קונה ואשת הראשון היא. פסל [על ידו]. לעצמו. וכל שכן השניה, דבית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים. והוי [הדין] כגדול שנתן מאמר לזו ומאמר לזו. לא פסל. דלר' שמעון ביאת [קטן לא] קניא ומשיירא, אלא ספק קניא ספק לא קניא, ואי קניא קניא לגמרי, ולא [מהניא] ביאת אחיו אחר ביאתו או ביאתו על השניה אחר שבא על הראשונה. ואי לא קניא לא הוי כלום, והוי כמי שלא בעל ומותר בראשונה. אבל שניה לא מקיים, דלמא ביאתו קניא בראשונה וקיימא שניה עליה באיסור שני בתים. ראשון וראשונה. אתרי בבי דמתניתין קאי. ולית הלכתא כר' שמעון אלא כחכמים. וטעמיה פרישנא במתניתין. מתניתין. דחשיב ביאת בן ט' כמאמר דגדול, וקתני דמהני מאמר אחר מאמר אפילו בשתי יבמות ויבם אחד, דלאו כבן עזאי היא. ויבם אחד. כל כח שיש לו בזיקה נתן בראשונה עם המאמר. אבל כשהם שני יבמין תרוייהו אית להו כח זיקה, ומאמר דקמא לא דחי זיקה דחבריה.
חולצת. לגדול, שהרי זקוקה היא לו מנשואי אחיו הראשון, שהיתה אשתו גמורה, דגדול הוה. ולא מתיבמת. שיש עליה זיקת שני יבמין. דביאת בן ט' כמאמר דגדול הוא. נשא אשה. בלא זיקה. ומת. ולו אחין. הרי זו פטורה. דאע"ג דביאתו ביאה קדושיו אינן קדושין, שאין קנין לקטן. אבל ביבמה, שהיא זקוקה לו מכח קדושי אחיו שהיה גדול, שויוה רבנן לביאתו כמאמר דגדול. צרה. כדתנן בארבעה אחין [ל"א ע"ב] שלשה אחין נשואין לשלש נשים נכריות ומת א' מהם ועשה בה השני מאמר ומת חולצות ולא מתיבמות, ופרכינן ואי זיקת שני יבמין דאורייתא חליצה נמי לא תבעי, ומשנינן מדרבנן גזירה שמא [יאמרו שתי] יבמות הבאות מבית אחד מתיבמות. ואפילו הכי לא פלוג רבנן, ואסרו ליבם אפילו בדוכתא דליכא צרה. פטורות. שאין קידושיהן קידושין, ואפילו שנשאו אותן ובאו עליהן. אם לא ידע. שלא בא עליה משנעשה גדול. השניה. שהיא אשתו גמורה, או חולץ לה אחיו או מיבמה. ובגמרא פריך אמאי מיבמה, הא במאמר דגדול אמרינן כי האי גונא בארבעה אחין, הרי אלו חולצות הואיל ואשתו היא צרת מי שעליה זיקת שני יבמין. חולצת. שהרי יש עליה זיקה קמייתא. ולא מתיבמת. שהרי יש עליה זיקת שני יבמין. מייבם. לאיזו שירצה. וחולץ לשניה, דדלמא ביאת קטן לא קניא כלל ולאו צרות נינהו לאפטורי חדא ביבום דחברתה. ויבומי תרוייהו לא, דדלמא ביאת קטן קניא לגמרי וצרות נינהו, ואין בונין שני בתים. [ארבעה אח]ין נמי אם עשה בה מאמר דקטן. הכי דינא לת"ק, ולר' שמעון דר' שמעון סבירא ליה אפילו במאמר או קונה קנין גמור או אינו קונה כלל. הילכך לית ליה זיקת שני יבמין כדאיתא בארבעה אחין. אחד. כלומר כי שניהם שוים לכל האמור למעלה, דהואיל ולא הביא שתי שערות קטן הוא. ויעשו. כי ההיא דתנן בארבעה אחין, כדפרישנא במתניתין. קשיא. מתניתין דארבעה אחין עם מתניתין דהכא. בגדול. כמאמר גדול. והוא הדין בביאת קטן שהוא בן ט' שנים ויום אחד. והלכתא כסתמא דארבעה אחין, וכן פסק הר"ם בפרק ו' [יבום הכ"ז].
בנגר. דפלוגתא היא בפרק המוצא תפלין [ערובין ק"א ע"ב] אם מותר לטלטלו אם לאו. נגר, פירש רבינו שלמה קוילא בלעז. והר"ם [פכ"א שבת ה"י] פירש קורה, ועשוי לנעילת הדלת. קלוסטרא. שראשה עבה. והביאו זה המעשה לרבי יוחנן על שהיה כועס על דברי תורה שקלקול זה אירע על כעס שני חכמים אלו. וכעס יותר ואמר חברותא נמי, כלומר תלמידי עשיתם חבירי, שאתם מביאים על זה מה שאירע מכעס ר' אליעזר ור' יוסי שהיו חברים.
<h2>דף צז.</h2>
דובבות. מתנועעות, כאילו מדברות. כומר. הוא כלי שמניחין בו ענבים להתחמם, והיין נוח לצאת. יביאו ראיה. קרובי היבמה. והוא הסריס. קס"ד דהכי קאמר ואם יהיה בן עשרים נחזיקנו בסריס, ולא חולץ ולא מיבם, ופטורה היבמה. אלמא גדול הוא, דלא אמרינן קטן הוא וימתינו לו, ותהא זקוקה עדיין. והוא. כלומר אע"ג דמייתו ראיה שהוא בן עשרים לא נחזיקנו בסריס עד שנולדו בו סימני סריס, דמוכחא מילתא דהאי דלא אייתי משום דסריס הוא. אבל כל כמה דלא חזינן ליה סימני סריס תלינן ואמרינן דמשום קטנות הוא ועדיין יביא שתי שערות. עד כמה. נידון כקטן. כי אתו. בן עשרים לקמיה למבדקא אי משום קטנות הוא או משום סריסות. רוב שנותיו. ל"ה ויום אחד, כדכתיב [תהלים צ'] ימי שנותינו בהם שבעים שנה.
[נושאין]. לאחר שאנס או פתה אשה נושא בתה. על הנשואה. שנשא בתה תחלה ואחר כך אנס אמה חייב. ר' יהודה. טעמיה מפרש בגמרא. תנינא. תנן במתניתין מאי דתנו רבנן בברייתא. מותר. שלא אסרה תורה אלא קרובות נשואתו. הנטען. שנחשד הימנה. מדרבנן. שמא לאחר שנשא בתה יזנה עם האם כבתחלה. לכתחלה. בתמיהא. לאחר מיתה. שמתה האנוסה, דתו ליכא למיגזר מידי. בכולן. בכל העריות שלא נאסרו לו מח[מת אשתו] כגון כלתו ודודתו וזכור, נאמר בהם בפרשת קדושים לשון שכיבה. ובא[שה ו]אמה נאמר איש כי יקח את אשה ואת אמה, ואשה אל אחותה לא תקח, [שהיתה] הראשונה לקוחתו חייב על השניה כשבא עליה, דבשניה ליכא למימר לקוחין, [דלא] תפסי בה קדושי. לשכיבה. דלא תפסי בהו קדושי, ודאי לשון שכיבה הם. לקיחה. [דתפס]י בהו קדושי. ואיפוך אנא. דבת בנך דמתיר בת בתה איירי בנשואתו, וקרא דאסר בת בתה איירי באנוסתו. שאר. טעם עריות הוא משום דקרו להו שאר, שהיא קורבת בשר. והיכא דלא הויא נשואתו לא הוה לה קורבת בשר. האיש השוכב. דלעיל מיניה דהאי לא יגלה כתיבא בפרשת אונס. ור' יהודה דריש סמוכין במשנה תורה. דודתו. שהרי היתה אשת אחי אביו. לאחר מיתה. דליכא איסור זיקה, הואיל ומת אביו שהוא היבם ולית ליה אח.
<h2>דף צז:</h2>
לא חולצין. דאחוה מן האב בעינן, וגר אין לו שאר האב. ולא מבעיא גר שנתגייר דכקטן שנולד דמי, אלא כל שהורתו שלא בקדושה אין לו שאר האב, כדמוכח בגמרא. ולא מיבמין. אינו בתורת יבום. ואי שריא ליה אשת אחיו, מן האב דברי הכל מותר, מן האם פליגי בה בגמרא. אפילו. מפרש בגמרא. נשי מהדדי. אשת אחיו. ולאו משום יבום, אלא אפילו במקום בנים, דהא אין קורבה לגוי דכקטן שנולד דמי. מן האב. אשת אחיו מן האב דשרי, דכולי עלמא ידעי שאין אבות לגוי, דרחמנא אפקריה לזרעיה, וכזרע בהמה הוא חשוב כדכתיב [יחזקאל כ"ג] וזרמת סוסים זרמתם, כלומר זרע שהוא יורה בכח כמו זרם מים, הוא חשוב כמו זרע סוסים. וליכא למיחש דאתי לאחלופי בישראל. דאסיר. דחיישינן דלמא אתי לאחלופי בישראל ואתי למשרי כי האי גונא. בני פלניא. ולא מסקי אדעתייהו שיהיו בני אם אחת. הילכך לא אתי לאיחלופי בישראל, דמידע ידעי דאין אבות לגוי. בני פלוניתא. ואתי לאיחלופי בישראל, דודאי אחין מן האם נינהו, שמאשה אחת נולדו. שנולד דמי. ולא גזר משום דלמא אתי לאחלופי בישראל. מאי טעמא. לא מיבמין. דאסירי. דלא שייכא בהו יבום ואסירי משום אחוה וקיימא באשת אח מדרבנן משום דאתי לאחלופי בישראל. ואיירי באחין מן האב ומן האם. דאילו מן האב גרידא קשיא נמי לרב ששת. ושריא לעלמא. שאינה זקוקה כלל. ולדידהו לאחין נמי שריא. והאי דקאמר רב אחא דשריא לדידהו, דוקא כשנתגיירו בניה עמה. אבל אסיפא דהורתו של זה שלא בקדושה ושל זה בקדושה, לגבייהו איכא נמי כרת משום אחין מן האב כדלקמן.
אי אמרת בשלמא. כי נתגיירו בניה עמה. אסירי. ליבם, מפני שהן אחין מן האם, ואעפ"י שכשהיא גויה ילדה אותם, וגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, אתי לאחלופי בישראל, אתא לאשמועינן בסיפא דאע"ג דמעיקרא בהמה [והשתא] אדם תהוי כשתי אמהות, ואשת אחיו תהוי עליה כאשת נכרי, ואי בעי [מיב]מה ליבם, אפילו הכי אסירי ורמיא עליה בכרת כדלקמן, דהא כשילדה שניהם ישראלית היתה [והם] אחין מן האם. אלא אי אמרת. דהא אתא לאשמועינן בה, דאע"ג דשריא להו ליכא זיקה כלל ושריא לעלמא. מאי אפילו. דמשמע אפילו הכא דכשתי אמהות דמו לגבי יבום מאי אכפת לן אם הם בני אם אחת או לא. ומשני דה[אי] אפילו, הכי קאמר, כלומר רישא למשריה בלא חליצה הוא דאתא, ולדידהו נמי שרו. ואשמועינן בסיפא דאע"ג דתרוייהו לידתן בקדושה, שרו בלא חליצה. דיבום מן האב הוא, והואיל וחד הורתו שלא בקדושה, גוי אין לו אב. ודוקא לעלמא, אבל לדידהו מודי רב אחא דאפילו כרת דאשת אח איכא, דהואיל ולידתו בקדושה הרי כאן אחוה מאם. ודקא משני לעיל רב אחא ולדידהו נמי שריא, ארישא קאי ולא אסיפא כדכתבינן לעיל. תאומים. דודאי אחין מן האב נינהו, דקיימא לן טיפה אחת היא שמתחלקת לשנים, אפילו הכי לא חולצין ולא מיבמין. ואין חייבין משום אשת אח, אפילו קדשום לאחר שנתגיירו דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ואין כאן אחוה ואפילו מן האם. ולידתן בקדושה. הרי כאן אחוה מאם ולא מאב, דהא הורתן שלא בקדושה היא. ואעפ"י שבודאי שניהם מאיש אחד, אין אבות לגוי כדלקמן. ומשום הכי לא חולצין ולא מיבמין, דיבום באחוה מאב תלא רחמנא ואין כאן אחוה מאב. ומיהו חייבין משום אשת אח, דהואיל ולידתן בקדושה, אחין מן האם נינהו.
<h2>דף צח.</h2>
רישא. דנתגיירו הם. איסורא איכא. מדרבנן דלא ליתי לאחלופי בישראל. וקשיא לרב אחא. אין אבות. אפילו היכא דליכא למימר כקטן שנולד דמי, כגון שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה, שיש לו שאר אם כישראל גמור, ואין לו שאר האב כדלקמן. ולא ידיע. אבוה מנו. דידיע. כגון שהיו שניהם חבושין בבית האסורין ואנו יודעין בודאי שלא נבעלה לאחר. חיישינן. דהיכא דנולד בקדושה ולא נוצר בקדושה להוי ליה שאר אב לז[ה דהא ליכא] למימר כקטן שנולד דמי, דהא איהו לא נתגייר. וקתני כשלידתו בקדושה. לא חולץ ולא מיבם. אלמא התורה הפקירה זרעו שיהא כזרע בהמה. אבל מרישא לא מצי דייק, דהא איהו נתגייר וכקטן שנולד דמי. הרי אשה גיורת ושבעת בניה. שהתיר ר' עקיבא [לישא] איש אשת אחיו, ומהם למדתי. דנסבה אחיו. המת אחר שנתגייר, דהוו קדושין [גמורין] ושריא לאחין, דאין להם אחוה כלל דכקטן שנולד דמי. כשהוא [גוי]. ומשנתגייר לא ידעה. הילכך שריא לאח, דהא לא הוו בה קדושי. מאי למימרא. פשיטא דשריא ליה, דהואיל ואשת אחיו מותרת לגוי לא שייך למיסרה מטעם שלא יאמרו באין מקדושה חמורה לקדושה קלה. ואיחלופי בישראל לא שייך למימר בגויה. וש"מ שלא אסרו להם חכמים עריות אלא אותן שהיו אסורות להם, כדכתבינן בפרק כיצד [כ"ב ע"א]. אם [קודם]. שבא מעשה לידו היה רגיל לשנותה לתלמידיו. ואם לאו. הואיל ודבר חידוש הוא אינו נאמן, שמא מחמת מה שהורה הוא אומר. הרי אשה. ראיה של קודם לכן הביא. מורה ובא. שמתחלה היה רגיל לשנותה לתלמידיו. מילתא אחריתי. של יונה, שלא דבר עמו השם על עסקי נינוה פעם שלישית, ומגו דמהימן אהאי אחריתי דהויא קודם מעשה, מהימן נמי אהאי, דניכרין דברי אמת שיחד קבלן. שאר האם. שנאסר בקרובות אמו שנתגיירו, מדרבנן. ועיקר פירוש זאת הברייתא דכל הני דאסר לגר קסבר שהיה אסור בהן כשהיה גוי, כדמוכח בהדיא בארבע מיתות [סנהדרין נ"ח ע"א], דמותיב מהא לרבי מאיר דאמר התם כל ערוה שב"ד מחייבין עליה בן נח מוזהר עליה. ואסירה לגר כדי שלא יאמרו באין מקדושה חמורה לקלה. דאי טעמא משום גזירה, מאי קא מותיב ליה ומאי קא משני ליה התם. לא כמו שפירש כאן רבינו שלמה משום גזירה. והדר דנקט שהורתו שלא בקדושה ולידתו [בקדושה], לאו למעוטי גר גמור שנולד שלא בקדושה הוא דאתא, אלא למעוטי הורתו ולידתו בקדושה, שהרי הוא ישראל גמור. וגזר ביה רבי מאיר דלמא אתו לאחלופי בישראל, ואסר ליה אפילו בשאר האב ואפילו נולדו אותן קרובות בגויותן. ואית דמפרשי דאפילו הורתו בקדושה מותר בגיורת קרובתו מהאב שנולדה בגויותה. ומשום הכי לא נקט הורתו בקדושה דלא מצי למיתני אין לו שאר האב במוחלט, שאם נתגייר אביו ונשא אשה אחרת אסור באחותו מן האב, דישראלים הם שניהם. ומשום דלא פסיקא ליה לא נקטיה. יוציא. דקסבר ר' מאיר, דהוא תני להאי ברייתא, דאחותו מן האם אסורה לבן נח, כרבי אליעזר דדריש בפרק ארבע מיתות [שם נ"ז ע"ב] אך לא בת אמי, מכלל דאחות האם אסירא להו. אבל לרבי עקיבא לא אסירא, כדאיתא התם. יקיים. שלא נאסרה אחוה לבני נח מן האב, כדדריש רבי אליעזר אחותי בת אבי היא ממש. אבל לרבי עקיבא בין אחוה מאב או מאם שריא, כדאיתא התם. אחות האב מן האם יוציא. דקסבר כרבי אליעזר דדריש התם יעזוב איש את אביו, זו אחות אביו. ולרבי עקיבא שריא, דדריש אביו זו אשת אביו דוקא.
אחותו מן האם. שנולדה בגויות. יוציא. מדרבנן, דגזרינן דלמא אתי למנסב אחותו שנולדה אחריו אחר שנתגיירה, ורמיא עליה בכרת, דהויא לה כישראלית שילדה, דהא תרוייהו נולדו אחר שנתגיירה, ואחות אם היא. מן האב. אם נשא אחותו מאביו שנולדה כשהאב גוי, דאפילו אם נשא אחותו מאביו שנוצרה אחר שנתגייר ונולדה מאשה אחרת שאינה אמו, ליכא איסורא דאורייתא, שאין אבות לגוי, ואינה אחותו, דהאי לאו בנו הוא. אחות האב. שהיא דודתו, והיא אחות אביו מצד אמו של אביו. יוציא. פירש [רבינו שלמה] גזירה משום אחותו מן האם. יקיים. דלא דמיא לאחות אב מן האם, דבההיא איכא למיגזר משום אחותו מן האם, דדמיא לה שהקורבה באה מכח האם. אבל אחות האם מן האב לא דמיא לאחותו מן האם, שהקורבה באה מכח האב. באשת אחיו. אפילו מאמו שנולד בגויות, ולא גזור רבנן משום אשת אחיו שנולד אחריו, דבקורבה גזור רבנן, במידי דלא אתי אלא על ידי קידושין לא גזור, כך פירש רבינו שלמה. והעיקר דלאו משום גזירה הוא כדפרישנא.
<h2>דף צח:</h2>
מן האב יקיים. דלא עדיפא מאחותו מן האב שלא נאסרה שום אחוה מאב לבני נח. אחות אם מן האם יוציא. כדדריש רבי אליעזר ואת אמו זו אחות אמו. אחות אם מן האב יוציא. גזירה משום אחותו מן האם, דכיון דשם צד אם יש כאן אע"ג דמן האב הוא אתי למישרא אפילו אחותו מן האם וכל שכן אחות אמו ואחות אביו מן האם. יקיים. הני רבנן סבירא להו כרבי אליעזר. מיהו לא גזרי למיסר אחות אם מן האב אטו אחותו או אחות אם מן האם, דאינהו נמי מדינא שרו. באשת אחיו. ואפילו מאמו ולאחר מיתה קס"ד ואפילו נסבה כשהוא גר או כשהוא גוי וקיימה משנתגייר, דאין אשת [אחיו] אסורה לבני נח. הילכך הואיל וליכא למימר באין מקדושה חמורה לקלה שריא להו. וכן בכל הבאות מחמת אישות, דמשום קורבה ליכא, דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי. ושאר כל העריות. הבאות מחמת אישות מותרות לו, לאתויי אשת אביו שמותרת לו אחר שמת אביו אבל כלתו ליכא לרבויי, דהא בגר שהיתה לידתו בקדושה קיימי', ולא היתה לו כלה אלא ביהדות. ולאתויי נמי אחות אשתו שנתגיירה לא אצטריך, דהא קתני בהדיא נשא אשה ובתה כונס אחת ומוציא אחת, והוא הדין לשתי אחיות.
נשא אשה ובתה. אגר דעלמא שנשא בגויותו אשה ובתה ונתגיירו עמו. דאילו האי דנולד בקדושה לא נסיב [אשה ובתה]... נמי אהאי קאי. ומשום דהן גיורות קאמר. והוא הדין לישראל גמור שלא... באין... לה. קא... בשא... ואינה... כונס אחת. ומניח האחרת, דלא ליתי למשרי אשה ובתה. לא יכנוס. לקמן מפרש. בחמותו. קס"ד אעפ"י שקיימה חמיו אחר שנתגייר ומת שריא ליה. דהואיל ובן נח לא הוזהר על חמותו ליכא למימר באין מקדושה חמורה לקלה. באיסורא קיימא. בשרפה. ואסרו הגר בה, דלמא אתי לאחלופי בישראל. ואע"ג דאשת אב אסירא לעולם וב"ד ממיתין עליה, שניא אשת אב דכולי עלמא ידעי שאינו אביו, שאין אבות לגוי, ולא גזרו בה רבנן. קליש. שאינה במיתה, דכולי האי לא גזור. הנך דאמור רבנן יקיים. לא יכנוס משום דלמא אתי לאחלופי בישראל, כגון אחותו מן האב וחברותיה. באיסורא קיימא. בשרפה. ולענין הלכתא קיימא לן דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי. ואם נתגיירו כמה קרובים, הרי הם כנכרים ומותרין זה בזה מן התורה, ורבנן אסרום בקרובות שלהם שהיו אסורין בהם בגיותן. אבל העריות שהוא מותר בהם בגויותו שרו ליה כשנתגיירו אפילו מדרבנן. דטעמא דאסרו אותן חכמים הוא כדי שלא יאמרו באין מקדושה חמורה לקדושה קלה, כדאיתא בפרק כיצד וכדברירנא התם [כ"ב ע"ב]. הילכך אשת אחיו שהיתה אשתו כשהיה גוי ונתגיירה ולא בא עליה ומת, ודאי שריא ליה לאח, כדמסיק הכא לא דנסבה כשהוא גוי. אבל אם נשאה או בא עליה אחר שנתגייר, אי שריא לאחיו כי מת או גירשה פליגי בה רב ששת ורב אחא. והיכא דהוו אחין מן האם לחוד, הואיל ואחוה מאם תליא בלידה, ובלידה לא שייכא בה אפקעתא, דאי שרית להו הכי אתי לאחלופי באחין מן האם בישראל, דברי הכל אסירא ליה ללישנא קמא. ואם הם אחין מן האב לחודיה דברי הכל שריא ליה, דכולי עלמא ידעי דרחמנא אפקריה לזרעיה ואחוה מאב בזרעיה תליא. כי פליגי באחין מאב ומאם. וכתב הרי"ף דעבדינן כרב ששת לחומרא. הילכך אסירא ליה. ומיהו לא חולצין ולא מיבמין, דנכרים הם. הילכך בעריות שנאסרו לבני נח אסור בהם, כדי שלא יאמרו באין מקדושה חמורה לקדושה קלה. [וקרובות שהן] מצד האם אעפ"י שלא נאסרו בהם גזרו בהו רבנן נמי משום דלמא אתי לאחלופי בישראל. [ואשתו] אם בא עליה אחר שנתגייר אסירא. אבל אם לא בא עליה אחר שנתגייר שריא, דאיסור הבא מחמת אישות כי לא [בא] עליה אחר שנתגייר שריא ליה. קורבה שאינה באה מחמת אישות כגון אחות אם, נתגיירה אסירה ליה, דלמא אתי לאחלופי בישראל. מה שכתב [הר"ם] בעריות של בני נח, שפסק כרבי עקיבא בפרק ט' ממלכים ומלחמות [ה"ה], ופסק כר' אליעזר דאחותו מן האם ערוה כדמוכח התם, הוא תימה גדול. ובג"ה [ובגזירת השם] נבאר זה בפרק ארבע מיתות.
ולדותיהן. זכרים ויש לכל אחת ואחת בן ודאי וידוע, כלומר שלא נתערב. בן ודאי של כל אחת ואחת חולצין לאחת. והחמישי כונס אותה ממה נפשך, שאם אשת אחיו היתה, כדין יבם. ואם אשת הנכרים היתה, כבר חלצו לה אחין. ואחר כך חוזר הוא. כלומר זה שיבם האחת עם השלשה חולצין לאחרת, והרביעי איזה מהן שירצו מיבם ממה נפשך. נמצא שאם ירצו להתיר כל אחת ואחת לאחד מהן, צריכה חליצה מהארבעה ויבום מהאחד. והוא הדין דמצו ארבעה למחלץ לכולהו, והחמישי ישא את כולן. דודאי דאין כאן אלא אחת שהיתה אשת אחיו. ובגמרא קאמר דהכי ניחא טפי דלמא לכל חד וחד מתרמיא דיליה ומקיימא מצות יבום. מקצתן. של ודאין. אחין. להני תערובות מן האב. ומקצתן. יש להם בהני תערובות. אחין מן האם. לבד אחין שיש להן בתוכן מן האב. זה שיש לו בהן אח מן האם חולץ, ולא מיבם דלא לפגע באשת אחיו מן האם שהיא בכרת. מקצתן. של ודאין ותערובות. כהנים ומקצתן שאין כהנים כהנים חולצין. לכולן, שהרי אי אפשר להן ליבם עד שיחלצו תחלה דלמא פגע ביבמה לשוק, וכהן אסור בחלוצה.
<h2>דף צט.</h2>
שני זכרים במחבא. והוא אחד מהם, ולהם שני זכרים ודאין, כגון רחל אשת יעקב, שהיה לה יוסף ממנו. וחנה אשת ראובן שהיה לה חצרון. וחזרו וילדו שני זכרים במחבא. ומתו יעקב וראובן. ובא יוסף בנה של רחל ונשא חנה אמו של חצרון. וחצרון נשא את רחל. ומתו יוסף וחצרון. ונפלו לפני התערובות, רחל לפני בנה של חנה שהוא אחי חצרון, וחנה לפני בנה של רחל. ומתוך שאין ידוע מי בנה ומי יבמה צריכה חליצה משניהם. נמצא כל אחד ואחד חולץ לאמו מספק. כתב רבינו שלמה הכי גרסינן אמו ואשה אחרת שילדו שתי נקיבות במחבא ועמדו שני אחין מן האב ונשאום חולץ לאחותו מספק. כך היא שנויה בתוספתא [פי"ב ה"ב]. שתי [נקיבות]. נשאת תחלה לראובן וילדה לו בן והיו לו שני בנים מאשה אחרת, ומת ונשאת [וילדה] עם אשה אחרת, כל אחת ואחת נקיבה. ואין ידוע איזו בת מי. ונשאו לשני בני ראובן שהם רחוקים. ומתו שני בני ראובן. זה שהוא בן ראובן חולץ לשתיהן. והאחת ודאי אחותו אעפ"י כן חולץ לכל אחת ואחת, דשמא הך זקוקתו ואידך אחותו. והואיל ולא ידעינן מאן זקוקתו ומאן אחותו חליץ לתרוייהו. אחיו. של בעל, ואם היה מכיר בתו היתה פטורה. שלקח. מן הגוי, דבנים שילדה תחת הגוי הם גוים ולא עבדים, כדדרשינן [מ"ו ע"א] ולא הם קונים זה מזה. שחרר השפחה. והרי היא ישראלית.
ולהן בן. שהוא גוי, שנולד כשהיתה תחת הגוי, ולא קנה הבן. ואם כתב לו כל נכסי וקנאן, והעבד שהוא אביו הוא בכלל נכסיו. ואם אמו תובעת כתובתה יכול למכור אביו. ופירוש וכתב כל נכסיו במתנת שכיב מרע, שלא קנה עד לאחר מיתה. ומשועבדים הנכסים לכתובה, שהרי נתחייבו בה הנכסים כשמת. דאי במתנת בריא אפילו לרבי מאיר דאמר כתובה נגבית מן המטלטלין, אי עבדא כמטלטלי דמי היכי גביא כתובתה ממטלטלי בתר דיהבינהו, הא קיימא לן [ב"ק י"א ע"ב] עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בעל חוב גובה ממנו. אלא ש"מ דמתנת שכיב מרע היא. ושמעת מינה דמתנת שכיב מרע במטלטלין כירושה שויוה רבנן ובעל חוב גובה מהם לתקנת הגאונים, כמו שכתבנו פרק יש נוחלין. וליכא למימר דקסבר ר' מאיר דכי היכי דמטלטלי משתעבדי לכתובה וגביא להו מיתמי הכי נמי גביא להו מן הלקוחות, דאי גביא להו מן הלקוחות כל שכן דגביא מן המעות שהיה חייב לו אחיו. ובהדיא אמרינן בפרק האשה שנפלו לה נכסים [כתובות פ' ע"ב] דאפילו לרבי מאיר לא גביא מיניה כלום בברייתא דמי שהיה נושה באחיו מנה וכו'. כולה הך ברייתא דיש מוכר סיפא דקמייתא היא. ואתא לאשמועינן דמטלטלי משתעבדי לכתובה, דהכי סבירא ליה בפרק האשה שנפלו. כמקרקעי. ואפילו למאן דאמר מטלטלי לא משתעבדי לכתובה יכול למכרו, דתורת קרקע יש לו. הני מתנייתא דלאו כהלכתא נינהו, דהא קיימא לן [מ"ד ע"ב] גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר. וקיימא לן דמדינא מטלטלי לא משתעבדי לכתובה. מיהו תקנת הגאונים היא דמטלטלי משתעבדי. וקיימא לן [ב"ב קכ"ח ע"א] הלכה אין גובין מן העבדים. כשירין. ודאין. חולץ. תחלה, ואחר כך מיבם ממה נפשך, אם יבמתו היא כדין יבם, ואם אשת בן אחיו היא שריא ליה דהא חלץ לה יבמה. בולד שפחתה. ונמצא אחד מהם כהן ואחד עבד. אוכלין. דעבד כהן אוכל. חלק אחד. מפרש בגמרא.
<h2>דף צט:</h2>
כשירות. ישראליות, דשמא עבד הוא. פסולות. כגון שפחה, דשמא כהן הוא. הראויות לכהונה. ולא גרושה וחלוצה משום כהן. אין סופגין. דכל חד וחד אמר אנא לאו כהן אנא, וספק הוא. אין משלמין. דכל חד וחד אמר אנא כהן אנא. ואין חולקין [ומוכרין את התרו]מה. תרומת תבואתם כשמפרישין אותה אין להוציאה מידם, דכל חד וחד [אמר לכהן] אייתי ראיה דלאו כהן אנא ושקול. ומיהו אסורים באכילה דדלמא זר הוא, אלא מוכרין אותה לכהנים והדמים שלהם. בקדשי המקדש. כגון עורות הקדשים. ואין נותנין להם קדשים. בבכור וחרמים קאמר. את שלו. דקאמר כהן אנא, וגבי חרמים נמי תנן [ערכין כ"ח ע"א] הכהנים אין מחרימין שהחרמים שלהם. הילכך מה יעשה בבכור שלו דקאמרת דהוי שלו ואינו צריך ליתנו לכהן והוא אסור לאכלו. שיסתאב. שיפול בו מום ויאכלוהו הם, דבכור בעל מום אין בו משום זרות. ולא יקריבנו תם אפילו בפני הבית, דאם כן לא יאכל הוא את בשרו. חומרי ישראל. שמא עבד הוא. חומרי כהנים. שמא כהן הוא. אחד פשיטא. דהא ליכא אלא חד כהן. כאחד. דוקא כשבאין שניהם יחד נותנין להם. אבל אם בא האחד אין נותנין, שמא יחזיקוהו במיוחס ויתנו לו בת ישראל, ושמא עבד הוא. רבי יוסי אומר. אספק דמתניתין קאי. מעלין. ולא פליגי. מתרומה. מחלוקת תרומה קאמר ולא מאכילתה. אין חולקין. אעפ"י שמותרין בה. והאשה. פירש רבינו שלמה אשת כהן. והערל. כהן שלא מל מפני שמתו אחיו מחמת מילה. שאינה הוגנת. פסולה לכהונה. דלאו בני דיעה נינהו. וזילותא היא דתרומה שיחלקוה לעין כל למי שאין בו דעת.
<h2>דף ק.</h2>
בריה. כלומר אינו לא איש ולא אשה והויא זילותא דתרומה. קנסא. עד שיגרשנה, וכן כתב הר"ם בתרומות פרק י"ב [הכ"ב]. ורבינו שלמה כתב קנסא דלא אזדהר. משום גרושה. שמא יגרשנה בעלה והויא זרה ולא ידעי אינשי ופלגי לה. יחוד. שלא יתיחדו עמה. וקשה לפירוש רבינו שלמה שפירש והאשה אשת כהן, אמאי לא אמר איכא בינייהו בת כהן למאן דאמר משום יחוד איכא משום גרושה ליכא. אלא ודאי בכל אשה גזרו ואפי' בת כהן, למר משום זרה אשת כהן שמא תתגרש, ולמר משום יחוד. ואיכא לדחוקי דרב פפא דחייש משום גרושה באשת כהן, חייש נמי בבת כהן שמא תנשא לישראל. בי דרי. גורן שהוא קרוב מן העיר. ואם נחלוק לה שם יראו בני העיר, ואין זכרים מצויין בה אלא נשים. משום גרושה איכא דהא חזו בני מתא. משום יחוד ליכא שהרי אין שם זכרים. דמרחק. ולא חזו בני מתא, וליכא למיחש שיחלקו לה אחר שנתגרשה, שהרי לא ראו שם בני העיר שחלקו לה, ושכיחי בה אינשי ואיכא משום יחוד. נפיש אונסיה. שהרי מתו אחיו. מעשר שני. אינו מתחלק בגורן אלא בבית. הילכך [חולקין לה] היכא דליכא משום יחוד כגון שבעלה בעיר או שיש עמה בבית תנוקת שיודעת טעם ביאה ואינה מוסרת עצמה לביאה. אבל בגורן ליכא למימר, שהרי הוא חוץ לעיר ואין שם מחיצות ומתיחדין לכאן ולכאן.
תחלה. דז[ילא] בה מילתא למיקם. גברא ואתתא. זה תובע בעל דינו והיא תובעת בעל דינה. שרינא תגרא. הייתי נזקק לאיש לגמור דינו תחלה. זילותא. דזילא בה מילתא למיקם. אינו יכול. לא זה ולא זה, ויבטלו מפריה ורביה. חולצין. לאשתו של ספק זה, שמא זה אביהם הוא. ולא מיבמין. שמא בן האחר הוא, ורמיא עלייהו בכרת, דאחיהם מן האם הוא. וכן הוא הספק לנשותיהם שמתו בני הראשון או בני השני. אבל אם נשאר שם אח מאב ודאי, שלא מת אלא אחד, לא חולץ ולא מיבם, שזיקת הודאי היא פוטרתו בודאי. ואף אם חלץ לה הספק לא נפטרה מזיקת הודאי, דדלמא הספק אינו יבם, שאינו אלא אחי המת מאמו.
<h2>דף ק:</h2>
ומיבם. דאי המת הוא אחי הוא אח מאב. ואם אינו אחי נכרית היא, וכגון שאין שם אח אלא [הוא], דליכא לספוקי ביבמה לשוק. וכן אם מת הספק בן הראשון או האחרון, חולץ תחלה ובן האחר מיבם, דאי אחיו הוא כדין יבם. ואי אח האחר הוא הרי נפטרה מזיקתו בחליצה. נושא וכו'. כדפרישנא לעיל. אונן. לחומרא, וביום מיתתן אסור לאכול בקדשים. עליהם. מפרש בגמרא היכי דמי שיהא אונן על שניהם. אינו מטמא. לחומרא דדלמא לאו אביו הוא. לא יורש. דיורשי האב אמרי ליה אייתי ראיה דבנך הוא ושקול וזיל הכא מדחו ליה וזיל הכא מדחו ליה. אבל הן יורשין אותו. דאיהו לית ליה יורש וודאי בן אחד מהם הוא, דאם אינה יורשת. ומיירי בשאין לו בנים. והוי ממון המוטל בספק וחולקין שניהם. ועולה במשמרתו. לעבוד, ואין בני משמר מעכבין עליו. [ואינו חו]לק. דמדחו ליה למשמרת האחר, ואותה משמרה מדחו ליה. חלק [אחד]. ממה נפשך, שהרי שניהם יש להם חלק במשמרה זו. ביבמה. בספק יבמה לחד, דשמא הוא זר והאחר יבם ולא חלץ לה עדיין. מאן ניהו. ואפילו תפס ודאי מפקינן מיניה. מדין כהונה. מלעבוד עבודה, אע"ג דבן כהן הוא בודאי וכשר הוא, אפילו הכי הואיל ואינו יכול להתיחס לאביו פסול הוא לעבודה. ראשון. בהחולץ היא שנויה [ל"ז ע"א] גבי מיבם אשת אחיו תוך שלשה חדשים וילדה ספק הוא בן ט' מהראשון או בן ז' לאחרון. זה הולד הוא כשר וראוי להיות כהן, דאי בן הראשון הוא כשר הוא, ואי בן השני כשר הוא דבדין יבם. אבל אם לא גירשה וילדה לו בן אחר הוי ספק ממזר. אחר מיתת בעלה. ושניהם באו עליה בנשואין. בנשואין. שניסת לשניהם ומת האחרון ואונן ביום מיתתו, ואונן על הראשון אעפ"י שמת זה כמה קודם שנולד זה. שלקטו עצמותיו, ואסור בקדשים מדרבנן, דתנן בפסחים [צ"א ע"ב] השומע על מתו והמלקט עצמות אוכל בקדשים לערב, אלמא ביום אסור. וסיפא דקתני שאינו מטמא להם, דהיינו בליקוט עצמות דראשון ומיתת שני, מפני שהם ספק, דמשמע שאם היה אביו בודאי מטמא בליקוט עצמות, אתיא כר' אליעזר בן יעקב דאמר בשלשה מינין [נזיר מ"ג ע"ב] דמטמא לשדרה וגולגולת ורוב בנין ורוב מנין. לא ליטמי. דדלמא בן הראשון הוא וכהן [כשר] הוא. חלל הוא. דבן גרושה הוא, וחלל לא הוזהר על הטומאה, כדדרשינן בסיפרא [ר"פ אמור] בני אהרן, יכול חללים, ת"ל הכהנים, יצאו חללים. בזנות. הילכך אין מיטמא להם, דבין כך ובין כך כהן כשר הוא וכולם חיים הם. ואיזו היא קטנה. שהיא מתעברת ומתה. מבת י"א וכו'. ולענין מיאון בת י"ב ויום אחד לא ממאנה. ומקמי הכי אי מעברה מתה. פחות מכן. אינה מתעברת כלל. יתר על כן. אי מעברה אינה מתה. בקידושי טעות. שקדשה על תנאי ולא נתקיים ויוצאה בלא גט ונשאת בתוך שלשה. וכהן כשר הוא, להוי דמר או דמר, דהא אינה צריכה גט. וסבר לה כי האי תנא, ועולה במשמרתו לעבוד. דבזנות כי האי גונא דהוי על ידי נשואין לא גזור רבנן. והיא. מיעוטא היא, דמי שהיא אשה גמורה כי זינתה ברצון אסורה לבעלה, אבל מי שקדושיה קדושי טעות אעפ"י שזינתה תחת בעלה ברצון שריא ליה, דלאו אשתו היא, ולא בעיא גט מיניה. הילכך הוה ליה כפנויה שזינתה. ולית הלכתא כותיה, דקיימא לן [כתובות ע"ד ע"א] מדבעל אחליה לתנאיה ואשתו גמורה היא.
<h2>דף קא.</h2>
בבת אחת. שחבטן שניהם במקל. חייב. דקסבר התראת [ספק שמה התראה]. בבת אחת חייב. דהתראת ודאי היא, דהא אחד מהם אביו ומתרין [ביה אל תכה] שניהם שבמכה זו אתה חייב מיתה. פטור. דהתראת ספק הוא בכל חד וחד. למטה. באביו ואמו. למעלה. כלפי מעלה, כי יקלל אלהיו. ואיתקש. בפרשת ואלה המשפטים [שמות כ"א] סמכן זה לזה, אלא [שפסוק אח]ד מפסיק ביניהן. ואיכא מאן דאמר באלו הן הנחנקין [דהיקש הוא. האמר] בעינא. בתמיהא גרסינן ליה, דקאמרת למה עולה, הא ודאי בלא חלוקה ניחא ליה למעבד עבודה. אלא בעי הכי, עלה לא תני במתניתין... מדתנו אלא תני עולה בעל כרחו. פגם משפחה. שתי המשפחות [שב]ושות עליו, שיאמרו בני אדם זה פסול לעבודה. כל משמר חלוק לששה בתי אבות, וכל אחד עובד יומו ונוטל עורות קדשים הבאין ביומו.
הדיוטות. אית דאמרי שאינן סמוכין. והר"ם כתב הדיוטות שאינם חכמים אלא יודעים כונת הפסוק, עד כאן לשונו בפירוש המשנה. ולשונו בפרק ד' [יבום ה"ה] בפני שלשה שיודעים להקרות. [סנדל]. הוא של עור כעין שלנו. כשירה. דיעבד, אבל לכתחלה בעינן חליצה בסנדל, והוא של עור קשה ומבושל ומקושר אין לו תקנה. אנפיליא. הוא צורת מנעל מבגד [פסולה, ד]מידי דמגין בעינן, והיינו עור. עקב. שולא בלעז. למטה מן הארכובה. ולמעלה. פירש רבינו שלמה שנחתך רגלו ושוקו. והעיקר דמקשרת רצועות הסנדל, דהיתר רצועות הוא עיקר החליצה כדתניא בירושלמי בהדיא [ה"א]. דתני עיקר חליצה התרת הרצועות. דיינין למה. אמאי נקט דיינין, דמשמע מסנהדרי עירו שהם סמוכים. להקרות. להם הפסוקים, ליבם לא חפצתי לקחתה, ולה מאן יבמי להקים לאחיו שם. ודרשינן [ק"א ע"ב] וקראו הם ולא שלוחן. ואם לא קראו אותם חליצתה כשירה, דכל זה מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, ולא אמור רבנן שיכוף להקרות אלא למצוה, אבל לא לעכב. ש"מ... דלא בעינן אלא שיודעים להקרות להם הפסוקים, דהיינו שידעו כונת הפסוקים כמו שפירש הר"ם. ואיכא מאן דאמר דהוא הדין נמי [שיהיו] בקיאין בשאר טכסיסי חליצה, כדאמרינן [קידושין ו' ע"א] כל מי שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין לא יהא לו עסק עמהם. מיהו אם אינן בקיאין בכל דיני חליצה ונעשית החליצה בפניהם כראוי ודאי חליצתה כשירה. [ואין ב"ד שקול]. כלומר אין ראוי להיות ב"ד שקול זה כנגד זה אלא צריך שיהא ביניהם מי שיכריע דעתם. ואית דמפרשי ואין ב"ד שקול כלומר כשהם זוגות אינם שקולים, שאין שם מי שיכריע דעתם כמו הדבר ששוקלין שאינו שקול עד שיהא רוב מצד אחד ויכריע המשקולת. וקמא עיקר. זקני אחריני. וקראו לו זקני עירו. אבל ונגשה יבמתו השערה לעיני הזקנים לא חשיב, דאהנך זקנים דאמר לעיל קאי שתלך לפניהם ותאמר כך ותעשה כך.
<h2>דף קא:</h2>
רעיתי. בסנהדרין [ו' ע"ב] דרשינן להאי קרא. ומתוך חיבה קרי להו רעיתי. ואידך האי לעיני מאי עביד ליה. כלומר לרבנן דחזו דהדיוטות כשירין מזקני ודאי לעיני לא אצטריך למעוטי סומין, דמילתא פשיטא היא דסומין בשתי עיניהם פסולין לכל דין, למאי אתא לעיני. דבשלמא לר' יהודה אתא לעיני למעוטי סומין למידק מינה דלא בעינן סנהדרין [ואפילו] הדיוטות כשרין אלא לרבנן דחזו היתר הדיוטות מזקני, לעיני למאי אתא. למחזי. דוקא שיראו כשהיא רוקקת ולא אמרינן דלסגי להו בלא ראיה הואיל ואינן סומין, אלא אעפ"י שהם רואין צריכים לראות הרקיקה. ולא של גרים. אפילו האחד גר לא תחלוץ בפניהם. וסתם לן. בפרקין דהכא. מיאון נמי. לבעי תלתא כשקטנה ממאנת, והואיל וסתם לן בפ"ק דסנהדרין [ב' ע"א]. שהוא ב"ד. כלומר לא היה שם יחיד, אלא שלשה היו, שאין ב"ד פחות משלשה, הילכך ליכא חשדא אם ישאנה דנימא לעצמו כיון כשהיתירה. והוא הדין נמי למאן דשרי בשנים שמותר לו לישאנה הואיל ולא היה יחידי אלא אחר היה עמו ליכא חשדא שאין אדם חוטא ולא לו. במקום מחלוקת. שנחלק רבי יהודה בדבר אחר, ובחליצה דאיירי ת"ק לא נחלק. דוכתא. לשם חליצה.
השערה. מקום מזומן לכך משמע. והואיל ולא דייק רבא מהא אלא קביעות מקום ש"מ דהא דגרסינן בסיפרי [כי תצא] ועלתה יבמתו השערה מצוה בב"ד שיהא בגובה של עיר ושיהיה בזקנים ליתא, דלא חזינן מהאי קרא אלא קביעות מקום כדאסיק הכא רבא. אבל גובה של עיר לא. ומיהו האי צריכי דקאמר רבא דוקא לכתחלה, שכך היא מצותה שיקבעו מקום, אבל אם חלצו לה בלא קביעות מקום חליצתה כשירה. וכן כתב הר"ם פרק ד' [יבום ה"ב]. וטעמא דצריכי למקבע דוכתא הוא לפרסומי מילתא, ומדרבנן, וקרא אסמכתא. אבל בגט לא בעינן פרסום, שהרי היא מתגרשת בגט שהוא נותן לה וראיתה עמה, אבל חליצה היא מתגרשת במה שעושה ואין ראיתה עמה. לפרסומי מילתא. דחלוצה היא דלא ליסבה כהן. אי נמי דלידעו דשריא לזר. קמיה דרב יהודה. והיתה שם יבמה לחלוץ. לזירזא דקני. חבילה של קנים. תנינא. פירש רבינו שלמה ברייתא יש בידי, ואנא גר אנא, הוא ואביו נתגיירו, הילכך פסילנא לחליצה, עד כאן. נראה מלשונו דרב יהודה לא הוה ידע להאי ברייתא וש"מ שדיין אעפ"י שאינו בקי בכל דיני חליצה או גט אעפ"י שלכתחלה אין לו להיות דיין דלמא טעי כדכתבינן לעיל, מיהו אם מה שעשה נעשה כדין שחליצתה כשירה. וזה אמת. מיהו עיקר הפירוש הוא כמו שנפרש לקמן. ושמעינן מהאי פירושא דאע"ג דחמשה לא בעינן אלא למצוה לפרסומי מילתא, שהרי חלצה בפני שלשה חליצתה כשירה, כדתנן מצות חליצה בשלשה, אפילו הכי אם היה אחד מהחמשה גר פסולה, דהא רב שמואל גיורא לא רצה להצטרף עמהם להשלים חמשה מפני שהוא גר. מיהו אותן שנים אעפ"י שהם עמי הארץ מושיבין אותם שם לכתחלה, דהא לא בעינן לה אלא משום פרסום. והיינו דתנן מצות חליצה בשלשה דיינין, כלומר שיודעין להקרות. ומפני שהשנים אפילו עמי הארץ כשירין לא איירי בהו, דהואיל ואינן אלא לפרסום אפילו עמי הארץ כשירין לכתחלה. והכי איתא לקמן בסוף פרקין [ק"ה ע"ב]. ומפני זה כתב הר"ם [שם ה"ה]. ואותן השנים אפילו היו עמי הארץ ומסתברא דליתא לסברא קמייתא, ואם נצטרף [עמהם גר או פסול] חליצתה כשירה, דלא גרע מאם לא היה שם. ועוד דהא ליתיה תמן אלא לפרסום. [ועוד] דב"ד של גרים דפסיל חזינן מונקרא שמו בישראל כדלעיל, וקרא לא איירי אלא בתלתא... חליצתה פסולה, ואמאי חליצתה כשירה. ומיהו לכתחלה לא יצטרף עמהם. וטעמא דמילתא דאינשי דחזו ליה [סברי שהוא] דיין, כלומר שהוא מן השלשה, לא שנצטרף עמהם להשלים חמשה, ואתו למשרי למהוי גר דיין לחליצה. ומשום הכי לכתחלה לא יצטרף עמהם. והכי אמר רב שמואל לרב יהודה [דמאי] טעמא קרית לו להשלים חמשה משום דלכתחלה בעינן שיהיו [עם] שלשה הדיינין שנים אחרים שיפרסמו הדבר, וקסברת דהואיל ומשום פרסום הוא אעפ"י שאני גר מותר, דפסול גר לחליצה מקרא דונקרא נפקא, וקרא לא איירי אלא בתלתא כדמוכח לעיל אליבא ד...ן. ולאו מילתא היא, דהואיל וגר אנא, לכתחלה לית לי למיתב בהדי דיינין, דמאן דחזי סבר שגר כשר למנות עם השלשה. [ומיהו] תרוייהו מודו דבדיעבד חליצה כשירה הואיל והשלשה [שנמנו] להיות דיינים ישראלים הם. וכי תימא היכי שרינן להצטרף בהדייהו לכתחלה עם הארץ, נגזר דלמא אתי להשלים [עם] הארץ שיהא [אפילו] מהשלשה. י"ל שאם היה האחד שאינו יודע ואפילו שלשתן אינן יודעין להקרות חליצתה כשירה, דקיימא לן דלא מעכבא קריה [בחליצתה], כרבי עקיבא [ק"ד ע"א] דאמר קריאה לא מעכבא, [ולמצוה נאמר ראוין] להקרות כעין דיינין, [ולאו למימרא] שאם חלצה בפניהם תהא חליצתה פסולה. והאי וקראו לו... הוא ולמצוה נאמר, כדתנן מצות חליצה בשלשה, שיהו כעין דיינין. אבל שלשה לר"ע וחמשה לר' יהודה אעפ"י שלא... וכן כתב [הר"ם] ב... פרק י"ד אפילו נצטרף... שאם היה אחד מהשלשה [קרוב או פסול] חליצתו פסולה. והלכתא כרב שמואל, וכן פסק הר"ם כרב שמואל אפילו להצטרף עם השלשה. וכן נראה דעת הרי"ף שהביאה. ולשון הר"ם הוא סתום מאד ממה שביארנו.0...
